תיכון פיירי טייל! פרק 2-מה מצפה שם?

ביום שלמחרת, כשהגעתי אל בית הספר, לווי חיכתה למישהו ליד השער.
"הו, לוסי צ'אן, את כבר כאן" היא אמרה כשעברתי לידה.
"שלום, לווי צ'אן.. למי את מחכה?"
"לך" היא אמרה וחייכה קלות
'לי..?'
התחלנו ללכת לעבר הכיתה, רק שתינו.
"לוסי צ'אן, רציתי לבקש סליחה בשמם של כולם מאתמול." אמרה ופניה הרצינו.
"על מה? הכל בסדר," אמרתי וצחקקתי, "אין מה לדאוג."
"כן, אבל אל תביני לא נכון." היא אמרה.
"הם ככה תמיד, זה לא שזה היה ריב מיוחד. הם מסתכסכים מכל שטות." היא אמרה כאשר נכנסנו אל בניין התיכון.
"וזה בסדר מבחינתם?" שאלתי, לא מבינה.
'למה הם מסתובבים ביחד, אם הם כל הזמן רבים?'
"ברור," אמרה לווי וצחקה, "הם החברים הכי טובים, פשוט החברות שלהם קצת.. מיוחדת."

"תלמידים, היום נתחיל ברצף אימוני ה'מחסור בחושים' ." אמר המורה מיד לאחר הצלצול, נדמה לי ששמו מקאו.
"מה זאת אומרת?" מלמלתי.
"שאלה יפה, גברת לוסי," הוא אמר והסתובב אלי, לא ציפיתי שישמע אותי.
"בכל שבוע, נבצע רצף אימונים ובו לא נוכל להשתמש כלל באחד החושים." ענה לי.
"ולמה לעזאזל אנחנו צריכים את זה?" שאל נאטסו, שישב בפינת הכיתה, ליד החלון.
"כדי שאם תיתקלו בסכנה שבה לא תהיה לכם אפשרות להשתמש באחד החושים שלכם, תדעו מה לעשות." ענה מקאו.
"השבוע, נעבוד על פעולה ללא ראייה." הכריז.
"נכון!" צעק התלמיד שלידו הושיבו אותי, עורו היה שזוף ונראה כי דאג מאוד לכושר שלו.
"גבר אמיתי צריך לדעת להלחם גם מבלי לראות את הפרצוף המכוער של היריב שלו!"
'גבר, גבר, כל יום הוא מדבר על "גבר אמיתי".' חשבתי, בעצבנות מועטת.

"טוב, אנחנו ניקח מכל אחד מכם את הראייה בעזרת קסם חזק ומיוחד מאוד, למשך רבע שעה, בה תצטרכו להסמתך על החושים הנותרים שלכם כשאתם נלחמים מול יריבים שאתם לא מסוגלים לראות ולהעריך את כוחם, גודלם ויכולתיהם." הסביר מקאו, בזמן שכולנו עמדנו בחוץ.
"ברור?"
"כן, מקאו סנסיי" ענו כולם.
"מי מתנדב להיות ראשון?" שאל.
"לוסי, את יכולה לזוז קצת, אין לי מקום!" אמר נאטסו שעמד ליידי, ולכן זזתי מעט קדימה.
"לוסי, את רוצה? כמה טוב לראות שאת מגלה יוזמה!" קרא מקאו בשמחה, וכשהבנתי מה קרה, היה מאוחר מידי.
"אבל, אני לא," ניסיתי להסביר, אך לשווא.
הוא הוביל אותי לנקודה מוזרה אדומה על הקרקע, ואז הרגשתי משהו מוזר.
כל מה שראיתי היה חושך, אך עדיין שמעתי מאוחרי את כולם, מעודדים אותי.
'לעזאזל, איך אני אמורה להסתדר עכשיו…?'
'ומה מצפה לי שם…?'
עשיתי כמה צעדים קדימה, ברגליים רועדות.
הרגשתי שמשהו מאחורי נסגר.
"תלמידים, כעת נוצרת כיפה בלתי נראית מסביב ללוסי ושטח הקרב שלה, כך שכולנו נוכל לצפות בה, אך אף אחד לא יוכל להכנס ולעזור לה, וכמו כן גם היא לא תוכל לברוח.
הכיפה תתמוסס ברגע שהראייה תחזור אליה." שמעתי את קולו של מקאו איפושהו מאחורי.
פתאום, קריאות העידוד של התלמידים פסקו כאחד, כולם השתתקו כאילו הם דגים.
"מה קרה?!" קראתי בדאגה.
"לוסי… אני באמת מצטער בשבילך…" מלמל נאטסו.
"היה נעים להכיר אותך." אמר גריי.