Stay here with me/תשאר פה איתי (1)

"הו, לואי … אני אוהב את זה!"

חכה לזה …

"אבל …"

וזה מה שיש.

לואיס עשה את זה מספיק טוב כדי לגרום לו לעוות חיוך למרות שהוא רצה להשאיר את ארנקו שלם מאחורי גבו. 'ג'וש, הקונה של לואי, היה אדם ממוצע שכניראה לא יכל להרשות לעצמו אפילו להסתכל על דירות כאלה, אלה אם כן הוא ממשכן ( הערת המתרגמת- ממשכן – מוכר) את כל תכולת חייו כולל בגדיו. לואי בילה שבועות כדי לחפש לו משהו נורמלי… וכמובן שהציעה לו כמה דירות שיתאימו לו . אך כלום לא עזר.. הוא דחה את כולן..

"מה קרה הפעם ? " לואי שואל בחירוק שיניים .

"אני יודע שאמרתי לך שאני רוצה להציג , אבל , " הארי נאנח באופן דרמטי על קיר הזכוכית הגדול , המשקיף על העיר לונדון. " אבל.. קיר זכוכית ענק באמצע הבית זה לא קצת חסר פרטיות?.. אתה יודע.."

זה מקום בו יוצא לואי טומלינסון ,סוכן נדל"ן הצעיר והטוב ביותר בלונדון . הוא יודע איך למכור את הדירות הבטוחות ביותר, הוא היה יכול לעשות את ארבע הדירות המזוינות האלה לפני , אבל הוא אוהב קצת אתגר. וגם בגלל שהוא לא סוכן הנדל"ן הטיפוסי שרק מנסה למכור בית רק כדי לקבל כסף. הוא באמת רוצה למכור ללקוחות שלו את הבתים מושלמים שהם מחפשים . אם זה אומר שהוא צריך להישאר ער כל הלילה שותה כמויות עצומות של קפה ותולש שערות מראשו כדי למצוא את הבית הנכון , אז הוא יעשה את זה , לעזאזל .

"מי לעזאז לצריך פרטיות בימינו ? בחייך, ' ג'וש, "לואי תופח על גבו עם ידו ומניח אותה אל חלון הזכוכית, מסתכל על העין של לונדון , כל המכוניות מתקרבות משם ואנשים שמסתובבים מתחתיהם. "תבלין קטן בחיים שלך לא יזיק ליחסים שלך מר סמואל , אתה עדיין עושה את זה? "

ממחחח.. ג'וש פולט צחוק מבוייש , לחיו מסמיקות.
. לואי חושב לקחת אותו לתצוגה.. אולי ימצא שם משהו מעניין.. זה הריי באמת מחזה מדהים.

" חוץ מזה, אתה נמצא בקומה השתים עשרה , מה שאתם עושה – ואני לא מציע שום דבר – בוודאי לא ניתן לראות ", אומר לואיס בצחוק.
" החלון הזה.. … אתה לא תקבל דבר כזה בשום מקום אחר במחיר שאתה מחפש. היא לוכדת את כל המהות של לונדון אתה מקבל את ההזדמנות להתעורר לזה כל בוקר ואחרי זה יהיה הדבר האחרון שאתה רואה בכל לילה , בסמוך לאישתך המקסימה . "

, הוא נזכר למה הוא אחד מסוכני הנדל"ן הטובים ביותר בלונדון . הוא יכול לראות את השינוי של תשובה בעיניים החומות הרכות של גברת ג'וש , עייף וחסר מנוחה מלבלות יום יום מול המחשב ולבקר יום יום בדירה חדשה אחרת , הוא לא יודע . כל מה שהוא יודע זה שהוא רוצה למצוא לאדם הזה בית שהוא יוכל לבלות את שארית חייו בו.

המילים שלו , לא משנות את הקטע שהוא עוזר לאדון סמואל, לחזור ולבוא איתו כי זה מזכיר לו שהוא כמעט בן 27 והוא עדיין לא חייב לאף אחד לחלוק את התצוגה איתו . או אפילו קרוב לזה . הוא לא זוכר את התאריך האחרון שהוא היה שם . ובכן, זה פשוט עצוב , לעזאזל .
לואי מניד בראשו מהרהוריו הקטנים.בעקבות דעתו הוא עושה את זה מדי פעם, שמשוטטת שם בלעדיו עוזרת לו לדעת שהוא שונא את החשיבה. הוא לא אוהב לחשוב על העתיד שבו הוא יהיה בעוד שנים. הוא אפילו לא רוצה לחשוב על מה שהוא הולך להיות אחרי הארוחת ערב. העתיד מפחיד כלכך. והוא עושה כל מה שהוא יכול כדי להימנע מלחשוב על זה.

אז. חזרה לעסקים.

"כן, אני אקח אותה.", הוא אומר בשקט ופונה אליו עם חיוך על הפנים. עיניו מתכווצות.
וזה עשוי להיות זול, אבל זה נראה כאילו הזמן עוצר סביבם. זו הסיבה שלואי אוהב את העבודה שלו כל כך ; הרגע שבו לקוח מקבל את הדירה..
וחושב..
ברוך שובי הבייתה…