שכיחת אהבה- סיפור על 1D- פרק 8 תגיבו בקשה :)

-נקודת המבט של הארי-
אור שמש האיר עלי והעיר אותי משנתי, מלווה בשירת ציפורים ורוח קלילה וחמימה. פתחתי את עני לאט, רואה את שרלוט עם פניה לחזי, מכורבלת עם השמיכה, קרובה אלי כל כך. היא נראתה כמו מלאך, מלאך קטן ושברירי, שלמרבה הצער לא באמת איתי. ואז שמתי לב שידי מחבקות אותה, וראשי נח על ראשה, שיערה מדגדגת את אפי. איך הגענו למצב הזה? אני זוכר שנכנסתי למיטה, אמרתי לשרלוט לילה טוב, וזהו. לא התקרבתי אליה בכלל. אבל לא שיחררתי, זה מזכיר לי את הזמנים הטובים, הזמנים שהיא ואני הינו יחד. התעוררנו לבוקר חדש, נושקים אחד לשניה, ושמחים כל בוקר שאנחנו מתעוררים יחד.
מחשבותיו נקטעו על ידי שרלוט, שהתחילה לזוז בזרועתי. שיחררתי את ידי, נותן לשרלוט מרחב. היא רק הפנתה את ראשה לצד השני ושקעה בשינה שוב. חייכתי לעצמי ונתתי לה נשיקה קטנה על הלחי ולחשתי לה: "אם רק הית יודעת כמה אני אוהב אותך… אני היתי טיפש, שרלוט, טיפש. למה עשיתי את זה? אני מצטער על הכל ומקווה שתחזרי אלי, כי אני מתגעגע…" קמתי מהמיטה, הולך לחדר האמבטיה להתעורר מהשינה לגמרי.
-נקודת המבט של שרלוט-
פקחתי עניים, והרגשתי זוג זרועות חזקות עוטפות אותי. הרמתי מעט את עני, מגלה את הארי ישן ומחבק אותי. אני עשיתי זאת, התגנבתי לבין זרעותיו בלילה, אחרי שהוא נרדם. פחדתי עדיין מהסיוט שלי, וכל פעם שעצמתי עניים, התמונות ממנו עלו שוב ושוב בזכרוני. התקרבתי אל הארי ועטפתי את עצמי בזרעותיו, רק בשביל להרגיש בטוחה יותר. וגם בגלל הרגשות שלי… אני לא יודעת למה, אבל כל פעם שאני נמצאת לידו אני מרגישה כאילו אני מוגנת ובטוחה, והלב שלי מנתר מחזי, הבטן שלי מרקדת, המוח שלי נמס, והעניים שלי לא יכולות להתנתק מעיני האיזמגר המהמפנטות שלו. יכול להיות שהמוח שלי לא זוכר את מה שקרה עם הארי, אבל הלב שלי זוכר את הכל, ומקווה שהכל יחזור לקדמותו.
העברתי את אצבעותי על הקעקועים שלו, משרטתטת אותם שוב ושוב. פתאום שמתי לב שעניו נפקחו, אז מיהרתי להעמיד פנים שאני עדין ישנה. אחרי כמה שניות התנועתי בזרועתיו והתהפכתי לצד השני, נותנת לו מרחב. הוא בטח הרגיש לא בנוח שאני היה בזרעותיו.
פתאום הרגשתי מישהו נושק נשיקה קטנה ללחי. נשימות חמימות הורגשו על אוזני, בזמן ששמעתי את קולו של הארי לוחש לי: "אם רק הית יודעת כמה אני אוהב אותך… אני היתי טיפש, שרלוט, טיפש. למה עשיתי את זה? אני מצטער על הכל ומקווה שתחזרי אלי, כי אני מתגעגע…" הוא קם מהמיטה והלך לחדר האמבטיה, סוגר אחריו את הדלת. אני לא מבינה, מה הוא עשה? מה הוא עשה שגרם לכל זה לקרות, לתאונה שלי להיגרם, מה קרה? קמתי לישביה, משפשפת את עני. אני גם רוצה להיות איתו, באמת שכן, אבל אני לא מרגישה שלמה עם זה… ככה היתי, שוקעת במחשבות, ופתאום דלת האמבטיה נפתחה, ואני קפצתי במקומי. "אוי, הבלת אותי!" צחקתי ושמתי יד על ליבי שקפץ לרגע.
"סליחה." הוא חייך. "בוקר טוב." הוא אמר.
"בוקר טוב גם לך." חייכתי חזרה והעפתי מעלי את השמיכות. התקדמתי לעבר חדר האמבטיה, שהארי מפנה את דרכי.
"חכי." הוא עצר אותי.
"מה קרה?" שאלתי מבולבלת.
הוא נתן לי נשיקה חפוזה על השפתיים, ואז התרחק במהירות אל עבר הדלת. "עכשיו זה בוקר טוב." הוא חייך לעצמו ויצא מהחדר, שפתי צמאות לעוד נשיקה.
-נקודת המבט של וויל-
התעוררתי לעוד בוקר בודד. קמתי מהמיטה כרגיל, מתמתח קצת והולך לחדר האמבטיה. בזמן שאני מצחצח שניים, חשבתי על זה שלא שמעתי את ג'ון נכנס הביתה. הוא תמיד חוזר מוקדם הביתה. ישר ירקתי ושטפתי את הפה, ורצתי לעבר חדרו של ג'ון. שפתחתחי את הדלת, גליתי את אחי- שכנראה חזר מאוחר ובגלל זה לא שמעתי אותו- שוכב במיטה ביחד עם דני. זוג היונים הזה לא נפרד לדקה, הא?
חייכתי לעצמי וסגרתי אחרי את הדלת, נותן להם שקט. איך זה שלכל אחד שאני מכיר יש בן או בת זוג? אני מקנא בהם שיש להם זוגיות מאושרת. שאתה בזוגיות, תמיד יש לך עוד מישהו לסמוך עליו, לחבק, לנשק, מישהו להיות איתו. למה האחת שאני אוהב לא מראה לי שום סימן, שום דבר? פתחתי את המקרר והוצאתי ביצים.
בזמן שהכנתי לעצמי חביתה, חשבתי עוד על אתמול, על איך שנכנסתי לחנות וראיתי את השניים נדבקים לקיר ומתנשקים כאילו אין מחר. כן, זה הפתיע אותי, אבל שמחתי בשבילם. אני זוכר את הימים שהינו עדיין בבית ספר, והוא לא הפסיק לדבר עליה! הוא חפר עליה בלי סוף. כל יום 'דני עשתה את זה, דני עשתה ככה, ובלה בלה בלה.' כאילו, הבחורה לא מעונית בך, תתקדם הלאה! אבל לא הוא ולא דני עברו הלאה, הם תמיד נשארו רווקים, ומחכים שאחד מהם יעשה את הצעד הראשון. אני פשוט מחכה שאני ירגיש בטוח בעצמי ואני יספר לה מה אני מרגיש… לא, אני אף פעם לא מוכן. אני תמיד-
"בוקר." ג'ון התפרץ למטבח, חובק בזרועתיו את דני שהיתה לבושה בחולצה שלו.
"בוקר טוב באמת, זוג יונים." צחקתי.
"אחי-"
"כן, כן, אני יודע, אני צריך להפסיק להקניט אותכם. אתה מאשים אותי שאתם דבוקים אחד לשני כאילו תמיד היתם ביחד?"
"לא ה-"
"אתם רק התחלתם לצאת? אתה לא חושב שאני יודע את זה?"
"לא, החביתה שלך נשרפת!" ג'ון קרא והצביע על המחבת.
"אוי, שיט!" קראתי ומיהרתי לפנות את המחבת החמה מהאש.
דני וג'ון התפוצצו מצחוק, ואני עיקמתי פרצוף.
"אחי, מה קורה לך? קמת לא בפוקוס?" ג'ון המשיך לצחוק.
"נורא מצחיק." אמרתי בקול צונן ושמתי את המחבת המעלה עשן בכיור, מוציא אחת חדשה מהארון.
"הי, אני רק צוחק. אם אתה כל כך קשור לביצה-"
"זה לא קשור לזה!" צעקתי וטרקתי את דלת הארון. אני לא יודע למה נחתה עלי רוח הקרב הזאת, אבל פשוט היתי כועס. למה אין לי את האומץ לבוא אליה? למה אין לי את הכוח לבוא אליה ולומר לה מה אני מרגיש?
"וויל, מה קרה?" דני שאלה ושמה יד על כתפי.
ניערתי אותה מכתפי ופתחתי את המקרר, מגלה שהשתמשתי בביצים האחרונות.
"יופי, ואין ביצים." טרקתי את דלת המקרר מאחורי. "היום הזה נהיה יותר ויותר טוב." התישבתי בכבדות על אחת מכיסאות המטבח וקברתי את פני בכפות ידי.
אחרי שתיקה של כמה דקות, וכמה התלחשויות מצד ג'ון ודני, פתאום ג'ון אמר:" אני… ילך לקנות ביצים חדשות. כן." הוא לקח כסף ומפתחות ויצא מהדלת, משאיר אותי ואת דני לבד.
"וויל, תספר לי הכל, אני לא רוצה שתפספס אף פרט." היא התישבה לידי על אחד הכיסאות.
"על מה יש לדבר? על זה שכל חיי אני לבד? שכל הזמן הזה אני מאוהב באחת שאפילו לא יורקת לכיוון שלי? על זה שאני סובל כל יום, כל יום אני רוצה להגיד לה את זה, אבל אין לי את האומץ לעשות זאת? שכל יום יש לי את הפחד שאני ימצא אותה בזרועותיו של מישהו אחר? זה מה שאת רוצה לדעת?" אמרתי לה בקול הולך וגובר שנהפך לצעקה.
דני הביטה בי במט מבוהל מעט.היא לא ציפתה לזה. "אז למה אתה כועס? אהבה אמורה להיות דבר נפלא, זה אמור לגרום לך להרגיש בעננים. אהבה זה משהו שמתחיל כאן," היא שמה את ידה על ליבי. "וזה קורה בגלל האדם האחד שגורם לך להרגיש מיוחד, אחר, שבאמת אכפת לו ממך. ואכפת לה ממך. לוורוניקה יש רגשות אליך, אני יודעת את זה. את יודע כמה פעמים ביום היא מזכירה אותך? 'וויל עשה את זה, וויל עשה ככה, וויל הסתכל עלי.' היא מושגעת עליך, בנאדם! אז תפסיק לפחד ותצא אליה, תגיד לה מה אתה מרגיש!"
"אבל אין לי את האומץ. אני מפחד, דני." הסברתי את עצמי.
"רגע… יש לי רעיון!" היא קפצה ומיהרה לחדרו של ג'ון. היא יצאה משם כעבור דקה, אוחזת בידה את הטלפון שלה ומחייגת.
"יש לי חמש חברים- שדרך אגב אתה מכיר- והם ישמחו לשיר בשבילך שיר."
חייכתי. אני מבין עכשיו שהראש הזה מתחיל להפעיל קצת מתאי המוח שלו.
דני התיישבה מולי, מחכה שמישהו יענה מהצד השני.
"הלו? הארי? זה דני."
היא הקשיבה לו, ואז אמרה:" שניה אני ישים אותך על רמקול." היא הניחה את הטלפון על השולחן ולחצה על הרמקול.
"בשביל מה את מתקשרת אלי בשעה 11 בבוקר? הערת אותי משנת היופי שלי!" הארי התעצבן.
דני צחקה. "לא, זה לא בשבילי. מישהו כאן- והמישהו הזה הוא וויל- רוצה לבקש ממך טובה קטנה."
"וויל? מה את עושה אצלו?" הוא שאל. שמעתי כמה צחקוקים מהרקע, ועוד כמה צחקוקים מהארי עצמו.
"אממ… אני…" היא גירדה בזרועה והסתכלה למטה.
"תנחש את מי תפסתי אתמול מתנשקת עם אח שלי?" אמרתי לטלפון.
"הו הו, סוף סוף! כמה זמן לקח לך להבין את זה?" הארי קרה.
"אתה לא מבין, אני נכנס לחנות אחרי שהתווכחתי עם ג'ון, באתי להתנצל, ואני רואה את שני אלה דבוקים לקיר ועוד שניה מפשיטים אחד את השני!" צחקתי.
"דני, לא ידעתי שיש לך ראש כזה." הארי אמר בקול מסוכן. אני פרצתי בצחוק בהזמן שדני נהיתה אדומה, ופתאום שמעתי קול התנפצות ואז צעקה ברקע.
"אוי, אלוהים שרלוט!" הארי קרא בדאגה. רגע, רגע, רגע. שרלוט?
"שרלוט? הוא עם שרלוט?" דני שאלה, מתעוררת מהמבוכה שלה.
"אין לי מושג." הודתי.
אחרי כמה שניות הארי חזר לטלפון. "אוי, אני מצטער פשוט שרלוט-" הוא השתתק." בכל מקרה, אז מה רציתם?"
"שרלוט בסדר?" שאלתי בדאגה
"לא קרה כלום!"
טוב." דני ואני החלנו מבטים. "וויל כאן רוצה להגיד למשהי מסיומת מה הוא מרגיש, אבל אין לו מושג איך. יש מצב שאתה והארבעה האחרים יעזרו לו בזה?" דני שאלה.
"כן, בטח אחי! אני יעזור לך, אל תדאג. מי שהיא לא תהיה, היא תהיה ברת מזל, אני מבטיח- " פתאום הוא נעצר ופנה למישהו אחר. "מה? שרלוט? את בסדר? בטוחה?"
"מה אתה עושה עם שרלוט?" שאלתי.
"אה… כי.. אמ… טוב יש לי את הסיבות שלי. אני שואל את דני מה היא עשתה עם ג'ון אתמול? לא." הוא ניסה לשנות נושא.
דני נהיתה אדומה- מעצבים או ממבוכה. "איך בדיוק אני קשורה לזה?!" היא צעקה לטלפון. כן, מעצבים.
"הי, אני צריך את השמיעה שלי!" הוא צעק חזרה לטלפון.
"טוב, ילדים, גמרתם?" שאלתי את שניהם.
"למי אתה קורא ילד?" שניהם צעקו עלי.
"טוב, טוב, הבנתי. אבל מה עם שרלוט? איך היא מסתדרת ה… בעיה?" לא הרגשתי בנוח לדבר על הנושא הזה.
"היא… בסדר. טוב, אני צריך ללכת. יש לי פגישה עם הבנים בגללך." הוא האשים אותי.
"אתה זה שהסכמת!" התגוננתי.
"הי, אל תפיל-" צעקה קטעה אותו. "שרלוט? שרלוט! תעני לי!" הוא צעק, ורעשים משונים של התרסקות נשמעו.
"הארי?" דני קראה לטלפון. "הארי!"
ואז השיחה התנתקה.
"מה קרה שם?" היא שאלה.
"בואי נלך-"
"הי!" ג'ון נכנס בדלת וקטע אותי. "אתם לא קולטים איזה פאדיחות היו לי בסופר!" הוא צחק, ואחרי שראה שאנחנו לא מצטרפים לצחוקו, הוא בחן אותנו יותר קרוב."מה? פיספסתי משהו?" הוא הביט הלוך ושוב בין שתינו
"חזרה למכונית, עכשיו!" צעקתי, ושלושתנו רצנו- ג'ון יותר נגרר- לעבר האוטו, בדרכם לשרלוט והארי.