10 המושיעים|| פרק 2
ויקי עלתה על הסוס הלבן, מחזיקה במושכות הסוס ומביטה בנוף, השעה חמש לפנות בוקר ודווקא עכשיו מכל הזמן שבעולם היה עליה לצאת למשימה.
"קדימה דון קישוט, צא!" היא צעקה, וסוסה אשר שמו דון קישוט החל לדהור במהירות בשביל, מביט ישר אל היער אשר מפריד בין העיר המרכזית של פרומיניה: עיר הזהב לשאר הערים האחרות.
ויקי הביטה בעצים, עצי ברוש ענקיים אשר מכסים את השמיים וציפורים עפות. היא נשמה עמוק ואחזה בחוזקה במושכות הסוס, מעיפה מבט באבן ובדקה אם היא זוהרת או מהבהבת.
לאחר כמעט חצי יום של דהירה ביער החליטה לנוח, היא עצרה את דון קישוט וירדה ממנו. התיישבה על יד עץ ודון קישוט לידה, הוציאה זוג תפוחים והושיטה לו אחד והוא אכל אותו ואת השני השאירה לעצמה.
"המקום הזה יפה, נכון דון?" ויקי שאלה את הסוס בחיוך, דון קישוט המשיך להביט בדשא. לא מגיב כלל, הוא היה מרוכז בחיפושית משה רבינו אשר נחה על גבעול של פרח, ויקי בכל מקרה אינה ציפתה לשום תגובה ונשענה על גזע העץ העבה. לאחר שסיימה לאכול את התפוח עצמה את עיניה הכחולות והניחה את ידיה מאחורי ראשה, הקשיבה לציוץ הציפורים ולרוח השורקת. מרגישה איך היא נרדמת באיטיות.
קול סוסה העיר אותה במהירות, היא הביטה ביצור הלא מזוהה, כל גופו היה שחור ועיניו היו לבנות, הוא לבש כובע צהוב אשר עליו הייתה תקועה נוצה, גלימה ארוכה וצהובה גם כן מאחוריו וחרבו מכוונת לכיוונה. ויקי הביטה בזר ולאחר מכן בחרבה שקיבלה מהמלכה, והביטה באבן שהחלה לזהור.
"אפשר שנייה?" שאלה ויקי, מסמנת לזר להוריד את החרב אך הוא הניד את ראשו. היא נאנחה ושלפה את חרבה במהירות, מרתיעה את הזר מעט אחורה. היא הביטה באבן הכחולה אשר זהרה, ולאחר מכן בזר וכך כמה פעמים עד שהבינה. הוא אחד מהם.
"שלום לך אישי הטוב," התחילה לומר ויקי אך הזר קטע אותה.
"אני יודע שאת עובדת עם המלכה, את לובשת את השריון המלכותי." הוא אמר, מביט בה בעיניו הלבנות וחסרות ההבעה. היא פחדה לא קצת.
"זה נכון, אני כן עובדת איתה אבל…" ויקי ניסתה לעמוד בלי שהוא ינסה לשפד אותה, למרות שזה לא יזיק לה כלל הרי היא זומבית. "אני באתי בקשר למשימה אחרת."
"מה זאת אומרת משימה אחרת?" הזר הכניס את החרב לחגורתו, נראה כאילו היא מעניינת אותו.
"אתה רואה את האבן הזו?" היא שאלה והצביעה על האבן הכחולה שעל ניצב חרבה והוא הינהן. "חוץ ממני ישנם עוד תשע אנשים בעלי כאלו אבנים בצבעים שונים, המלכה לא אמרה לי כל כך הרבה על למה ומדוע אבל אני לא מתווכחת איתה. אני צריכה לאסוף אותם, את כולם ולחזור לעיר הזהב." הזר הוריד את כובעו וסובב אותו, על הכובע הייתה תפורה אבן בעלת אותו מבנה כמו האבן של חרבה רק בצבע צהוב. היא חייכה ושמה לב שהאבן הכחולה שלה הפסיקה לזהור, היא מצאה את הראשון מתוך תשע.
"אז מה שמך?" ויקי שאלה, חייכה לעבר הזר בזמן שהוא שם את כובעו על ראשו בחזרה.
"עוז, ואת?" הוא שואל, היא מניפה את שיערה ומחייכת.
"האבירה הראשית של המלכה, ויקטוריה!" היא מכריזה בחיוך רחב, מתגאה בכך במיוחד.
"ו…את זומבית." עוז המשיך להביט בה, לא היה ידוע אם הוא מחייך או לא בגלל שפיו ואפו אינם נראו לעין. רק עיניו הלבנות והדיי מפחידות, הוא פשוט הביט בה. דבר שגרם לה למעט אי נוחות, אבל זה לא כל כך שינה לה.
"כן, אני כן. למה נראה לך ששלחו אותי למשימה הזו?" היא גיחכה, מקווה שהתשובה אכן צפויה.
"טוב המלכה אכן חכמה, לא אגיד שלא אבל את נראית לי יותר מתלמדת." הוא מניח את ידיו על מותניו וויקי משתתקת, בטוחה עכשיו שהוא לא הולך להעריך אותה כמו שצריך.
"פפפ, לא." היא מגחכת, "ומה איתך אדון צל?" היא שואלת, מנסה להעביר נושא.
"אני דווקא בורח מהמלכה, אבל זה סיפור ליום אחר." ויקי לא בטוחה אבל היא חושבת שעוז מנסה לחייך בערמומיות, דבר דיי טיפשי מצידו לעשות.
"אוקיי…" היא משכה בכתפייה, לא יודעת מה להגיב. "שנמשיך בדרכנו?" היא מתמתחת וממשיכה להביט בעוז.
"אני חושב שכן, קרוב לפה יש כפר קטן. נוכל לישון שם." ויקי הנהנה, הוא אכן מתמצה במקום וזה יעזור לה מאוד. היא הכניסה את חרבה לאוגדן ולקחה את מושכיו של דון קישוט, מחזיקה אותם בידה השמאלית ומתחילה ללכת ועוז איתה.
תגובות (0)