P.S I Hate You- פרק 2.

עצרתי את הסקייטבורד שלי מול הסקאט פארק, אחזתי בו בידי, מניחה אותו מתחת לידי לפני שהתקדמתי לקבוצת הילדים שהתיישבה שם, הבנים החליקו וניסו להרשים את הבנות בזמן שהן צחקו אתם וביניהם, חלק קופצות מהחומה הקטנה שהתיישבנו עליה לעבר הגב שלהם ומפילות אותם על מגרש הבטון, סידרתי את הפוני הארוך והכהה שלי שלי לפני שחייכתי לעברם, שרלוט ראתה אותי ראשונה והיא קפצה ונעמדה בין רגע, מסמנת לי את המיקום שלהם אפילו שאני כבר יודעת. צחקתי ביני לבין עצמי, אני אוהבת את כולם שם, הם חברים שלי, אבל שרלוט.. היא אחותי. עברנו כל כך המון רגעים שאני חושבת שאף חברות אחרות לא עברו ביחד, לשנינו יש בעיות בבית ולמרות הכול הכרנו אחת את השנייה ונגררו לרצף של בעיות, צחוקים, בכי, עבודות וחברות אמת של רק פעם אחת בחיים.
"היי!" קראתי צוחקת לעברם.
שרלוט רצה אליי ומשכה אותי לחיבוק ואני החזרתי לה חיבוק ביד אחת נזהרת עם הסייקטבורד לפני שהתקדמנו ביחד לכולם.
זאין הניח את הסיגריה על האוזן שלו לפני שירה לעברי חצי חיוך, "מה קורה ליז?" הוא הניח את הסקייטבורד שלי על החומה והרים אותי לחיבוק גדול, מסחרר אותי במקצת.
"זאין! תוריד אותי!". צעקתי עליו, מושכת לו בשיער. זאין הוא האדם השני הכי אהוב עליי בעולם. הוא היה האח הגדול שלי מתי שנייל נעלם. אני חייבת לו הכול אפשר לומר..הוא הציל לי את החיים פעם אחת.
"נכון, צודקת, את שמנה מידי". הוא קרץ לעברי לפני שהניח אותי בחזרה על הקרקע, תומך באגני בשביל שאני לא אפול מהחוסר שיווי משקל של זוג רגליי השמאליות.
"מצחיק". אמרתי בארסיות לפני שחייכתי לעבר לואי ואיימי, הזוג המלאכותי והמדהים שלנו, "אכפת לכם לפנות מקום?" צחקתי.
"רק אם את לא לוקחת לי אתו!". איימי מיהרה לומר, היא תמיד הייתה אובססיבית וקנאית, היא העשירה שבינינו, לואי תמיד רצה אותה אבל הוא לא חשב שהוא רואי לה, אבל הוא לא ידע עד כמה היא מאוהבת בו ורק מנסה לגרות אותו ולמשוך את תשומת לבו, בעיקרון היא התחילה להסתובב אתנו רק בשבילו, זו הייתה אהבה ממבט ראשון.. אבל הם פשוט היו חייבים להכחיש ולמשוך זאת יותר מידי זמן. גלגלתי את עיניי, אהבה, זה הדבר הכי מטופש ששמעי ואם לומר את האמת.. איני מאמינה בה, אני לא מבינה בכלל מה הופך אותה לדבר כה מיוחד, למה היא כה חשובה לאנשים, למה הם כה נואשים לה, נזקקים לה, איך הם בכלל מוצאים אותה? מה בדיוק אמורים להרגיש? איך את מסתכלת לו בעיניים, רואה אותו מסתכל עלייך בחזרה.. ויודעת שזה.. זה? אני מניחה שאיני אבין לעולם מה היא ההגדרה של האהבה, אבל אני גם לא צריכה. אני לא צריכה אף אחד, אני בסדר.
לפתע זה הכה בי כמכה מענה מתחת לחגורה וגרם לרעותיי לעלות באש, לבי האיץ את פעימותיו ודמי התפרע בעורקיי, אבל.. אבל אני.. אני לא כל כך..-
"שמעתי שנייל מסתובב עם ג'סיקה". אמר לפתע לואי בחצי חיוך, "זה נכון?"
משכתי בכתפיי, "אני לא כל כך בטוחה.. אנחנו לא בקשר טוב" לחשתי, "אבל מה זה משנה?"
"אין שום בעיה" אמר קרטר וכרך את זרועותיו סביב שרלוט לפני שנשק נשיקה קטנה לצווארה, גורם לה להאדים ולהינמס בין רגע בין ידיו, הבלעתי חצי חיוך, שרלוט תמיד הייתה השוברת לבבות שבינינו, היא הראשונה שנשקה גבר צרפתית ושכבה, היא יפהפייה.. הלוואי שהייתי קצת כמוה, הלוואי שהיה לי את הביטחון העצמי ואת הכוח הנפשי שלה, היא אינה פחדנית. היא לא משקרת. היא לא חוצפנית או גסת רוח, היא כנה. היא עומדת על הדעה שלה גם אם היא עומדת לבד, אני מעריצה אותה, החיים שלה היו והם עדיין הרבה יותר קשים משלי, היא מגדלת את המשפחה שלה ולמרות הכול היא עומדת על הקרקע ביציבות וכל בוקר הולכת לישון עם חיוך וקמה עם חיוך, אני גאה בה כל כך. וקרטר מושלם בשבילה, הוא הרבה יותר רגיש ורך, חם ואוהב, הוא לא עני אבל הוא גם לא עשיר, והוא מצליח להשלים את שרלוט ולגרום לה לחוש מאוהבת.
"שמעתי שיש לה בית ענקי, עם חצר גדולה וירוקה, יש לה משרת אישי, היא לא מהצד שלנו". הסבירה שרלוט וירתה מבט לעבר איימי.
איימי הזעיפה את פניה, "בחייך, אני לא סנובית כמוה".
"אבל את לא פחות היית כלבה כמוה בהתחלה". המשיכה שרלוט בחזרה.
"באמת, את היחידה כאן שאפשר לקרוא לה כל..-"
מהרתי לקטוע ביניהן, "היום אני צריכה ללכת לגלריה של דוד שלי".
"אבל הוא חתיכת קמצן מפגר". אמרה שרלוט בכעס, "אל תלכי, אפשר שנבקש לעבוד ערב, זו עוד משכורת".
"הלוואי שר', אבל.. אימא.. היא קנתה שמלה ב-899 דולר, אני חייבת..-"
"899 דולר?!" קרא זאין מוכה הלם, "גמדה, זה לא סכום קטן" הוא אמר את המובן מאליו כמו תמיד.
גלגלתי את עיניי, "אתה גאון זאין". סיננתי בארסיות, "אז אין לי עוד המון זמן להישאר כי אני חייבת להתארגן ולבלות עם כל העשירים הסנובים האלו, בבקשה לא לריב". העברתי מבטים בין איימי לשרלוט לפני שקרצתי לעברה.
היא גיחכה, "מסכנה.. איך הוא הגיב..?" היא שאלה בלחש וכולם הבינו למי היא מתכוונת. אבא.
הדמעות חתכו את גרוני וצרבו אותי כשריפה, חרב חדה שבחדות כלהב מושלם של פחד פלח את בית החזה שלי וגרם לי לדמם בכל תא ותא בגופי, לבי צנח ובטני התהפכה, לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי ועצמתי רק לרגע את עיניי, "איך את חושבת?" ירקתי בשקט ובמהירות נסתי להחדיר אוויר לרעותיי, זה לא יעזור לי לבכות עכשיו.
קרטר שחרר את שרלוט והיא שלכה לעברי חצי חיוך, "היי, זה בסדר, את אתנו עכשיו.. אנחנו יודעים מה זה.."
"תמיד שאבא שלי משתגע, אני בורח. אני לא יכול לראות או לשמוע את זה. אבל בתוכי.. אני.. אני רק רוצה, אתם יודעים..-" זאין מלמל והמילים נסדקו בפיו.
"להגן עליה? על אימא שלך?" לחשתי.
הוא סימן בראשו לשלילה, "אפשר לומר, אבל אני יותר רוצה להכות בו בחזרה" הוא הטיח את אגרופו בחומה לפני שלקח את הסקייטבורד שלו והחליק בירידה, אחריו קרטר.
איימי התיישבה על לואי, "אני הייתי לפני שבוע בגלריה הזו, זה באמת לא כל כך נורא". היא לחשה, "דוד שלך די מוכשר, הוא יודע להפיק אירוע".
"על חשבון ציורים של אומנים מפורסמים?! כן, ממש מוכשר, תנו לי להפיק את זה אני אצליח יותר!" קראה שרלוט בכעס לפני ששתקה, לקחה את הסקייטבורד שלה ואחזה בתיק שלה, "אני חייבת ללכת לעבודה".
"זו לא המשמרת של ליז?" שאל לואי בבלבול.
איימי גחכה, "בייב, אתה מעופף.." היא מלמלה בשקט לפני שנשקה נשיקה קטנה לשפתיו.
"אני מחליפה אותה, זה בסדר, אני חייבת לה". היא קרצה לעברי לפני שנפרדה מכולנו, קרטר ממהר בעקבותיה על הסייקטבורד, יודע שהיא אינה תרדוף אחריו.
"הי! קרטר, אחי!" קרא זאין, "הפלת את רישיון הגבר שלך!" צחק.
"סתום את הפה". צעק עליו קרטר ורץ בעקבות שרלוט.
כולנו צחקנו, הנה עוד אחד ששרלוט לקחה לו את רישיון הגבר, אבל בשונה מכל שאר הגברים, אותו היא אוהבת. והוא אוהב אותה באמת בזכות מה ומי שהיא.. מה שלעולם לא יקרה לי.

***

נכנסנו אני ומשפחתי אל תוך הגלריה הגדולה, הרצפה הייתה עשויה מקרמיקה חלקה ומבריקה בצבע לבן בוהק, הקירות היו צבועים בצעי אדום ארגמן ובשחור קודר, אנשים בבגדים רשמיים התהלכו מכל עבר בזוגות, שלובים אחד בזרועות השני, עמודי שיש יקרים ומפוסלים בסגנון יווני עתיק היו עקורים לרצפה בדרך מושלמת ופגשו בתקרה הגבוהה שמעלינו, נברשות גדולות ומפוארות עשויות זהב ויהלומים שהאירו על כל אורכי הגלריה היו מחוברות לתקרה ולא נעו ולא לרגע, על הקירות היו תלויים אלפי ציורים של אומנים שונים ומפורסמים, מול כל קיר ניצב סרט הפרדה שמסמן לאורחים עד לאן מותר להגיע בשביל לבחון את הציור. אני ומשפחתי עמדנו שם, מחייכים, מנסים לפחות, מזייפים את כל הכאב, את הבכי, את הצרחות, מעמידים פנים שאנחנו המשפחה המושלמת של האדירכל המוכשר, מעמידים פנים שהכול בסדר, אין שום דבר מתחת לפני השטח, אנחנו רק מאושרים וגאים בו שהצליח להפיק דבר עצום ועשיר שכזה.. עשיר מאוד. אנחנו רק מקווים שהוא ימשיך להצליח כך ונישאר משפחה כזו חזקה, מגובשת ומדהימה!
כולם חייכו אחד לשני, העבירו מילים, לקחו כוסית מהמלצר, רק אני נעמדתי לצד אמי, התבוננתי בעיניה הירוקות, היא החזירה לי מבט בחזרה ותמכה בגבי, מבליעה חצי חיוך אבל לא.. נמאס לי לשקר.. נמאס לי להעמיד פנים.. לפעמים אנחנו משקרים כל כך טוב שאני כמעט מאמינה לעצמי. אני בסדר, הכול בסדר, אפילו אם לא שאלתם. רציתי לצווח, חשתי שנעשה לי יותר ויותר קשה לנשום, הקירות סגרו סביבי, לא נותנים לי אוויר לנשום, לפתע חשתי כל כך לבד, לבד בתוך הממלכה האפלה שלי שאפילו מתחת לנברשת המכוערת הזו חשתי שהחשכה שבי, האופל, מצליפים ומכים בי, מטלטלים אותי ואת כל עולמי שוב ושוב, בטני התהפכה ונקשרה באלפי קשרים, לבי דהר ודמי התפרע בעורקיי כתחושת קריעה שתקרע אותי לגזרים, כל שריריי נמתחו בפעם אחת מורטת עצבים וכשהתרפו התרסקתי, ראשי קדח והסתרחר ללא כל טיפת אנושיות וחשתי שאני עומדת לצווח ולהקיא את נשמתי. די. די. די..
"איפה הוא פגע בך..?" שאלתי את אמי בשקט.
היא עצמה את עיניה, "קדימה ליז, בואי ננסה לעבור את הערב הזה בשלום, בסדר?"
לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי והתקדמנו בעקבות אבי ונייל וג'סיקה שידיהם נכרככו אחת בשנייה.
"אנחנו הולכים לקחת משקה!" הודיע נייל לפני שגרר את ג'סיקה לבר המשקאות.
"גרייס!" קרא אבי ואחז בידה, מושך אותה אליו, "תחייכי". הוא ציווה עליה.
עיניה של אמי דמעו והיא הבליעה חצי חיוך, מנסה לקטוע את היבבה שלה. המראה הזה שבר את לבי, תלש אותו מהמקום והטיח על הרצפה, הכאב בעיניה של אמי חדר לי כה עמוק אל תוך העור ולא נתן לי לשכוח עד כמה שאני שונאת אותו, את אבא.
הידקתי את ידיי לאגרופים הדוקים, אני לא יודעת עד כמה זמן אני אוכל לשתוק! "אני הולכת להתבונן ביצירות ה.. יפות האלו.." מלמלתי בשקט ומהרתי להתחמק מהם.
"אל תשכחי! אם תראי את הדוד שלך פרגני לו!" הזכיר לי אבי.
רציתי לעשות לו אצבע משולשת אבל עצרתי את עצמי והתעלמתי ממנו, מתהלכת והולכת לאיבוד בגלריה הריקנית ומשעממת הזו, לא הבנתי אף יצירה, לא התעניינתי או הכרתי אף יצירה, רק רציתי ללכת לעבוד עם שרלוט, או להיות בסקט פארק, ללכת לסרט בבית של איימי.. רק לא להיות כאן. הרי.. יש לי חברה הכי טובה, יש לי הכול.
לפתע הטלפון שלי צלצל, רוב האנשים סביבי השתתקנו והביטו בי בהלם, התעלמתי ועניתי, "הלו?" קראתי.
"ליז! איך התערוכה?!" שרלוט צחקה.
"מדהימה, נהנת מכל רגע, המקום הכי מעניין שהייתי בו אי פעם.." מלמלתי בציניות ואדישות.
היא גיחכה, "תרשי לי לומר לך רק שתי מילים קטנות גמדה..-"
"לא, לא, את לא..-" מהרתי לקטוע אותה.
"אמרתי לך!". היא צעקה באושר, "אמרתי לך לא ללכת לזה, אבל לא הקשבת".
גלגלתי את עיניי והוצאתי לשון לטלפון, "כן, כן שיהיה, את גאון". זרקתי, "אז, איך הולכת העבודה?"
"משעמם כאן בלעדייך". היא אמרה בקול די משועמם, "אין מי שיסבך אתי וישנה את כל התוכניות". היא התלוננה, "וגם ברברה אפילו מתגעגעת אלייך!". היא קראה ושמעתי את ברברה צועקת לה לנתק את הטלפון, הבלעתי חצי חיוך ולבי התכווץ, ברברה היא האימא השנייה שלי ושל שרלוט ואחרי כמה ביקורים של כל החבורה היא נהייתה האימא והסבתא של כולנו. למרות שהיא קשוחה ומסורה לעבודה שלה.. יש לה לב מזהב.
לפתע אחד המלצרים סימן לי בידו שאני חייבת לנתק, "מצטער גברתי אבל מכשירים סלולאריים לא מתקבלים כאן, אסור לדבר בטלפון". הוא הסביר.
גלגלתי את עיניי, "ברצינות?"
הוא הנהנן, "זה הנוהל". הרים את ידיו בהתגוננות.
לו דווקא כן הוצאתי אצבע משולשלת, נסתי לעצור את הגיחוך מהמראה המבוהל שלו לפני שאמרתי לשרלוט, "היי, שר, אני חייבת לנתק, הנוהלים כאן מסריחים, אני אדבר אתך אחר כך". אמרתי.
היא נאנחה אל תוך הטלפון, "הם באמת מפגרים, אה?" צחקה, "וגם סנובים. שיהיה, בהצלחה אחות, שונאת אותך".
"אוהבת אותך יותר" צחקתי לפני שנתקתי את הטלפון והחזרתי לתיק שלי. "מרוצה?!" כעסתי עליו.
הוא הנהנן, "בהחלט".
גלגלתי את עיניי והחלטתי שאני חייבת להתאוורר קצת מהאווירה המייגעת הזו, נכנסתי אל תוך השירותים שהיו משותפים, בין רגע הורדתי את נעלי העקב שלי ואת מעיל העור הכבד, שתפתי את פניי ופרעתי קצת את שערי, אני לא מבינה למה תמיד כולם אומרים לי שאני יפה. איני מחפשת אחר תשומת לב, ואיני צריכה שמישהו יגיד לי שאני יפה, אני פשוט לא אוהבת את עצמי. נקודה. אני מתכוונת, אני לא כל כך רזה, אני מעט מלאה באגן ובירחיים, וגם אני לא גבוהה כמו איימי או שרלוט, השיער שלי גלי ובצבע חום משעמם, לעומת התלתלים הארוכים של שרלוט בצבע זהב, או השיער הכתום של איימי, השפתיים שלי תמיד תפוחות, העור שלי חיוור והעיניים שלי כחולות וגדולות מידי לפנים שלי.
אני לא יפה פשוט..
לקחתי את הנייר הרטוב וזרקתי על הראי, מנסה להתחמק מההשתקפות של עצמי, נאנחתי ונשמתי עמוק לפני שבדיוק באתי לצאת בכעס, פתתחתי את הדלת בחבטה ושמעתי קול ניפוץ ומישהו פולט קללה בגסות אך בקול בעל מבטא בריטי עמוק ומשכר, מדהים שרק לרגע גרם ללבי לעצור.
הצצתי מעבר לדלת ועיניי נקרעו לרווחה, הרסתי למישהו את החולצה, הרמתי את ראשי בשביל לראות את הגבר המסכן.
"מה לעזאזל?!" הוא צעק, "את לא יכולה להסתכל לאיפה את הולכת?!"
הוא אולי נראה טוב אבל הוא גס רוח בטירוף, "טעיתי, זה קורה, אנשים טועים". ירקתי בחזרה, "אני בטוחה שאימא תוכל לקנות לך חולצה חדשה ואולי יותר גברית". הוספתי כדרך אגב.
"הבנתי אותך, את מנסה להעליב. אני לא יודע בת כמה את בדיוק אבל מה שבטוח, את צריכה להתבגר במעט ולהפסיק לשחק משחקים קטנים".
"סליחה?! מי אתה שתדבר אליי כך?!" הגבהתי את קולי. "אתה חתיכת..-"
"לפחות אני לא דופק דלתות בפנים של אנשים". הוא אמר בקול רגוע, "או שאת רק מנסה למשוך תשומת לב". הוא הבזיק לעברי חצי חיוך עם גומה.
גלגלתי את עיניי, "בחייך, אתה לא באמת חושב כך, נכון?"
"בסדר, אז אני מניח שאת עכשיו מוציאה עליי את הכעס". הוא שילב את ידיו האחת בשנייה. אני.. אני כועסת אבל.. איך.. איך הוא יודע?! "הבעיה היא שגם אני כועס, אז אנחנו די במבוי סתום כי אני לא מתכוון להיות השק חבטות שלך". הוא אמר בקול מתנשא, "את לא כל כך שווה את זה אפילו שאת יפהפייה".
"להתראות ילד דביל". ירקתי לפני שהפניתי את גבי והלכתי משם, נזהרת לא ליפול על השמלה שלי.
לא יכולתי ממש לקלוט משהו ממנו, מלבד העובדה שיש לו עיניים ירוקות, מבטא עמוק וחוצפן אמתי.