S.H.I.E.L.D צוות הבז-8

כשאני פוקח את עיני, יש עין ירוקה במרחק של חמישה סנטמטרים מהפרצוף שלי, אני מזדקף, ומשהו פוגע בראש שלי, שוב. אני מתחיל לראות דפוס, והוא ממש לא מוצא חן בעיני.
"למה, לכל הרוחות, אתה מתעלף כל הזמן?"
אולי זאת אלכסיס? הראש שלי כואב מידי בשביל להתרכז בזה.
"את צריכה להשגיח על אח שלך יותר טוב, הוא מסתובב בכל מקום וחוטף זעזועי מוח וכדורים בכתף."
"כדור בכתף?" לונה. "אף פעם לא שמעתי שום דבר על כדור בכתף."
"טוב, הוא לא אמר יותר מידי גם על זעזוע המוח הקשה עד שהמוח שלו נהיה דייסה."
"המוח שלו לא דייסה!"
"טוב, לפחות לא יותר דייסה ממה שהוא היה קודם."
"איאן!"
"אני חייבת לציין, שיש פה דפוס."
"זה כי מיילס הוא אדיוט שגורם לעצמו להיפצע כל הזמן, לא קלטת את זה עדיין?"
"הוא לא אדיוט!"
"ברצינות, חבר'ה, אתם לא רואים את זה?"
"אוי, ווקי, פשוט תשתוק."
"רגע, לונה כרגע קראה לרון ווקי? אתה בטח כל כך גאה!"
אלכסיס מדברת אלי? אני כמעט לגמרי בטוח שהיא מדברת אלי.
"מה?… מה קרה בדיוק?…" אני מוצא את עצמי שואל.
לונה מאדימה לגמרי פתאום. "כן, אני מניחה שהיינו צריכים להסביר את זה."
היא מתיישבת לידי, שוב, אנחנו באותה סמטה.
"לא יכולנו לקחת אותך לבית חולים, מן הסתם." קארה אומרת.
"כי מסתבר שלשמור את הראש שלך בחתיכה אחת חשוב פחות מהחשאיות המוחלטת של המשימה שלנו." לונה מתווכת.
לי נאנח לשמים. "אנחנו באמת רוצים לפתוח את הדיון הזה שוב?"
לונה מגלגלת את עיניה. "למרבה המזל, סוזן מבינה קצת ברפואה. מסתבר שנוזל השדרה שבתוך הגולגולת שלך זולג, בקצב מאוד מאוד מאוד איטי, אל הסינוסים של המצח. מה שמגביר את הפגיעות של המוח שלך להתנגשות בדופן הגולגולת."
אני מסתכל עליה במבט מזוגג, והיא מחכה שאני אבין. אבל אני לא מבין.
אני מרגיש ממש חסר תועלת שוב.
"זה יכול להיות מסוכן, אבל צריך לעבור די הרבה זמן בשביל זה. בינתיים, פשוט תגיד למישהו אם הראש שלך מתחיל לכאוב." מק'וי מסביר, הוא מדבר לאט. אני תוקע בו את המבט הכי קטלני שלי.
"אתה יודע מה, אני מצטער, 'בינתיים' זו באמת מילה ממש ארוכה." הוא אומר.
אלוהים, לילד הזה ממש כדאי להתחיל לברוח.
"ריי!" לונה מושכת אותי מהזרוע חזרה לישיבה. לא ממש שמתי לב שנעמדתי, אבל אני לא מצטער על זה.
הוא עומד שם, עם החיוך מדושן העונג וחזה המנופח מגאווה, ושוב, אני מזכיר לעצמי מה יקרה אם אני אחנוק אותו.
"אבל יש לנו גם חדשות טובות," סוזן אומרת. "לונה מצאה את קופסת הפח שלנו, ובריאן פרץ אותה. בפנים היו מסמכים שיכולים להוביל אותנו אל מישהו שיודע איפה מוחזקים האסירים."
"אויש, כמה נהדר."
אז אנחנו חוזרים למטוס, ואני זוחל בייאוש אל גומחות השינה לפני שלונה תשים לב שאני 'פועל בניגוד לעצות הרופא'. שהן, אגב, משיכה בכתפיים של סוזן ו"כן, אני מניחה שזה לא יזיק אם הוא ישאר ער בזמן הקרוב."
אני כל כך שונא כשהיא נהיית מגוננת כל כך, כשאחותי הקטנה שומרת עלי כאילו אני לא מסוגל לעשות את זה בעצמי.
פיהוק.
מק'וי יכול ללכת לעזאזל, עם הדיבור האיטי שלו והמבטא הבריטי.
אני מתהפך על צידי.
אלוהים, לפעמים אני חושב שבלי לונה הייתי משתגע לגמרי כבר מזמן.

איאן די שמח לחזור למטוס שוב, בסופו של יום, מעטים היו הדברים שהוא חיבב יותר מכוס תה חם וחלון עם נוף יפה.
לונה יצאה מתא הטייס, וניגשה אליו.
והנה הגיעה אחת מהדברים האלו.
"איאן," היא אמרה, והלב שלו פרפר קצת רק מלשמוע אותה אומרת את שמו. "אתה חייב להפסיק עם זה."
הלב שלו הפסיק לפרפר בבת אחת. למעשה, לשנייה אחת איאן חשב שהוא הפסיק לפעום.
"אתה פוגע בו, בנקודות הכואבות. אתה פוגע שם ואתה לוחץ ותוקע סכין ומסובב אותה. זה מוציא אותו מדעתו."
איאן השפיל את מבטו.
"הוא בחיים, בחיים לא יודה בזה, אבל אתה ממש ממש מכאיב לו. כשאתה צוחק על המוצא שלנו, או על המנהיגות שלו, או על זה שהוא…" היא רכנה קדימה. "על זה שהוא פשוט פחות חכם ממני. זה ממש ממש כואב. הוא לא מושלם, אף אחד לא מושלם. אבל… אתה פשוט הולך אחריו לכל מקום ומזכיר לו את כל החסרונות שלו. אתה לא מבין? כל פעם שכל הצוות צוחק עליו בגלל בדיחה שסיפרת… זה כמו לדקור אותו בלב. ואם תמשיך לדקור אותו… הוא פשוט יתפוצץ. בכנות, אני מפחדת ממה שיקרה לך כשזה יבוא. ריי… לפעמים הוא עושה דברים בלי לחשוב, במיוחד כשהוא כועס. פעם הוא נתן אגרוף לילד שהיה קטן ממנו בשש שנים, כי הוא הציק לי. אתה מבין? הוא היה בן שתים-עשרה, והוא נתן אגרוף בבטן לילד בן שש. אתה קולט שאלו יחסי הכוחות ביניכם? אני אוהבת את אח שלי, וגם אם הוא שונא את זה, אני מתכוונת להגן עליו. אבל אני מתכוונת להגן גם עליך. אז קח את זה כאזהרה, אם תמשיך להכאיב לריי, בסוף כולנו ניפגע מזה בדרך זו או אחרת." היא הביטה ברגליה, והתיישבה סוף סוף מולו על הכיסא הקטן. "כואב לי לראות את אחי נפצע כל הזמן."
הוא נגע בידה מעל השולחן, והיא חייכה חיוך קטן שחימם לו את הלב יותר מכל כוס תה.
"אני מצטער." הוא אמר, והופתע לגלות שהוא מתכוון לזה.
"אתה יודע, אפשר לראות בעיניים שלך מתי אתה מתכוון למה שאתה אומר. רוב הזמן, אלו מילים ריקות."
"אמא שלי הייתה קוראת לזה 'מילות נימוס'."
"אמא שלי הייתה קוראת לזה בולשיט."
איאן צחק קצת. "לא נשמע שהאימהות שלנו היו מסתדרות."
האצבעות שלו נשלבו באצבעותיו, העור שלה היה חם.
"איזה מזל שאנחנו לא דומים לאימהות שלנו."
היא חייכה, והוא חייך חזרה.
בדימיונו, המצפון שלו, האיש עם השיער החום המאפיר והמשקפיים העגולים לעיניים החמות, חייך חיוך מרוצה, ושילב את ידיו על חזהו.
"אתה יודע שהמבטא שלך מקסים, נכון? אל תקשיב לריי." היא צחקה, והעיניים הגדולות שלה נעצמו. לפתע איאן ממש רצה לגעת בשיער שלה.
"ולדעתי, הקטע עם מקס ממש ממש חמוד."
"טוב, הוא בכל זאת הכלב הכי טוב בעולם."
לונה צחקה שוב. "אז אתה בטח הבעלים הכי טוב בעולם, ואם אתה שואל אותי: אתה גם מכין-התה הכי טוב בעולם, וגם שחקן השח הכי טוב, ויש לך את החיוך הכי מקסים בכל העולם."
היא הצמידה את פניה לחלון, וצעקה "כל כוכבי הפופ והדוגמנים והחבר'ה מהפרסומות למשחת שיניים! שמעתם את זה?! לאיאן מק'וי יש את החיוך הכי יפה בעולם!"
הוא הביט מסביב בבהלה, אך הופתע לגלות שלא היה מי שינזוף בהם. כולם היו ישנים או בתא הטייס האטום.
הוא צחק קצת.
"בטוח יש עוד לפחות איאן מק'וי אחד איפשהו." איאן אמר.
"אז," היא חייכה את החיוך הכי גדול שאיאן ראה מימיו. "אתה גם האיאן מק'וי הכי טוב בעולם."
אף אחד מעולם לא אמר לו שהוא הכי טוב בעולם במשהו, זה תמיד נראה לא מציאותי. תמיד הוא חשב שלא משנה כמה הוא טוב במשהו, תמיד יש מישהו בעולם שיותר טוב בזה ממנו. הוא רץ מהר, אבל יש ספורטאים אולמפיים, הוא קולע למטרה מעולה, אבל יש ריימוד-מיילסים. והוא היה די בסדר עם זה. אבל עם לונה, הוא באמת היה בטוח שיש לו את החיוך הכי יפה בעולם.
הוא הסתכל עליה, על האף הקטן והעגול שלה, ועל השיער השחור והמלא שלה, על החיוך הגדול והמאושר בצורה בלתי ניתנת לערעור שהפך את פניה מיפות במידה שעצרה את ליבו, ליפיפיות בצורה שהוא לעולם לא ישכח.
טוב, לפחות השני הכי יפה בעולם.
אחרי שעתיים או שלוש, הנחיתה התחילה. איאן העיר את קארה ולי (בעזרת שלוש קוביות קרח, כוס תה, ודני ענק) ולונה את ריי.
כשריי יצא מחדר השינה, כמו בכל פעם שאיאן ראה אותו, הוא הרגיש לא בטוח. בסכנה. כאילו הוא עומד על קורת עץ חלקלקה מעל לנהר גועש ועמוק. אחרי האזהרה של לונה, לנהר הזה נוספו גם תנינים.
כשהוא היה בן שמונה, הוא יצא לגן החיות עם הכיתה שלו. בדיוק בזמן לשעת ההאכלה של התנינים. מאז הוא פחד פחד מוות מכל דבר עם קשקשים ושיניים.
הם ירדו מהמטוס, איאן הלך בגב זקוף ומבט בטוח, למרות שהתחשק לו להתחבא מאחורי לונה. להגיד ללונה שהוא מצטער היה קצת מסוכן, להראות לצוות שלו שהוא מפחד מריי זו טעות מחרידה שעלולה לעלות לו במשרה שלו, בכוח שלו, ואולי בחיים שלו.
הוא כבר גילה מה קורה כשאנשים לא בוטחים במנהיג שלהם. ככה הוא איבד את חבר הצוות השישי שלו.
"המסמכים מדברים על אנשי קשר, והרבה מהם. ככל הנראה הם חיכו שם לאיסוף בידי מישהו אחר." אלכסיס אמרה, איאן המשיך את דבריה, "איש הקשר בעל הדרגה הגבוהה ביותר היה מלאדשי סארז'נט דנילה הייכטאן."
" 'מלאדשי סארז'נט' הייתה הדרגה המקבילה לרב טוראי בברית המועצות." אלכסיס הסבירה. "נראה כאילו הארגון הזה מתחקה אחר עקבותיה של האימפריה הרוסית הישנה."
"אז הדנילה הייכטאן הזה, איך אנחנו מגיעים אליו?" מיילס שאל. איאן חייך קצת. "אולי כדאי שתוציא את השפם מהמזוודה, ולאד."