221B Baker Street | פרק ראשון; שברים, מריבות וסניקרס צהובות.

אני לא בטוחה מתי קמתי באותו היום, כנראה בגלל שאין לי שום עניין בלאמלל את עצמי בהיווכחות לשעה המוקדמת כל כך. אני רק זוכרת שהתעוררתי לקולות צעקניים, טון סופרני מנסה להתעלות על קול הבס הכבד. תחילה לא היו אלה יותר מצלילים צורמניים וטורדניים, שהתחברו ביחד בקקופוניה נוראית. לאחר שפשוף עיניים עצבני ופקיחתן לאור השמש שחודר דרך החלון שלי, הקולות התבהרו והתגלו כנוראיים יותר משחשבתי. אמנם התעוררתי לאמצע הריב, אך אני יכולה לתאר לעצמי את מהלכו. כנראה על הכלים הלא שטופים, או הבירה שבסלון. הוא ימשיך בנפנוף יד כעסני והיא תזרוק הערה עוקצנית, ומכאן הדרך קצרה וישירה לאיבוד עשתונות, שיביא לצעקות שגורמות לעצבים בגופי להתעורר כמו במגע של מי קרח. לפעמים אני שואלת את עצמי למה החליטו לחיות את חייהם יחד בכלל. כלומר, זה לא קשה לנחש, על פי הגיל, כי הנישואין היו בגיל צעיר כל כך ומתוך לית ברירה, כדי לאפשר לאחי הגדול חיים נורמליים. אך לאור הריבים הללו, אני לא מבינה כלל את הצורך בכיסוי על העובדה שאינם מסוגלים לסבול זה את זה. חיים נורמליים אינם מתבססים על אמא ואבא שחיים יחד. בטח לא כשהם שונאים שנאת מוות. 6:30, אם אינני טועה, הייתה השעה שהראה השעון שלי כשנתקלתי בשידה בניסיונותיי הכושלים לקום לרקע המוזיקה הצורמנית של הוריי רבים בקומה התחתונה.
\"אל תגידי לי איך לחנך את הילדים שלי!\" הוא צועק.
יופי, הריב, כרגיל, מגיע אלינו. מאוד בוגר אבא ואמא. דוגמה מצוינת.
\"אני ילדתי אותם!\" היא מחזירה. קולה הגבוה מפתיע אותי בכל פעם מחדש.
\"הו יופי, שוב את מתחילה עם השטויות הפמיניסטיות הללו!\"
\"אלו לא שטויות! אני לא אהיה עקרת בית מסכנה!\"
\" בוודאי שאת לא עקרת בית! את אף פעם לא כאן!\"
\"סליחה!?\"
בדרכי לחדר האמבטיה אני משחזרת את הריב שלהם בראשי, הוא מוכר כל כך. עכשיו הוא יגיד משהו לגבי הפעילויות שלה ושל החברות שלה.
\"כל היום בקורסים לגננות, לתפירה, לקרטה, את מי זה מעניין?! יש אנשים עם עבודה אמיתית.\"
הריבים שלהם מתחילים לחזור על עצמם.
\"ממש עבודה אמיתית,\"
כל היום יושב על התחת שלך ומסדר ניירות.
\"כל היום יושב על התחת ומסדר ניירות.\" היא צועקת.
אני שוטר, לעזאזל. לא פקיד מסכן.
\" אני שוטר, לעזאזל. לא פקיד מסכן!\"
ומכאן הם ימשיכו בירידות נמוכות שאין לי שום צורך בלשמוע אותן שוב ושוב. אז אני עושה את מה שאני תמיד עושה כשנמאס לי.
קול הכרס המתנפץ הקפיץ את הבית, שקט מוחלט.
"ג'ייני?" קולו של אבא נשמע, ברקע רגליה הקטנות של אימי הפוגעות בעצבנות במדרגות העץ בדרכה למעלה.
אני מתכופפת מיד ומתחילה להרים את שברי כלי הסבון בעדינות, כדי לא לחתוך את עצמי. אף על פי שזה היה מוסיף מעט דרמה וזעזוע. אולי מוטב לי להיחתך.
"ג'יין." אימי נאנחת בהקלה בעוד היא בדלת האמבטיה.
"מצטערת, השיש מחליק." אני מרימה מבט מתנצל לפניה העייפות. שקים כהים מקשטים את עיניה הכחולות, שכרגע נראות לי אפורות למדי. תוך שניות ספורות היא מתיישבת על הרצפה לצידי ומסייעת לי במציאת חלקיקי הכלי השבור. תוך כמה רגעים אני מבחינה שאבי בדלת האמבטיה, מביט בי בפנים שבורות. איני בטוחה איך לנתח את מבטו. הוא רק נראה שבור.
"הכל בסדר, אבא. זה רק כלי של סבון." אני מעודדת בחיוך עייף. שפתיו נעות בעקמומיות שכזו, אינני בטוחה אם חייך.
"לכי להתארגן מתוקה, אני אסיים." אמא נושקת לראשי ומשחררת אותי מנוכחותם המתוחה. אני עוברת את הדלת, לא לפני שאני משיגה חיבוק אוהב מאבא.
"בוקר טוב, ג'ייני."
"בוקר.." אני ממלמלת.
גם כשאני הולכת לחדרי אני שומעת את השקט המתוח בחדר האמבטיה. אני מביטה לאחור לרגע ומביטה איך אבא לוקח מידיה את השברים ומשחרר אותה בחזרה להתארגנות הבוקר. המבטים החולפים ביניהם מצביעים על ההצלחה שלי.
אני יודעת שזה לא בסדר. וכן, בקרוב לא יישארו לי דברים לשבור או להפיל. אבל כשזה עובד כמו קסם להשתקה איני מתכוונת להתנצל על התנהגותי הילדותית וחסרת ההתחשבות.
–
מעולם לא הייתי מהבנות הנשיות האלו, שמחפשות את כל הדרכים האפשריות על מנת להרשים את כולם. בנים בעיקר. מייפות את עצמן מול מראה במשך שעות, עוד איפור, עוד קרם שיער, פחות תכשיטים, יותר תכשיטים, חולצה ורודה או שמלה אדומה, נעלי עקב או בובה – אלו מעולם לא היו הצרות שלי. כלומר, אי אפשר לומר שאיני מייפה את עצמי. שידת הטואלט הלבנה שבחדרי מלאה באיפור על סוגיו, סיכות וגומיות לשיער, עגילים, שרשראות. גם ארון הבגדים שלי אינו דל במיוחד. ערימות של חולצות המתאימות לאירועים שונים, שמלות רשמיות יותר ורשמיות פחות, וגם נעלים הם אינם מצרך שחסר לי. ולמרות שכל אלו נכפו עליי על ידי אמי ש"תמיד רצתה ילדה", אני לא מתלוננת על כל אלו, ואפילו משתמשת ברובם. אך לעולם לא תתפסו אותי מתלבטת בין פריטי לבוש, מתאימה את עצמי לאירוע מסוים, או מתעכבת שעה מול מראת האיפור. אפשר לומר שאני החלטית מאוד ולכן אינני צריכה להקדיש זמן רב מידי. אך למען האמת, אני פשוט לא מתעניינת בכך. אין לי צורך בלהרשים מישהו, וגם כשחולפת המחשבה בראשי, אני מסלקת אותה מידית. אני לא רואה הבדל בין שמלה אדומה לחולצה ורודה, וגם אם אתלבט בין נעלי עקב לנעלי בובה, בתוך כמה רגעים אוותר לטובת הסניקרס הצהובות.
כך שגם היום לא היו התלבטויות משונות. ג'ינס קצר וקרוע – שאימא מתעבת ואבא לא מאשר – וסוודר אפור וגדול. בתוספת הסניקרס הצהובות, כמובן. תיק העור החום אותו 'שאלתי' מבן הדוד שלי, איידן, נח על הכיסא מול המראה, מלא בחומר הלימוד שלי. טוב למען האמת אלו שתי מחברות, מתמטיקה וספרות, וספר סקיצות קטן מלא עד חצי המקום, אף על פי שקניתי אותו רק לפני שבועיים. אני תופסת קבוצת שיער קטנה שנחה על קו הלחי שלי ומצמידה אותה מעל האוזן בעזרת סיכה. משקפי השמש כבר תפוסים בחולצתי וברגע שאקח את הטלפון שלי שעוד מחובר למטען, אהיה מוכנה ליציאה. ובכל זאת, אני מעדיפה להישאר בחדר עוד כמה דקות, רק עד שלא תהיה ברירה לצאת מהבית בריצה על מנת לא לפספס את האוטובוס לבית הספר.
למרות שהם לא מדברים כרגע, אני יודעת כמה מתוח עכשיו למטה. הוא בוודאי מכניס עכשיו את החולצה למכנסי המדים, ומסדר את התגים שלו בזמן שהיא מלגלגת במבטה על התנשאותו מעליה אותה היא חשה בכל פעם שעבודתו החשובה עולה על הפרק.
אימא שלי מעולם לא הסתדרה בעבודות שכירות. היא ציפור חופשיה. היא תמיד חשה צורך לעשות מה שעולה על רוחה, כך שאינה מסתדרת עם מעסיקים רבים. בעבר הייתה עובדת בסידור פרחים לאירועים. עצמאית לחלוטין. אני חושבת שהיא אפילו נהנתה מהעבודה. אבל כשאבא קיבל את הקידום בעבודה היא רצתה להיות יותר בבית כדי לא להשאיר אותנו לבד, למרות שהארי כבר היה בן 14, ולא הייתה שום בעיה שישמור עליי. אני מאמינה שהיא פשוט הרגישה כל כך עצמאית, שפתאום חשבה שאולי היא מזניחה את הארי ואותי.
בכל מקרה, בכל פעם שמזכירים את עבודתו הבכירה של אבא, היא מרגישה לפתע שאינה נחוצה, מרגישה קטנה כל כך ולא חשובה. אני יכולה להבין אותה, אני חושבת.
"יצורה." קולו של הארי מקפיץ אותי מפתח דלתי. אני מסתובבת אליו , ומבטו העייף מברך אותי ברכת בוקר טוב, כשבפיו מברשת שיניים.
"הצלחת לישון בכלל?" אני שואלת. הוא מושך בכתפיו ונאנח קלות. שיערו הפרוע נח על מצחו, והוא מעיף אותו בהנעת ראשו לאחור, התנועה מוכרת לי כל כך שאני נאבקת ברצון לחקות אותה.
"מה קרה לסבון באמבטיה?" הוא שואל, ומוציא את מברשת השיניים מפיו כדי שאוכל לשמוע אותו בצורה סבירה.
אני מביטה בו ארוכות, והוא כבר יודע. לרגע אחד ממושך אנחנו רק מביטים זה בזו, ופתאום פורצים בגיחוך עצוב.
"זה אבסורדי. כל המצב הזה, את לא חושבת?"
אני מושכת בכתפיי.
הארי מותח את שפתיו בקו ארוך וישר, ועוזב את פתח הדלת שלי אל המקלחת.
אני מביטה בטלפון ומבינה שבעוד דקה תגיע בשעה לרוץ מהבית. אני תופסת את התיק, ומוציאה ממנו מסטיק מנטה-דובדבן, האהוב עליי, וזורקת את התיק על כתפי.
אני עוצרת בדלת החדר של הארי, כשהוא מסיים להחליף חולצה, ובו זמנית לדחוס את רגליו בנעלי הכדורסל הלא-כל-כך לבנות שלו. "אתה בא?"
הוא מהנהן, תוך כדי שהוא תופס את התיק שלו ומכבה את האור בחדר. הוא סוגר את הדלת ושנינו עומדים על סף המדרגה הראשונה. הוא הראשון שעושה את הצעד, ויורד בקלילות את גרם המדרגות. אני לוקחת לעצמי עוד שניה של נשימה עמוקה, מכינה את עצמי לחציית גוב האריות.
"יצורה!" הארי קורא בשמי, ומעיר אותי. אני מוציאה את האוויר מראותיי ומדלגת את המדרגות לקומה התחתונה.
"ג'ייני, מתוקה, הג'ינס.." אמא מתחילה לומר, אך אני תופסת את חטיף האנרגיה והכסף שאבא הניח על הדלפק של פינת האוכל.
"לא עכשיו אימא, אני מאחרת." ופונה לצאת.
"ג'יין." היא מתחילה לעקוב אחרי צעדיי, "המכנסיים האלה קרועים ולא ראויים. אני מבקשת שתזרקי אותם כשאת חו…"
"אדיוס, אמא!" אני רצה לכיוון הדלת אותה הארי כבר מחזיק בשבילי, ויוצאת מטווח שמיעה במהירות האפשרית.
הדלת נסגרת מאחורי הארי כשהיא קוראת "ג'יין ווטסון, אני רצינית!"