קולות מן העבר(פאנפיק על עיר של גיבורים של אמורה)- פרק רביעי :)
פרק רביעי-
"את רוצה שאקפיץ אותך הביתה?" שאל אותי קייל בחיוך כשנפגשנו אחרי השיעור האחרון.
"זה בסדר," אמרתי ונישקתי את לחיו, השרשרת שנתן לי תלויה על צווארי, חמימה לאחר שנגעתי בה במשך כל היום. "אני צריכה ללכת למקלט." אמרתי בחיוך.
"אז אני אקח אותך לשם." ענה קייל והתחיל להתקדם לכיוון היציאה הראשית מבית הספר.
"זה במרחק שעה נסיעה מהבית שלך." אמרתי בחצי צחוק.
"זה לא משנה," הוא חייך חיוך רחב. "את שווה לגמרי את הדרך." הוא הניח את ידו על כתפיי וחיבק אותי.
יצאנו יחד מבניין בית הספר, בחוץ זרחה שמש חמה של אחר הצהריים, רוח חמימה נשפה והעיפה קלות את שיערי הפזור. ציפורים צייצו על העצים הסמוכים, הכל היה נראה מושלם.
"אוקיי." נכנעתי כשחיוך מרוח על פניי. כל דקה נוספת עם קייל היא דקה מבורכת.
פסענו בשתיקה לעבר המכונית שלו כשהוא פתח לי את הדלת של המושב שליד הנהג.
"אחרייך גברתי." החווה במחווה ג'נטלמנית להפליא.
צחקתי ונכנסתי אל המכונית. "מתי הפכת להיות מנומס כל כך?" שאלתי כשהוא התיישב במושב של הנהג והתניע את המכונית.
"נראה שהתכונה הזאת תמיד הייתה בי," התחיל לומר והביט בהיסח דעת במראות הצדדיות. "אבל כשאתה מסתובב עם אנשים כמו ג'סטין וקול אתה שוכח לפעמים איך להתנהג כמו בן אדם." ענה בחיוך המקסים שלו.
צחקתי, קייל תמיד ידע איך לגרום לי לצחוק, הוא מדהים בכל דבר שהוא עושה, מסוג הבחורים שגורמים לכל מי שנמצא בסביבתם לחבב אותם, עם מדובר במורם שלו, בחברים הקרובים שלו ובחברים לספסל הלימודים והמשפחה שלו. כולם אוהבים את קייל.
המהלך הנסיעה סיפרתי לקייל איך עבר היום שלי לאחר שנפרדנו אחרי הפסקת הצהריים והוא סיפר לי על האימון שלו בנבחרת הכדורסל של בית הספר ועל ההתרגשות והמתיחות של כולם לקרת המשחק בעד שבועיים.
"את תבואי, נכון?" שאל והחנה את המכונית בחנייה של המקלט לכלבים שעברו התעללות בו אני מתנדבת.
"ברור." אמרתי בחיוך ונישקתי את לחיו לפרידה.
הוא השיב בחיוך מרוצה בזמן שיצאתי מהמכונית, "אוהב אותך מותק." הוא אמר ממש לפני שסגרתי את הדלת.
"גם אני מאוד." השבתי וסגרתי את הדלת בטריקה.
התקדמתי לכיוון המבנה וכבר יכולתי לשמוע את נביחות הכלבים ברקע.
יכול להיות שהיו נבהלים או נרתעים מהנביחות הרמות של הכלבים, אבל אותי הצליל הזה הרגיעה יותר מכל. חוץ מזה, המקום עצמו היה מוקף חורשה, רעשי המכוניות והיום יום לא הגיעו הנה, יכולתי לבלות פה שעות בלי להרגיש את הזמן עובר.
"יש פה משהו?" שאלתי את החלל הריק ברגע שפתחתי את דלת הברזל הכבדה שהובילה אל חדר הקבלה והאימוץ של המקום.
אשלי, המזכירה, לא נראתה בשום מקום והעמדה שלה הייתה ריקה, לא נראה איש בסביבה.
משכתי בכתפי ומיהרתי אל חדר העובדים להניח את התיק שלי ולגשת לעבודה הכל כך אהובה עליי.
מלבד נביחות הכלבים לא שמעתי דבר, לא אנשי צוות, לא אנשים שבאו לאמץ כלב, כל כך מוזר… חשבתי לעצמי ופסעתי במסדרון האורך.
פתחתי את הדלת לחדר העובדים ו… " הפתעה!" לפחות תריסר מחבריי לעבודה היו במקום וקפצו עליי בחיבוקים חמים.
לקח לי רגע להבין למה הם מתכוונים.
"יום הולדת שמח, דאש." חייכה אליי מרטה, מנהלת המקלט.
"אבל…" לא רציתי להישמע כפוית טובה או משהו, אבל… "יום ההולדת שלי רק בשבוע הבא." חייכתי במבוכה.
"אנחנו יודעים," היא תמנה את ראשי בחזה שלה בחיבוק חזק וחם. "אבל בשבוע הבא רוב אנשי הצוות יוצאים לחופשה, אף אחד לא רצה לפספס את המסיבה שלך." היא חייכה ונתנה לי נשיקה מרוחה באודם אדום על הלחי. "אז מזל טוב מוקדם, מתוקה."
"זה באמת מוזר, ג'ס," אמרתי לחברתי לעבודה, ג'סיקה. שנינו היינו באמצע לרחוץ את ג'ון הגדול, כלב זקן מסוג רועה גרמני. "זו הפעם השנייה שמשהו מקדים את יום ההולדת שלי היום."
"מה קרה בפעם ה-" ג'סיקה התחילה לשאול אבל ג'ון התחיל ללקק את פניה ודבריה נקטעו ברצף של צחקוקים פרועים. "מספיק כבר ג'ון, יש לי חבר." היא נשקה את ראשו המלא בקצף והמשיכה לסבן את גבו.
"הפעם הראשונה הייתה בהפסקת הצהריים, קייל נתן לי את זה." הצגתי בפניה את השרשרת המדהימה שקייל נתן לי, לא יכולתי שלא לחייך כולי בגאווה כשעשיתי זאת.
"היא מדהימה," חייכה ג'סיקה. "יש לך כל כך הרבה מזל." היא חייכה ושפכה על ג'ון הגדול דלי מלא במים פושרים.
"אני יודעת." השבתי ותחבתי את השרשרת אל מתחת לחולצתי הלבנה. לא יכולתי למחוק את החיוך מפני למרות שידעתי שזה מטופש ואפילו מעט יהיר, אבל ג'סיקה שמעה המון על קייל, היא מכירה אותו היטב למרות שלא פגשה אותו פנים אל פנים, לכן אני בטוחה שהיא תסלח לי על יהירותי.
"בכל מקרה אני לא מבינה למה כולם מקדימים את יום ההולדת שלי," אמרתי ושפכתי דלי מים נוסף על ג'ון. הוא מצידו התנער והרטיב לגמרי את ג'סיקה ואותי. "תכננתי מסיבה ממש שווה." המשכתי.
"נדמה לי שמרטה כבר נתנה לך תשובה לשאלה הזאת," אמרה ג'סיקה וניגבה את פניה וזרועותיה במגבת. "כולם יוצאים לחופש בשבוע הבא ואף אחד לא רצה להחמיץ את ההזדמנות לומר לך מזל טוב." היא חייכה וזרקה עליי את המגבת כדי שהתנגב.
"כנראה שזאת באמת הסיבה." אמרתי בהנחה קלה וניגבתי את פני, לא כל כך מסופקת מהתשובה אבל חייבת לחיות איתה.
***
באותו הערב לאחר שג'סיקה הסיעה אותי לביתי מצאתי את אחיותיי, קורטני ושריל יושבות על הספה בסלון יחד עם אבי, כולם צפו בטלוויזיה ואפילו לא הגישו שנכנסתי.
"אני בבית." קראתי בקול רם כדי שישימו לב עליי.
שריל, אחותי הבכורה הפנתה עליי את מבטה הכחול והזהה לגמרי לשלי. "ברוכה הבאה." היא חייכה וחזרה במהירות להביט בטלוויזיה.
"במה אתם צופים?" שאלתי, לא ראיתי את אחיותיי מרותקות כל כך לטלוויזיה מאז הגמר הגדול והמותח של אקס פקטור.
"בעיות בניו יורק." אמרה אחותי קורטני בלי הפנות את מבטה עליי.
"שמעתי על זה. הנוקמים טיפלו במצב לא?" שאלתי ונזכרתי בדווח שקראתי על צג הטלפון של בריטני.
"הם טיפלו, אבל קראו עד דברים מאז הצהריים." המשיכה קורטני.
הבנתי שבמישור הזה של הבית אין לי מה לחפש, מה אפשר לומר אני לא הטיפוס שצופה בחדשות. אבל איפה שהוא בליבי התחלתי לרחם על הנוקמים ועל גיבורי על באופן כללי, כל כך הרבה עבודה ובשביל מה? מחר בבוקר בטח יצוץ נבל על חדש וינסה להשמיד את העולם. זה כאילו העבודה שלהם לעולם לא נגמרת.
נאנחתי ועליתי לחדרי. בגלל ששאר הבית היה שקט הנחתי שאימי עדיין בעבודה ושאחותי ג'ניפר נמצאת עם החבר שלה או בספרייה של האוניברסיטה מכינה איזו עבודה שהיא הייתה אמורה להגיש לפני שבוע.
כאשר הגעתי לחדרי הנחתי את תיק הגב שלי על הרצפה, כמעט שכחתי מהבלגן שקלואי ובריטני השאירו כאן אתמול, עד אנחה נפלטה מפי, הפעם אנחת עייפות. פסעתי לכיוון השירותים המשותפים ונכנסתי להתקלח, אני התמודד עם הבלגן הזה אחרי שהתרענן.
תגובות (1)
אוקיי, קראתי ^^ לא ממש קרה שם משהו, כן. ולדעתי חסרים הרבה תיאורים, בקשר למה שהרגישה ובקשר לאיך הכל נראה. היה נראה גם שהנסיעה שלהם הייתה ממש קצרה, וכאילו לא עבר בכלל זמן.
היו שגיאות כתיב/הקלדה: מורם- מורל, לקרת- לקראת
אממ חוץ מזה, מחכה להמשך 3:
אני ממליצה לך אחרי שאת כותבת לעבור על הטקסט שוב כדי לבדוק אם זה נשמע טוב או שצריך לתקן.