half a heart – פרק 2

"אוף, איך זה יכול להיות שאני מאחר?" מלמלתי והסתכלתי בשעון היד הדיגיטלי שלי, מנסה לאמת אותו שוב בפליאה עם שעון הטלפון.
"הנסיעה ברכבת ארכה יותר זמן משצפיתי" מלמלתי ודרבנתי את עצמי לסחוב את רגליי קצת יותר מהר לעבר המסעדה.
לאחר כמה דקות של הליכה מהירה הגעתי אל שער המסעדה ופתחתי אותו בזהירות.
צליל עדין של פעמונים, דומים במקצת לפעמוני רוח, נשמעו שפתחתי את השער המעוטר.
"מסעדה אותנטית, נחמד" מלמלתי ובחנתי את המסעדה הגדולה.
הקירות צבועים בצבע בורדו עמוק, הרצפה מכוסה בדק עבה ופסלים יפים של נשים הודיות רוכנות ליד כל שולחן.
אני בוחן את השולחנות שמכוסים מפה חלקה ועליהן אגרטל מלא זר פרחים, ורדים, ורדים אדומים כדם.
"היי, הארי!" אני שומע צעקה שנבלעת ברעש המוזיקה ההודית.
לואי יושב שם, אלינור לידו.
אני מעציב מעט את מבטי, אלינור לא הייתה אמורה להיות בתכניותיי.
אני מתקרב אל השולחן שנמצא במרפסת פנימית בקומה השנייה של המסעדה, אלינור קמה לעברי.
"היי הארי" היא אומרת בקולה הענוג ומחייכת חיוך מלא ומאושר שחושף טור של שיניים חלקות ומבריקות.
היא לבושה בקפידה, חצאית ג'ינס בגובה הברכיים וחולצת מלמלה לבנה ומכופתרת, שיערה הרך מפוזר על עורפה.
לואי מביט עליי במבטו בטוב, מבט תמים ובכל זאת גם בוחן.
"היי לואי!" אני אומר בשחרור ובא לעבר לואי שכבר קם כדי לחבק אותי בחיבוק חברי.
"היי" הוא אומר כשהוא שקוע בתוך חזהי.
אלינור חוזרת למקומה, ליד לואי.
"אז…מה אתה רוצה להזמין?" שאל לואי בזמן שעיניו מרצדות על התפריט.
"אני רוצה קארי, נתחלק?" שאלה אלינור את לואי בחן.
"ברור" הוא הסתכל עליה במבט מאוהב והדביק לה נשיקה קטנה בעורף.
צמרמורת מזדחלת בגופי.
"אני..אממ…צריך ללכת לשירותים" אני ממלמל ונס על נפשי לפני שהדמעות שאני עוצר בעיניי ישפכו מול לואי.
השירותים נקיים יחסית לשירותים ציבוריים, אני מזדחל לתא קטן בצד מהר ונועל אחריי בקפידה.
אני מוריד את מכסה האסלה ויושב על האסלה הקרירה.
וסוף סוף, הדמעות שוב זורמות, הדמעות המרות ששורפות את עיניך וממיסות את נשמתך.
אני בוכה הרבה זמן, בערך שעה, כמו רובוט שנתקע, אין ביכולתו להפסיק את הדמעות.
"היי הארי, אתה שם?" אני שומע את לחישתו של לואי מבעד לדלת התא.
אני מנסה להיות בשקט אבל משיכת אף הורסת הכל.
"אתה בוכה?" הוא שואל, אני מנסה לדמיין את הדאגה שניכרת עכשיו על פניו.
"לא" אני מנסה להוציא את הקול הכי לא מיילל שאני מוצא, אבל אני עדיין נשמע מוזר.
אני שומע כמה התנשפויות שהולכות ומתקרבות.
ראשו של לואי מציץ מהרווח שמתחת לדלת התא.
המחשבה שחברי הטוב זחל הרגע מתחת לתא בשבילי מעלה חיוך מר על פניי.
הוא מביט בי מודאג ומחבק אותי.
"הנה, קח" הוא לוקח מגליל נייר הטואלט חתיכה קטנה ומושיט אותה לי.
"תודה" אני מלמל ביובש ומקנח את אפי.
"אז למה אתה בוכה?" מתיישב לידי לואי על הרצפה הקרירה בסקרנות…