קולות מן העבר(פאנפיק על 'עיר של גיבורים' של אמורה)-פרק ראשון

פרק ראשון-

בוקר, אני שונאת את הבוקר, חשבתי בעודי מעיפה בעזרת ידי את השעון המעורר מהשידה שליד המיטה שלי. הוא נחת על הרצפה בכל חבטה קטן ותיארתי לעצמי שהצטרך לזחול מתחת למיטה כדי לחפש את הסוללות שלו.
זה די מצחיק האמת, אני באמת לא הטיפוס ששונא דברים, אפילו עם האוכל המוזר בקפטריה אני מסתדרת לא רע אבל בקרים ואני… זה פשוט לא הולך בינינו.
קמתי ממיטתי בעייפות ונעמדתי בין ערמות הבגדים שהיו פזורות על הרצפה, ומתחתי את זרועותיי. קולות שהעידו על גופי התפוס נשמעו מהם ואנחה בלתי רצונית נפלטה מפי.
זאת הפעם האחרונה שאני נותנת לקלואי ובריטני לחטט לי בארון, הבטחתי לעצמי ופסעתי בזהירות בין הבגדים שנחו בערמות קטנות על רצפת הפרקט החומה של חדרי, ועשיתי את דרכי לכיוון חדר האמבטיה המשותף בקצה המסדרון.
ובמיוחד לא עד השעות הקטנות של הלילה, סיכמתי עם עצמי ופתחתי את דלת חדרי. הדבר הראשון שהרחתי היה ריח של משהו שרוף, הנחתי שאימא ניסתה פעם נוספת להכין לי ארוחת בוקר לפני שיצאה לעבודה אבל הטלפון שלה בדיוק צלצל והסיח את דעתה בדיוק כאשר הכל התחיל לעלות באש.
גלגלתי את עיניי ופלטתי גיחוך, אבא תמיד אמר שאנחנו דומות, אבל זה לא נכון, היא כזו מעופפת ואני? אני לא מעופפת, לא כמוה לפחות.
נכנסתי אל חדר האמבטיה ונעמדתי ליד הכיור, הבטתי במראה, נערה בעלת שיער ססגוני בגווני כתום שנראה פרוע במיוחד הבוקר חייכה עליי וחשפה שני שורות של שיניים לבנות, בצידיהם של עיניה הכחולות היו עד קורי שינה.
שפשפתי את עיניי והתחלתי במלכת האירגון הבסיסית של הבוקר.
ציחצוח שיניים, מאחוריי.
שטיפת פנים, מאחורי.
לבסוף מרכתי על פניי מעט קרם לחות שאמור להגן עליהם מחום השמש ולטשטש אדמומיות של פיצעונים סוררים ויצאתי מחדר האמבטיה.
הבית היה שקט, קורטני וג'ניפר, אחיותיי הגדולות, כבר יצאו ללימודים שלהם במכללה, שריל, אחותי הבכורה, יצאה לעבודה מוקדם וכך גם אבא. אימא ככול הנראה יצאה מהבית רק זמן קצר לפני שהתעוררתי אבל… אני שמיניסטית, מותר לי לאחר לבית הספר.
ברגע שנכנסתי לחדרי הטלפון הנייד שלי, שהיה מונח על השידה ליד המיטה ובדרך נס לא נפל יחד עם השעון המעורר, צלצל ורטט כמו משוגע.
מיהרתי אליו והתבוננתי במסך, על הצד הופיעה תמונה שלי מחובקת עם נערה חומת שיער בעודנו מקרבות את המצלמה כל כך קרוב לפנינו עד שניתן היה לראות דרכה את הצורה של האישונים שלנו, שלי כחולים ובהירים ושלה חומים כמו צבע של דבש עם דוגמאות מרהיבות בתוכם.
"קלואי!" אני קוראת בחיוך, שמה את הטלפון על מצב ספיקר וניגשת אל הארון שלי, לבדוק עם במקרה נשארו בו עד בגדים.
"דאש!" היא השיבה באותה נימה וקראה לי בשם משפחתי, הכינוי שלי בקרב חבריי. "אני ובריט נהיה אצלך בקרוב." הודיעה.
"כמה קרוב?" שאלתי ובחנתי חולצה ישנה בהיסח דעת.
"חמש דקות," אמרה באגביות. "את מוכנה נכון?" שאלה.
"אני?" שאלה והבטתי בחדרי ההפוך, בפיג'מה הקצרצרה שלבשתי, בקצוות השיער הפרועות שלי. "בטח." צחקתי וניתקתי את הטלפון בלי לחכות לתשובתה.
חמש דקות? אני אספיק אפילו בשלוש.