תיכון פיירי טייל! פרק 1-ברוכה הבאה, לוסי

התעוררתי בערך ב7:30 בבוקר, ולאחר פיהוק ארוך קמתי ממיטתי.
'אז היום השני שלך, הא?' חשבתי לעצמי בזמן שצחצחתי שיניים.
אתמול היה יום קצר בבית הספר והספקתי להכיר רק את נאטסו, וציפיתי שהיום יקרו דברים מעניינים יותר.
לאחר שסיימתי לשטוף פנים ולצחצח שיניים הלכתי אל המטבח.
הדירה הזו קטנה כל כך, ומוזר כל כך, כבר התרגלתי לבית הענקי שלי…
הסתכלתי ברחבי הדירה הריקה, שהאדם היחיד שהיה בו הוא אני, והכנתי לעצמי ארוחת בוקר.
הרגשתי כי בדידות תקפה אותי, וכבר לא היה לי ממש תאבון.
מאז שברחתי מהבית אני כל כך בודדה…
ניסיתי לסלק את המחשבות העצובות מראשי, והלכתי להתארגן.

כאשר הגעתי לבית הספר הרגשתי סוף סוף מעט דומה לכולם, כאילו אני נמצאת במקום אליו אני שייכת.
לכולנו יש יכולת לכשף, כולנו לומדים באותו בית הספר, כולנו לובשים את אותם המדים-מדי התיכון פיירי טייל…
אבל יחד עם זאת הרגשתי שונה ומרוחקת, מפני שלא הכרתי אף אחד מלבד נאטסו, ו, טוב, כמה מורים.
'נאטסו!'
חיפשתי את נאטסו בעיני, רציתי למצוא אותו ולהעביר איתו את 5 הדקות אשר נותרו עד הצלצול, ולוודא שהוא זוכר אותי, אך כשמצאתי אותו, התאכזבתי.
'נו טוב, למה ציפית?'
הוא ישב ודיבר עם כמה תלמידים נוספים, שאף אחד מהם לא הכרתי, לכן תביישתי לבוא.
אך הוא, כאילו הרגיש את עיני נחות עליו, הסתובב אלי וחייך את חיוכו המקסים.
"לוסי! למה את בצד? בואי לכאן!" קרא בשמחה.
השפלתי את מבטי ובאתי.
"היי לוסי," אמר, "היי," אמרתי וחייכתי חיוך קטן.
"זו לוסי, תכירו" הוסיף והציג אותי בפני חבריו, ואז קם, ובעקבותו גם חבריו.
"ראיתי אותך אתמול," אמרה נערה בעלת שיער כחלחל כאשר הלכנו לכיוון הכיתה, היא הייתה נמוכה מאוד, ושני בחורים הלכו לצידה.
"הו," אמרתי.
"דרך אגב, אני לווי" הוסיפה וחייכה אלי, "ואלה ג'ט ודרוי" הציגה את שני הבחורים שלצידה.
"נעים להכיר!" הכרזתי בחיוך.
כאשר הגענו לכיתה, ראיתי כי בכניסה תלוי שלט שהיה מקושט בצורה מגושמת מעט:
"ברוכה הבאה, לוסי הארטפיליה"
"נאטסו הכין את זה בשבילך" אמרה ילדה עם שיער סגול ומשקפיים כאשר קלטה את כיוון מבטי, ונכנסה לכיתה.
"וואו, זה מקסים…" אמרתי, אחזה בי התרגשות קלה.
בבית הספר הקודם אף אחד לא היה עושה משהו כזה בשבילי.
למה רק בית הספר, אני חושבת שגם בבית לא היו משקיעים בשבילי כך.
"אה… רק רציתי לשמח אותך" אמר והסבט את מבטו.
'זה נדמה לי, או שהוא מסמיק?'
"בכל מקרה, זה גריי" אמר, מנסה לשנות נושא.
"תגיד לי, טמבל, נראה לך שאני לא יכול להציג את עצמי לבד?!" אמר נער שחר שיער בעצבנות, נראה שזהו גריי.
"כן, כי אתה מפגר שסתם עומד ושותק!" ענה נאטסו בגסות.
"היי, חבר'ה…" מלמלתי, אך נראה היה כי לא הקשיבו לי.
"עדיף לשתוק מאשר לצפצף כל הזמן כמוך!" קרא גריי.
"לצפצף?! אם היה לי את הקול שלך גם אני הייתי שותק כל הזמן!" צעק נאטסו.
העניינים התחממו מהר, והתחלתי לדאוג.
הצלצול כבר נשמע, אך נראה שלא היה אכפת להם, להפך, תלמידים אחדים התאספו סביב כדי לראות את המריבה.
"פרחח…" מלמל גריי, ומיד אחר כך נשמעו קריאות, "קדימה גריי!" "תראה לו מה זה!" "היי, נאטסו, אל תוותר לו!"
"רוצה מכות?!" צעק גריי, "יאללה!" ענה לו נאטסו.
"לוסי, תזהרי!" קראה לווי, אך היה מאוחר מידי.
לפני שהספקתי להבין מה קורה, המסדרון התמלא קרח, שכיסה גם אותי.
בחצאית בית הספר הקצרצרה והחולצה ששרווליה כיסו רק את כתפיי, קפאתי מקור בתוך הקרח.
ואז הבנתי.
'קרח, זו כנראה הכשפות של גריי'
בדיוק כשהתכוונתי לנסות לצאת מהקרח, נאטסו שאג ולהבה גדולה וכתומה יצאה מפיו, היא פגעה בכל דבר, וגם קצת בי.
"לוסי צ'אן!" קראה לווי כאשר ראתה כי נפלתי.
כעת מדיי היו שרופים ומגעילים.
"את בסדר?" שאל ג'ט ועזר לי לקום.
נאטסו וגריי הפסיקו לריב והסתובבו אלי.
"סליחה, לוסי.." אמרו שניהם בו זמנית.
בדקות הבאות כולם הסתכלו עלי בציפייה ודאגה, כנראה שהבעת פניי הייתה כועסת.
אך מבלי לומר דבר, מיהרתי להפיגה וחייכתי.
למרות שהתלמידים כאן די משוגעים ואלימים, וכבר ביום השני שלי נפגעתי, האנשים כאן חברותיים, וגורמים לי לשכוח לגמרי מהבדידות.
הם מקבלים אותי ומתייחסים אלי כמו אל אחת משלהם, למרות שבקושי מכירים אותי.
"אני בסדר," אמרתי בקול שליו.
"ועכשיו בואו, אנחנו מאחרים לשיעור!" קראתי ונכנסתי לכיתה, והשאר אחרי.
המורה הסתכלה על נאטסו וגריי במבט כועס ואמרה להם ללכת לחדר המנהל, ואז העבירה את מבטה אלי וחייכה חיוך מתנצל.
"ברוכה הבאה, לוסי. תרצי ללכת להחליף בגדים?"