שביעית מהרמיוני ועוד – פרק שני

רון והרמיוני יורדים במדרגות. היא מנסה לשכוח מהחלום שלה. הרי יש בו המון דברים בלתי אפשריים:
1. שההורים שלה קוסמים.
2. שהם אוכלי מוות.
3. שהשיניים שלהם צהובות.
4. שרון מחזיק לה את היד כל הזמן.

"הרמיוני, מתוקה, " מביטה גברת וויזלי בהרמיוני, עיניה נוצצות.
"רון." אומרת גברת וויזלי בכעס. "אני מצטערת להגיד לך, אבל אתה לא אוכל איתנו היום. לך לחדר. "
"מולי, די. הרמיוני, את סולחת לרון על ההתפרצות שלו אתמול, נכון? "
הרמיוני היססה לרגע. מכיוון שאין לה היכן לישון, מולי הזמינה אותה לישון אצל הוויזלים.
והארי, זמנית כמובן, גר אצל הדרסלים. כמה צפוי, משפחתו היחידה.
"כן, זה בסדר – "
"הרמיוני! לא ראיתי שאת ישנה פה! " זה ג'ורג. הוא יורד במדרגות במהירות, מנופף שלום להוריו ולרוןו לפני שבגלל הם אומרים לו שלום, או שאינו מנסה לשכנע אותו לאכול, קול נפץ נשמע בקירבו והוא מתעתק לחנות שלו.
"ילדים… " נאנחת גברת וויזלי. דפיקה נשמעת בדלת העץ. המשפחה החליטה שלאחר שהמחילה נשרפה הם יעברו למקום אחר. לכפר של קוסמים. למקום בו ארתור ומולי יוכלו לדאוג לילד האחרון שנשאר בהוגוורטס: רוני שלהם. והם עברו למקום ממש מפתיע, מכל הנסיבות.
להוגוסמיד.
"הרמיוני, אל תיתני לו ללחוץ עליך – "
"זה בסדר. גברת וויזלי, הכל מעולה, אני פשוט לא רעבה. תודה. אני… " מגמגמת הרמיוני. ופתאום, בלי שום התרעה, עולה לה מחשבה לראש:
מה אם ההורים שלה באמת אוכלי מוות?
אבל זה לא יכול להיות… וולדמורט מת, וכל אוכלי המוות נאסרו, חלקם נהרגו…
עיניה של הרמיוני מתרחבות.
"איפה… איפה ג'יני? – "
כשהרמיוני אמרה את השם 'ג'יני', ישר צווחן עף ונחת אל תוך הכיור.
"אמא, רק רציתי להגיד לך שאני אצל הארי", אומר הצווחן. " מצטערת שלא הודעתי לך וכל זה, אבל אני כבר בשנה השישית ושתיתי וויסקי חריף. ביי אימא! "
גברת וויזלי רותחת. פשוט רותחת. אדומה מכעס.
"וויסקי חריף? אחרי שאסרתי עליה לשתות?! "
רון מחייך אל הרמיוני. שניהם נזכרים בקטע שרון והרמיוני היו מדריכים, בשנתם החמישית, ועד כמה שזכרונה של הרמיוני חד: רון רצה לשתות וויסקי חריף. הם מתווכחים בחיוכים, פרצופים מאוכזבים ומבטים חדים, ואז מרכינים ראשם.
"אני הולכת, " אומרת הרמיוני בחיוך. "אין לי תיאבון. "
שקר מר, חושבת לעצמה הרמיוני. רון קולט את כוונתה לשניהם יוצאים מהמטבח, בעוד שגברת וויזלי עצובה שלא גרמה לרון ולילדתה החורגת לאכול את ארוחת הבוקר שעליה לא כל כך שקדה, כמו כל בוקר מאז מות פרד.