S.H.I.E.L.D צוות הבז-3

אני לא בטוח מה עבר לי בראש שהחלטתי להגיד להם שלונה סוכנת. בעצם, אני יודע. כלום, בצורה מחלטת וברורה, כלום.
מק'וי בהה בי בחוסר אמון לכמה שניות, ואז הנהן. הוא קנה את זה לגמרי. "טוב, אני לי, אלא בריאן, סוזן, וקארה. בבקשה אל תהרוג את איאן עדיין, גם לי קשה להתעפק לפעמים אבל באמת שהוא לא כל כך נורא אחרי שמתגברים על זה שהוא פוץ ומתנשא." הבחור הבלונדיני אומר. הנערה עם השיער השחור, סוזן, מחייכת חיוך שכמעט מפחיד אותי. הוא גדול מדי וחביב מדי, זה כמעט לא טבעי. מק'וי מסתובב ומביט בלי במבט קטלני. "בצד של מי אתה בדיוק?" הוא שואל. "איאן, כולנו כאן באותו צד." רון אומר, לעזאזל רון, טקט. "אני אישית בצד של מי שלא ינסה להרוג אותי." אומרת הבחורה עם השיער השטני, קארה, בשעמום. הנהוני הסכמה, אני מביט בצוות שלי, רון אלכסיס קיילה ולונה מחייכים. לעזאזל, קיילה מחייכת וזה לא בגלל שסוף סוף מישהו הרג את רון? המצב שלי ממש גרוע. נחרה ארוכה נשמעת מהכלוב, ואני קופץ שני מטר אחורה. אל מאחורי לונה. אני לא מפחד מכלבים, הם פשוט… ממש ממש מלחיצים אותי בסדר? מק'וי צוחק כל כך חזק שאני חושב שהעיניים שלו עלולות לצאת מהמקום. אני מקווה שהן יצאו. ועכשיו כל הבריטים מתגלגלים מצחוק על האדמה, אלכסיס מנסה להראות כאילו הם מטורפים אבל לא מצליחה להחניק את הצחוק שלה, לפחות היא מנסה, לונה ואלכסיס לא מטריחות את עצמן. "אני נשבע באלוהים, שאם לא תפסיקו לצחוק עכשיו אני…. אני…" משום מה קשה לי לחשוב על איום הולם. "אלוהים אדירים! לא צחקתי ככה מאז שרון חשב שהווסאבי ההוא היה חסה!" לונה קוראת. רק אז אני מבין שאני עדיין מאחוריה. "יש לכם בדיוק שלוש שניות להפסיק לצחוק." אני רוטן. להיות המפקד של הצוות הזה נותן לי כמה זכויות יתר, כמו להגיד להם מתי לסתום את הפה, והם גם מקשיבים, בדרך כלל. אבל נראה שהנוכחות של מק'וי מספיקה בשבילם כדי לשכוח מקיומי, או לפחות מהעובדה שהם אמורים להקשיב לי. "תפסיקו, עכשיו." אני אומר עוד הפעם, חזק יותר. אף אחד מהם אפילו לא מסתכל עלי. "יש לכם שלוש שניות לקום מהרצפה ה₪%$#@ הזאת ולסתום את הפה שלכם!!!" אני צורח. אפילו הבריטים מפסיקים לצחוק, רון מביט בי בבעטה. והנה ארבעתם עומדים בראש מורכן. אני לא צורח עליהם, לא ככה. אבל מסתבר שעכשיו אני צריך, והדבר האחד שאני לא מוכן שיקרה זה שהצוות שאני הנהגתי בכל השנה האחרונה, הצוות שאני קמתי בשבילו בארבע לפנות בוקר יותר פעמים ממה שאני יכול לספור, הצוות שלי, יאבד את שמץ הכבוד שיש לו אלי. אני מביט בצד השני, גם ארבעת חברי הצוות של מק'וי עומדים בשורה, מבועטים. "עכשיו, אף אחד לא אומר יותר מילה על הכלב המחורבן הזה או על מה שאני עושה הוא נוהם-"
"הוא נחר." מק'וי מתקן אותי, אני מביט בו במבט קטלני. "-או נובח או כל דבר אחר." אני ממשיך כאילו לא שמעתי אותו. "כשאני אומר לכם להפסיק לצחוק, אתם מפסיקים לצחוק. כשאני אומר לכם לקום, אתם קמים. וכשאני אומר לך לקחת את המפלץ הזה ממני, אתה לוקח אותו ממני! הבהרתי את עצמי?!" אני צועק, הצוות שלי מהנהן בבהלה. חוץ מלונה שבוהה בי בשילוב של הפתעה וזעם, אבל לא אכפת לי. אם אני צריך לצרוח עליהם כדי שיעשו מה שאני אומר, הם יתמודדו עם זה. "איאן?" שואל לי, הוא מביט במפקד שלו, מחפש אחר אישור או סירוב או תגובה כלשהי, משהו שיראה לו איך לנהוג. אז זה מה שהוא עבורם, סמל. אולי הם רבים ללא הפסקה, וצוחקים עליו בכל הזדמנות. אבל שבאמת צריך מורה דרך עבורם איאן מק'וי הוא הבחירה, הם מכבדים אותו, הם מאמנים בו. בינתיים מק'וי בוהה בי בעיניים מצומצמות לחריצים קטנים וכחולים, "תקרא לו מפלץ עוד פעם אחת ואני פותח את הכלוב."