The Weight Of The World [פרק 2]

– [2] The Boy Next Door –

מארי ג´יין גרה בבניין דירות בקווינס, די רחוק מהבית שלי, אבל לא היה לי אכפת.
הדירה שלה היתה די צפופה, אבל זה התאים למשפחה המצומצמת והחמימה שלה. התחרנו במעלה המדרגות, מדלגות על שתיים בכל פעם, משהו שהיינו עושות מאז שאנחנו זוכרות את עצמנו.
כשהסתובבנו בפניה החדה האחרונה, נעצרנו ברגע והסדרנו את נשימתנו.

גוון נשענה על קיר המסדרון, מדברת עם פיטר פרקר, הילד שגר ממש מול הבית של מארי ג´יין, בקצה השני של המסדרון.
תשומת הלב שלהם עברה אלינו, שיחתם משתתקת ברגע.
מארי ג´יין המשיכה ללכת בלי מחשבה שנייה, שולחת לפיטר חיוך גדול. "היי, פיט."
התמהמהתי מאחור, מעבירה את סיפרי הפיזיקה שלי מיד ליד. פיטר חייך אליה, בילדותיות מופרזת, אם תשאלו אותי. בהיתי בשתי החברות הכי טובות שלי, שתיהן נמרחות עליו, תמיד אומרות כמה חמוד ושקט הוא. הן אהבו את זה בו. אני מצאתי את זה דיי מעצבן, למעשה, כמה שקט ומטופש הוא היה לפעמים.
"היי, מארי ג´יין," פיטר התמתח, נותן לה לעבור אותו במסדרון הצר כשהיא פותחת את הדלת לדירה שלה. "איך הייתה החזרה שלך?"
גלגלתי את עיניי לכיוונו. "היה בסדר," מארי ג´יין חייכה חזרה, עינייה פוגשות את שלי, כאילו מנסה להגיד, לפחות מישהו זוכר את המחזה שלי. "אני הדמות הראשית, אתה יודע."
פיטר הינהן במהירות, "זה…זה ממש נהדר."

גוון התקדמה לכיווני, המרפק שלה דוחף אותי במותן. "תודה על ההברזה מהתכניות שלנו. חיכיתי לך בקניון יותר משעה לפני שהבנתי שאת לא מתכוונת להגיע".
הסתכלתי עליה בחיוך עצוב. "אני מצטערת, הייתי בספריה ו-"
"זה בסדר, פיטר ליווה אותי לפה."
העיניים שלי עברו אליו עכשיו, רואה את עיניו מוארות עם חיוך נוסף. אפילו עכשיו, הוא מנצח אותי. כמובן שהוא היה חבר יותר טוב ממני לשתי החברות הכי טובות שלי היום. "אני בטוחה." מלמלתי.

פיטר השפיל את מבטו, עינייו נעוצות בספרים שהחזקתי בידיי. "הו, את עובדת על המאמר בפיזיקה?"
הנהנתי במהירות. "סיימתי את שלי לפני יומיים," הוא המשיך. "איזו תאוריה בחרת לחקור בסוף?"
יישרתי את כתפי, "אני כותבת על מכניקה קוונטית, למעשה."
פיטר הינהן בעדינות, "הו, זה מעניין."
הדרך שבה הוא אמר את המילים האלו הפכה לי את הבטן ורציתי לשאול אותו למה הוא התכוון בכך. ידעתי שפיטר היה חכם. הוא היה גאון, וזה מה שהפריע לי, כל הזמן. מארי ג´יין בהתה בי, הבעת פנייה לא ברורה. "גוון, רוצה לעזור לי לסדר את השולחן לארוחה? אמא שלי מכינה ספגטי, האהוב עליך, נכון?"
השתיים החליפו ביניהן מבטים ארוכים, שיחה שלמה עוברת ללא מילה אחת. "הו, כן, נכון, יאמי" גוון העיפה במט חטוף אלי ואל פיטר, ושתי הבנות נעלמו מעבר לדעת הפלדה, משאירות אותי לבד במסדרון, עם פיטר פרקר.
עמדתי במבוכה בקצה השני של המסדרון מולו, תוהה על קיום החברות שלי עם שתי הבנות האלה, "אז, הארי אמר שההורים שלך עובדים על פורמולה חדשה במעבדות, במטרה להגביר את היכולות האנושיות-"
כיווצתי את עיניי לכיוונו, "למה שהארי יספר לך על זה?"
פיטר התנדנד על עקביו, "אני לא יודעת, הוא פשוט-"
התקדמתי צעד אחד לכיוונו, צעד שבמוחי היה אמור להיות הרבה יותר גדול ממה שרגלי סחבו בסופו של דבר, "אני לא יודעת מה גוון ומארי ג´יין מתכננות, אבל הדבר הזה…" האצבע שלי עברה ממני אליו, ובחזרה, "אף פעם לא יקרה. אז, אנחנו יכולים להעמיד פנים שקיימנו את כל ה-שיחה קצרה במסדרון- ולהעמיד פנים שניסינו להיות חברים. אבל בוא נודה באמת, פיטר, אתה ואני אף פעם לא הולכים להיות חברים."

ראיתי את פיטר מתנוענע בעצבנות, מסיט את מבטו ממני. פתאום הרגשתי רע על שיצאתי עליו ככה, היה אפשר לראות דרך עיניו שמשהו עבר במוחו. אבל ההרגשה הזאת עברה מהר כמו שהגיעה. "אה, אני מעולם לא אמרתי שאני רוצה שנהיה חברים."
הנהנתי אליו במהירות, "מצויין, אם כך. יש בינינו הבנה."
פתאום קול מוכר נשמע מדירתו של פיטר. רגע ארוך עבר לפני שהוא קרא במענה. "אני בא, דודה מיי."
אני כבר הייתי בדרכי לדלת דירתה של מארי ג´יין, מוכנה לעזוב את השיחה המוזרה הזאת במסדרון הצפוף הזה מאחורי. "טוב, אני מניח שאראה אותך מחר בשיעור."
הסתובבתי אליו בחיוך לא החלטי, "כן. ברור"
בלי מבט שני אליו, פתחתי את דלת הדירה ונכנסתי אל תוך הסלון החמים. גוון ומארי ג´יין קפצו אחורה במהירות, מבט אשם מונח על פניהן. ידעתי שהן יצוטטו לשיחה שלי עם פיטר. סגרתי את הדלת מאחורי, זורקת את ספרי הפיזיקה שלי על הספה, ושולחת לעברן מבט כועס, "אתן שתיכן.." האצבע שלי עברה מהאחת לשנייה, "זה הסוף שלכן."