half a heart – פרק 7 אחרון + אפילוג
זה קרה בחודש יולי, חודש קיץ חם ונעים, הכל נראה שמח בחודש החביב הזה, אבל זה לא בהכרח נכון.
שעת הבוקר הייתה מוקדמת, התעוררתי כשלואי שכוב על ברכיי, אחרי עוד לילה שבו הוא לא יכל להגיע לביתו הרחוק והתארח אצלי.
"בוקר טוב" לחשתי לאוזנו.
הוא פתח את עיניו בישנוניות כשחיוך גדול מרוח על שפתיו.
"בוקר" התמתח וקם.
היה לי מצברוח נהדר, הרגשתי שאני יכול לקפץ סביב ולדלג בכיף.
"היום טקס חלוקת הפרסים, זוכר?" שאלתי את לואי.
"בטח" הוא מלמל בחיוך.
אני יודע שאנחנו הולכים לזכות בפרס אחד לפחות, הרכב השנה, שיר השנה או מה שזה לא יהיה, המעריצים יצביעו לכל קטגוריה שאנחנו מופיעים בה.
הוא קם, וכעבור כמה דקות חזר לבוש.
גם אני הלכתי והתלבשתי, סידרתי את תלתלי העבים והסתכלתי במראה בחיוך.
אני ולואי נדחפנו לאוטו, לואי חייך חיוך שומר סוד, זומם וערמומי, כאילו הולך לעשות משהו חשוב היום.
נייל, ליאם וזאין חיכו לנו ביחד באולם הגדול.
"נו, בואו" אמר זאין ומשך את כולנו לשורה הראשונה.
הטקס עבר דיי מהר, מצחיק ומהנה בעיקר.
לואי התלחשש עם אלינור, ניסיתי לא להתייחס.
"ובקטגורית הרכב השנה…" אמר המנחה.
"וואן דיירקשן!!!" מחיאות הכפיים נשמעו בכל רחבי האולם, התכוננו לעלות לבמה.
"בואי" סינן לואי לאלינור ומשך אותה ברגע האחרון.
הודנו כמובן לכולם, כמו תמיד.
התכוונו לרדת מהבמה כשלואי לקח את המיקרופון.
"אני רוצה לנצל את הזדמנות זו.." הוא אמר והגניב מבט מאוהב לאלינור.
"כדי…" הוא קרע ברך והוציא קופסא שחורה, צפיתי באימה, ליבי פעם במהירות בתוך בית חזי.
טבעת זהב מקושטת ביהלום נגלתה מהקופסה.
"התנשאי לי?" הוא שאל את אלינור.
לפתע זה קרה.
ירדתי בריצה מהבמה, חציתי את הקהל ויצאתי החוצה כמו אחוז טירוף.
רצתי, נותן לאוויר הצח להעיף את תלתלי סחור סחור.
נדחפתי לאוטו ונהגתי הביתה.
שלפתי ממעמקי השידה את המכתב, המכתב שכתבתי לו לפני חודשיים, בו אני פורק הכל.
כאילו אמוק השתלט עליי נכנסתי בחזרה לאוטו ונסעתי.
נסעתי בשיגעון, אני חושב שאפילו שפשפתי כמה מכוניות, אבל לא היה לי אכפת.
הגעתי לבניין גבה קומות.
אני לא יודע מה השתלט עליי, עליתי במעלית לקומת הגג והלכתי לקצה, מתיישב על קצה הגג ונותן לרגליי ללטף את השמיים.
לפתע הבנתי את הטירוף שאחז בי.
אני כלום בלעדיו, בלעדיו אני לא יכול לנשום עוד נשימה אחת בעולם הזה.
שלפתי עט שחור מכיסי והוספתי בסוף המכתב כמה שורות, מקפל את הדף ומניח על הרצפה.
התרוממתי, הסתכלתי מרחוק בלואי, שרדף אחריי עד לפה, הוא הסתכל עליי מלמטה.
"אני אוהב אותך אח, ואני תמיד אוהב, אני כלום בלעדיך" צעקתי לחלל.
צעקתי. וקפצתי.
אפילוג:
לואי הגיע לבניין לאחר כמה דקות, לא מבין למה הארי רץ ככה באמצע הטקס.
הוא ראה אותו על הגג, עומד בביטחון.
צועק צעקה שנבלעה ברעש המכוניות הסואנות, וקופץ.
המשפט היחיד ששמע לואי מן הצעקה לפני שראשו של הארי נחבט בקרקע היה "..ואני יאהב אותך תמיד..".
לואי נכנס גם הוא למעלית ועלה לקומת הגג, פתק מקומט מרוח בדיו משך את עינו.
הוא היה מונח על הרצפה, לואי הרים אותו וקרא את תוכנו:
"ללואי
אני רציתי לספר לך משהו, כל כך הרבה זמן רציתי לספר לך משהו
אני אוהב אותך, סוף סוף אני יכול לומר את זה בלי שישפטו אותי
אני תמיד אהבתי אותך, מאז ומתמיד
אבל פחדתי שלא תאהב אותי חזרה"
המכתב היה קצר ולעניין, אבל לפתע לואי הבחין בכתב יד שנכתב בדיו טרי, שהפך לכתם מרוב דמעות, אבל הוא עדיין קריא.
"חוויתי איתך הרבה עליות ומורדות, פעם אחת הייתי בטוח שאתה אוהב אותי, ופעם אחת הייתי בטוח שאתה מעדיף לחיות עם אלינור כל חייך.
אם אתה קורא את זה כנראה אני כבר מת
אבל אני תמיד אשמור עליך, גם מגן עדן
אוהב אותך, לתמיד
הארי"
הדמעות של לואי זלגו וזלגו, הוא לא יכל לעצור בעדן.
חנוק מדמעות התקרב לקצה הגג.
"אם אתה נופל, גם אני נופל איתך" הוא לחש, וקפץ גם הוא.
הם שכבו יחד, חתכים זבי דם ממלאים אותם אבל חיוך גדול ומאושר מרוח על פניהם, בטח כיף להם בגן עדן, במקום שהם שווים, ואף אחד לא ישפוט אותם, לעולם.
תגובות (3)
עצוב שזה נגמר, אבל זה דווקא היה ממש יפה :)
עצוב ומדהים ומרגש ומושלם!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
להגיד שכמעט בכיתי? כמעט בכיתי.
להגיד שריגשת? ריגשת.
להגיד שאני אוהבת אותך? אני אוהבת אותך.