צובאסה כרוניקל – לתת אמון בעתיד

פיק קצרצר של מוקונה:

הם היו צריכים לחכות כמה זמן בניראי קרנאי.
סיוראן כבר כמה זמן הרגיש שקורוגאנה ופיי מתחילים להתקרב יותר ויותר. בצורה שבה הם הסתכלו אחד על השני, בצורה שבה הם דיברו. הוא אפילו התחיל להרגיש קצת בודד כששני אלה התחילו לתת תשומת לב רק אחד לשני. אבל מהר מאוד הוא שמע אותם רבים שוב ונאנח ביאוש. מתי הם יבינו כבר?

"כמה שאני חושב שאתה לא יכול להפוך ליותר מעצבן, תמיד אתה מצליח להפתיע אותי!!"
"הפעם באמת לא עשיתי כלום…"
"למה אתה לא יכול אף פעם… אהההה!!!"
"הם ישמעו אותנו…"
"לא שם זין אם ישמעו אותנו!!"
"מה יש לך?!"
"מה יש *לך*?! למה אתה עדיין מסתיר ממני דברים?! זה משגע אותי. גילינו הכל על העבר שלך, הבסנו את הפסיכי הזה והשיבוטים שלו, אפילו המכשפה כבר מתה, חשבתי שסוף סוף אתה…"
"אני לא רוצה לדבר על זה!"
"אבל אני כן רוצה לדבר על זה!"
"חבל שיש לי רצון משלי!!"
"סתום את הפה!"
"שלא תעז להתנהג באלימות, אני לא שק האיגרוף שלך!!"
"אני אהיה כמה אלים שאני רוצה!"
"אוף, אתה לא מבין?? אני לא יכול!!! אני לא יכול לספר לך!!!!"
"למה לא????"
"כי אתה תשכח את זה שניה אחרי שאני אספר!!"

פתאום נפלה דממה בחדר השני.
סיוראן ומוקונה פתאום מצאו את עצמם מתאמצים להקשיב.

"מה… מה עשית? מה ביקשת?" הוא שמע את קולו של קורוגאנה מלא באימה. "לא! בלי פרטים!"
תשאיר את זה בראש שלך. אמר קורוגאנה לעצמו. תשאיר את זה, אל תתן לזה ללכת. אולי יש גבול מסויים עד כמה מותר לו לספר לך שאתה כן תזכור. אולי מותר לי לזכור שיש משהו. אפילו אם אני לא יודע מהו בדיוק.
פתאום הוא הסתכל על פיי במבט שהבין הכל.
"יאמה?" הוא שאל.
פיי הנהן במהירות, מקווה שזה לא מספיק כדי שקורוגאנה ישכח.
קורוגאנה ניסה לרוקן את מוחו ולא לחשוב, כי אם הוא יחשוב הוא יקלוט, ואם הוא יקלוט הוא מייד ישכח.
אבל איך אפשר לא לקלוט? משהו קרה בחצי שנה ביאמה, משהו שפיי לא יכול לספר לו אפילו אם הוא ירצה, משהו שיסביר את כל ההתנהגות של פיי לאחר מכן… את הדרך שבה הוא הביט בו… לא לחשוב על זה!!

"אני אקח את הקשר בינכם". נזכר פיי במילים של המכשפה.
פיי הביט בקורוגאנה באימה בשתי עיניו השחורות ואז נרגע "וזה כל מה שצריך בשביל להביא שלום של אלף שנים לשתי הממלכות האלה?"
"זה יספיק."
"זה נשמע לי מחיר די קטן…"
"הממ… יש ביניכם חתיכת קשר."
"אנחנו נשכח הכל." אמר קורוגאנה והחזיק בידיו. "כאילו כל מה שקרה ביאמה מעולם לא קרה."
"אנחנו עדיין באותו מסע, קורו שלי." פיי חייך אליו את אחד החיוכים האמיתיים שלו. "אם זה קרה פעם אחת, למה שזה לא יקרה שוב?"
"אתה בטוח?"
"אני לא מפחד. אנחנו צריכים להאמין בעצמנו."
"אני מאמין בך. אני בטוח שזה יחזור על עצמו, בעולם אחר, בפעם אחרת. אני ואתה נועדנו להיות יחד לנצח."
"ואם לא, אנחנו ממילא לא נזכור את זה, לא יהיה לנו על מה להצטער." אמר פיי "אבל אני בטוח שכן."
"זה לא כל כך קל כמו שאתם חושבים" אמרה המכשפה. "אני אקח רק את הזכרונות של קורוגאנה."
"ולמה לא את שלי?" הקוסם חייך אליה בחיוך שנגע עמוק בליבו של קורו, אבל בעוד דקות מספר רק יעצבן אותו.
"אתה תזכור הכל." היא אמרה לו במבט שמשתתף בצערו "וקורוגאנה לא יזכור כלום. הוא יחזור להרגיש אליך את מה שהוא הרגיש לפני יאמה. אבל הרגשות שלך לעולם לא יעלמו."
"את לא יכולה לעשות לו את זה…" התחיל קורוגאנה.
"טוב מאוד." אמר פיי. וקורוגאנה הסתכל עליו במבט מזועזע.
"אני אזכור בשביל שנינו."
"אתה בטוח?!"
"יאמה לעולם לא תלך לאיבוד." הוא חיבק את קורו חזק. "היא תישאר כאן, אצלי בראש. אני לעולם לא אשכח, את כל מה שקרה…"
"אני אוהב אותך יותר מכל דבר."
"לחמש שניות הבאות, הא?"
הם התחבקו חזק בידיעה שיש להם רק שניות ספורות.

"יאמה…" אמר קורוגאנה לעצמו.
"ניהלנו את השיחה הזאת הרבה פעמים." אמר פיי בעצב "יש לי כבר כמה צלקות ממנה, כי יש לך נטייה להתפרע בה לפעמים… אבל…" הוא הסתכל על קורוגאנה בשתי עיניו הכחולות הענקיות "אתה תמיד שוכח. מחר, כשתקום בבוקר, לא תזכור כלום."
"לעזאזל!" אמר קורוגאנה "למה עשית את זה?!"
"זה היה המחיר. אתה לא צריך לדעת. אתה לא אמור לדעת."
אני בטוח אשכח את כל השיחה הזאת מחר… חשב לעצמו קורו. בשום אופן לא! אני חייב לעשות משהו… אבל מה אני יכול לעשות??
הם התאהבו ביאמה. הם החליטו לחיות יחד. הוא החליט לקחת את פיי לעולם שלו.
למה אף פעם לא חשבתי על לקחת אותו לעולם שלי? שאל את עצמו קורו. זה הדבר הכי מתבקש. אין לו לאן ללכת, הוא ממש יהנה בעולם שלי. הוא יוכל להיות קרוב אלי תמיד…
אז למה לא חשבתי על האפשרות הזאת?
אולי כי כל פעם שחשבתי על זה, שכחתי את זה מייד אחר כך?
"לא מעניין אותי מה קרה בעבר!" הוא אמר בהחלטיות. "מעניין אותי מה יקרה בעתיד."
"למה אתה מתכוון?" התפלא פיי.
"אני לא יכול לזכור את הזכרונות הישנים. אבל אני תמיד יכול ליצור זכרונות חדשים…"
זה היה השלב בו סיוראן ומוקונה החליטו שעדיף להפסיק להקשיב……..

"בוקר טוב, טמבל!" אמר קורוגאנה מרוצה ונתן לפיי אגרוף על הראש. "אני מקווה שם לא שמעו אותנו אתמול…."
"כן, הא…" אמר פיי בחשש, הוא הרגיש מוזר. לא יודע מה קורו זוכר ומה הוא לא זוכר.
"סוף סוף זה קרה, הא? "הפעם הראשונה" שלנו… אירוע היסטורי… בטח מתת שזה יקרה כבר כמעט שנה מאז שיצאנו למסע…" קורו חייך וחיבק את פיי ששכב לצידו. "אבל איכשזהו זה מרגיש כאילו אנחנו יחד כבר שנים. לא יודע איך להסביר את זה."
"לא צריך להסביר את זה" אמר פיי. "העיקר שאנחנו יחד עכשיו."

הם היו צריכים לחכות כמה זמן על ניראי קארני. הם היו אמורים לנצל את הזמן בשביל לנוח, וקורו ופיי בהחלט ניצלו את הזמן הזה.
"אני מקווה שלא יבקשו ממני לוותר על הזכרונות של קורו רון מניראי קארני כמו שקרה ביאמה…" אמר לעצמו פיי "אבל בעצם… אפילו אם הוא יוותר עליהם, זה פשוט יקרה שוב עוד פעם… מתישהו… על עולם אחר… עלי לתת אמון בעתיד!"