צובאסה כרוניקל – פיק סיום המסע

מוקונה חלם את הפיק הזה וכתב אותו במהירות ברגע שהוא התעורר. יצא גראפי מאוד, אזהרת "לא-לילדים חמורה".

"טוב, אז אני מניח שעם זה המסע שלנו נגמר. נאנח סיוראן."
"הו! מוקונה יתגעגע לכולכם!" היצור הלבן התייפח וסיוראן ליטף את אזניו וניסה להרגיע אותו.
"תראו," אמר היצור המעופף "עם העגיל הזה נוכל לשלוח את קורו רין שלנו חזרה לעולם שלו."
פיי הסתכל למטה. הוא ידע שהיום הזה יגיע.
"טוב, ילד. תפסיק עם הנדודים האלה בעולמות מוזרים ומסוכנים". אמר קורוגאנה "תחזור לנסיכה שלך, תהיה הנסיך, וקח איתך את הקוסם החזק הזה שיעזור לממלכה שלך."
סיוראן הנהן.
"יצור – תודה רבה, מצטער על כל הפעמים שמשכתי לך באזניים."
"אני סולח לך!!!" צעק היצור בדמעות.
"קוסם." פיי הסתכל עליו "אני לא מתחרט לרגע שאיבדתי את הזרוע בשבילך. תשתמש בקסם שלך כדי לעזור לילדים. תישאר בעולם אחד הפעם, תפסיק לברוח."
פיי הנהן. הוא הרגיש שאם הוא ידבר הוא יפרוץ בדמעות.
"להתראות, קורוגאנה סאן. תודה על הכל" אמר סיוראן.
"טוב, אני מניח שכל מה שנשאר לי עכשיו זה לחזור הביתה. הייתי מחוץ לעולם שלי כבר יותר מדי זמן."
היצור התחיל להשתמש בקסם שנמצא בעגיל, הוא לא הצליח להפסיק לבכות. נשארו לקורו בערך שתי שניות.
"מה אני עושה?!" חשב לעצמו קורוגאנה. ברגע האחרון הוא אחז בפרק ידו של הקוסם ומשך אותו אליו.
הוא חיבק אותו חזק מצמיד אותו אליו ככה שאין סיכוי שהוא לא יעבור איתו ביחד לעולם שלו.
חיוך ענק הופיע על פרצופו של היצור, והוא שלח את שניהם יחד לעולם אחר בשמחה.

פיי פקח את עיניו. קורו חיבק אותו, כמעט מוחץ את הגב שלו אליו. הוא הסתכל מסביב וראה את העצים המיוחדים שהוא זכר מהפעם הקודמת שהם ביקרו בעולם של קורוגאנה.
הוא היה בטוח שהוא לעולם לא יראה אותו יותר, והמחשבה כמעט הרגה אותו, אבל קורוגאנה לא היה מסוגל להיפרד ממנו…
זה היה יותר מדי. הוא פשוט פרץ בבכי. הוא נאחז בגלימה של קורוגאנה וקבר את הפרצוף שלו בכתף שלו ופשוט געה בבכי. ההקלה כמעט הורגת אותו.
קורו לא היה בטוח מה לעשות במצב כזה. הוא פשוט טפח על גבו והצמיד אותו עליו חזק מנסה להרגיע אותו.
באיזה שהוא שלב כשפיי הפסיק להתייפח אבל המשיך לבכות הוא הרים את סנטרו ונישק אותו. אולי זה ירגיע אותו.
הוא הסתכל בעיניו של הקוסם שכבר הפסיקו לבכות לראות אם זה באמת הצליח, ואז כמו בכוח מגנטי העיניים שלהם נעצמו והפיות התנגשו שוב.
הם התחילו להתנשק בפראות. אם הם לא מסוגלים לדבר אחד עם השני זאת הדרך היחידה לתקשר כרגע.
הראש של פיי נטה לפעמים ימינה ולפעמים שמאלה כשהם התנשקו בטירוף חושים.
הידיים של קורו ירדו יותר למטה וחפנו את הישבן של פיי לא בצורה מכובדת במיוחד, מה שגרם לו להתחיל להאנח לתוך הנשיקות העמוקות שלו וכמעט לצרוח "מממממממ!!!!! מממממממ!!!!!"

קורו תלש מעל פיי את המעיל, וזרק אותו ואת הגלימה שלו על האדמה ובתנועה מהירה הניח עליהם את פיי עצמו. המשיך לנשק אותו כאילו אין אתמול וגם לא מחר.
הוא התחיל לתלוש את הבגדים משניהם בפרעות. הוא לא יכול להבין את פיי כרגע, הוא לא יכול להגיד לו במילים כמה הוא רוצה שהוא יישאר איתו. הוא יכל רק להדגים לו.
אבל, לעזאזל, אין להם במה לסכך… למה הוא לא שדד איזה בית מרקחת לפני שהוא חזר לעולם שלו?
לא היתה לו ברירה. הוא הרים את הרגליים של פיי על הכתפיים שלו והשתמש בלשון בשביל המטרה הזאת. הוא פחד שאולי זה יהיה מגעיל, אבל שום דבר בגוף של פיי לא מגעיל. להיפך.
פיי התחיל לצרוח כל מני מילים בשפה שלו.
מצטער, לא מבין אותך. חשב לעצמו קורו והמשיך במשימה.
באיזה שהוא שלב הוא החליט שזה מספיק ושיחרר את פיי.
הוא היה בטוח שפיי פשוט יסתובב, אבל פיי הסתער עליו כדי "להחזיר" גם לו, והתחיל פשוט למצוץ לו בטירוף חושים.
קורו לא יכל לעשות כלום חוץ מלהחזיק את הראש שלו בהכרת תודה ולצרוח את שמו לאוויר.
מה אם מישהו יעבור כאן? חשב לעצמו קורו. אז אני אהרוג אותו. הוא ענה לעצמו. כל מי שיפריע לנו מת.
כשפיי חשב שזה היה מספיק הוא התיישב על קורו במהירות ובאקסטזה, קובר את קורו בתוכו לגמרי.
זה היה מוגזם מדי. פיי צרח בכאב.
קורו אחז במתניו והפיל אותו לריצפה. הוא ידע בדיוק מה לעשות כדי להרגיע את הכאב. הוא שיחרר את עצמו מתוך פיי ונכנס אליו שוב, כשהפעם הוא פוגע חזיתית בפרוסטטה שלו.
הצרחות של פיי השתנו וכל השרירים שלו נרגעו.
חיוך ענק הופיע על הפצוף של קורו כשהוא התחיל לטחון את פיי ללא רחמים ובלי לקחת שבויים.
הידיים של פיי חיבקו את הצוואר שלו, והרגליים של פיי חיבקו את מתניו מסייעות לתנועה שלו.
"אני אוהב אותך!! אני אוהב אותך!!" צרח פיי בטירוף בשפה שלו.
קורו ענה לו משפט של שלוש מילים בשפתו שפיי לא יכל להבין. או שאולי כן.
"חשבת שתוכל לעזוב אותי???" צרח קורו "חשבת שאני אתן לך???" הוא טחן אותו יותר ויותר חזק והמשיך לצרוח משפטים שהתוודו על כל הרגשות הכי עמוקים שלו כלפי פיי בשפה שפיי לא מבין.
פיי צרח את אותה המילה הרבה פעמים. "אז ככה אומרים אצלכם כן?" שאל את עצמו קורו.
הוא נעמד על ברכיו ומשך את פיי לכיוונו כך שחצי ממנו שוכב על המעילים שלהם וחצי ממנו ממש מונף באוויר.
הוא לא יחזיק מעמד עוד הרבה זמן, אז הוא המשיך לטחון את פיי ולעשות לו ביד באותו הזמן עד שפיי התפוצץ בצרחות אימים.
קורו לא רצה לנקות את היד בבגדים שלהם כשאין להם בגדים להחלפה, אז הוא פשוט אכל את הכל. שום דבר בפיי לא הגעיל אותו.
העיניים הכחולות של פיי הסתכלו אליו בפליאה. "לעזאזל עם העיניים האלה שלך!" חשב לעצמו קורו, ונישק את פיי, כדי להבהיר לו שהטעם הזה לא מגעיל, להיפך.
הוא לא קיבל רושם שפיי נגעל מהנשיקה.
בלי להפסיק להתנשק הוא חיבק את פיי חזק ושיחרר את עצמו סופית כך שהוא טוחן את פיי בקצב כמעט על אנושי.

הוא התעורר אחרי כמה זמן כשהראש שלו על החזה של פיי ופיי מלטף את שערו.
הוא נישק את פיי בצוואר ובלחיים ואז יצא ממנו בשיא העדינות.
פיי חייך אליו בעיניים עצומות.
אחרי שהם התלבשו מחדש – משימה שהיתה קצת קשה לקורו כשהוא ניסה גם להתלבש וגם להביט בפיי בהערצה – קורו הושיט את ידו והלך עם פיי יד ביד בין העצים לכיוון העיר.

כשהם הגיעו לעיר קורו הרים את פיי ונכנס בשערי העיר כשהוא מניף אותו בזרועותיו.
זה בטח מנהג. חשב פיי. הוא שמע על כמה מנהגים בסגנון בעולמות אחרים.
קורו הוריד אותו והסמיק כשהוא ראה איך כל האנשים שהיו שם הסתכלו עליהם.
"אני בבית!" הוא צעק. "תודיעו למי שצריך שאני אבוא לארמון בקרוב, אבל קודם יש לי דברים אחרים לעשות!"
הוא שוב אחז בידו של פיי והתחיל ללכת לכיוון הבית הישן שלו. מקווה שלא נתנו אותו למישהו אחר בינתיים. אבל אם כן, הוא פשוט יצטרך להרוג אותו.

סוף.

נ.ב. – מצטער על כמות הגראפיקה, אבל ככה הם התנהגו בחלום.