שובה של אנבת פרק 21

בפרק הקודם:
"חשבתי שכבר איבדתי אותך"אמרתי בבכי
"מה את רוצה להיפטר ממני כל כך מהר?"אמר חלושות
צחקתי ואמרתי:"ברור שלא"
והוא צחק והתעלף………

הפרק:
עבר יום מאז שפרסי חזר לעצמו אוו ל"חיים" באיזשהו אופן כל כך
שמחתי לראות אותו צוחק מדבר והולך שוב בהדרגה אומנם אבל הולך.
דבר שחשבתי שאני לא אראה אותו יותר בחיים בגלל שהוא "מת".
לא ידעתי איך לעשות את זה,איך להיפרד מכולם בעוד פחות משלושה שבעות,בדיוק עכשיו לאחר שהתחלתי להרגיש שוב שלמה שוב עם המשפחה שלי,שוב שקיבלתי את החיים שלי בחזרה אני צריכה לחזור.
ואל תבינו אותי לא נכון אהבתי להיות בישראל עם החברות החדשות שלי עם החיים ללא סכנות אבל כל הזמן הרגשתי לא שלמה,כי ידעתי שהחיים שלי האמיתיים נמצאים במקום אחר אומנם מלא סכנות אבל אהבתי להיות שם.
את מחשבותיי קטע צלצול הפלאפון שלי.
הייתי מחוץ למחנה וידעתי שחברה שלי יסמין תתקשר אליי.
ובדיוק שיצאתי הטלפון צלצל ותנחשו מי התקשר…..נכון מאוד יסמין.
עניתי לה:"היי יסמין מה נשמע?"
"בסדר מה איתך אנה(זה השם החלופי שלי) איך בניו יורק?"
"בסדר אני עוד פחות משלושה שבועות אחזור"אמרתי לה
"אהה באמת איזה כיף תבואי אני אצטרך ללמד אותך את כל החומר שלמדנו"
"מה הוא עד כדי כך קשה?"שאלתי אותה
"כן במיוחד בהנדסה"חייכתי לעצמי לו רק הייתה יודעת כמה אני מבינה בהנדסה.
"לא נורא שנחזור נעשה ערב אני את וקלייר ותנסו להשלים לי את החומר."
"כן בסדר תביאי לי איזו מזכרת מניו יורק" זה מה שמעניין את יסמין כל היום מתנות.
צחקתי ואמרתי לה:"מה את רוצה שאני יביא לך?"
"מה שתחליטי אבל תביאי ותצרי קשר לעיתים קרובות יותר כבר חשבתי שמתת."אמרה
"לא כפי שאת שומעת אני חייה."אמרתי לה
"כן ותגידי מי היו האנשים האלה שבהו אלייך באותו יום,היה שם איזה אחד חתיך עם עיניים ירוקות"אוךך נו זה היה ממש מתאים ליסמין להידלק על פרסי.
"מה איתו?"שאלתי אותה
"סתם יש סיכוי שתכירי בנינו?"שאלה
מה אני יענה לה עכשיו שאנחנו חברים מה,מה לכל הרוחות אני יגיד לה,טוב אני יגיד לה את זה על החיים ועל המוות.
"לא אני והוא חברים."אמרתי לה
"חברים חברים,אוו חברים-ידידים?"שאלה
"חברים חברים"אמרתי באנחה
"טוב בסדר"אמרה ונשמע מאוכזבת
"מה את כזאת מאוכזבת כאילו שבאמת היה לך סיכוי איתו יש ביניכם את האוקיינוס השלם"
"נו טוב את צודקת"אמרה בצחוק.
שמעתי צעדים מאחורי ואמרתי לה:"טוב אני צריכה לנתק נדבר בפעם הבאה"
"טוב ביי אנה תשמרי על עצמך"
"אני אשמור להתראות"אמרתי וניתקתי
הסתובבתי לראות מי עמד מאחורי להפתעתי זה היה פרסי עם חיוך גדול על הפרצוף.
"למה יצאת מהמחנה?,ומה זה החיוך הזה?"שאלתי אותו
"על מה את רוצה שאני יענה לך קודם?"שאל אותי בהתחכמות
"על השאלה הראשונה."
"יצאתי מהמחנה בגלל ששמעתי שאת יצאת ממנו ופחדתי שאת תעזבי שוב"אמר:"והחיוך הזה בגלל ששמעתי אותך אומרת משהו נורא משמח"
"מה אמרתי נורא משמח….אהה זה"אמרתי נזכרת.
"כן,זה אז לפי מה שהבנתי אנחנו חברים"אמר בשמחה
"נו באמת פרסי אמרתי את זה כדי להוריד אותה ממני"אמרתי לו
"אהההה"אמר באכזבה:"אבל אנחנו יכולים לנסות להיות כאלה"אמר בתקווה
"פרסי.."אמרתי באנחה רציתי להגיד לו שלא ואז הסתכלתי על פרצופו המיואש,וחשבתי שגם ככה אין לי מה להפסיד אני אלך לפני שהוא יפגע בו אבל הפעם אני יגיד לו את האמת למה אני הולכת,ואני יודעת שאני אגואיסטית כי שוב ישבר לו הלב אבל גם לי ישר הלב ואני כל כך אוהבת את פרסי כל דבר בו כל תנועה שלו,לבסוף החלטתי ואמרתי לו:"בסדר"
הוא קפץ לרגע ששמע את זה ואמר:"באמת"
"באמת"אמרתי לו
הוא התקדם אליי ונישק אותי ופעם ראשונה מאז כל כך הרבה זמן שאני לא מעיפה אותו שהוא עושה את זה.
כל כך התגעגעתי אליו,וחבל שאני לא יכולה להבטיח לו שניהיה ביחד תמיד…….