פיקצר ג'קסוני חסר שם.

אנשים. אני לא משפפת קאנון. אני משפפת פאנון ואתם תחיו. תהנו לכם מה"התעללות" הזאת בפרייזליאו.
*~*~*~*~*
"לעזאזל! ליאו וולדז!" זה היה פרנק, שהיה כבר בן עשרים ושלוש והיה לו בן. הוא הסתכל על הסלון בחוסר שביעות רצון ותהה אם זה הזמן לבכות. השיער שלו היה ארוך עכשיו, והעור שלו השתזף עוד קצת. החיוך שלו כבר כן ירד מהפנים שלו, ולמען האמת הכל היה די עגום בשביל פרנק ז'אנג.
"אמרתי לך, השם משפחה שלי ז'אנג!" צעק ליאו, ממשיך לשחק עם הילדים.
אמרנו ילדים? נכון, צריך כמובן להסביר לכם. בשנים שעברו לפרנק ולהייזל, וגם לליאו ולהייזל כמובן, נולדו כמה ילדים.
הראשון, הבכור, היה ווילי. זה היה הכינוי שלו, כי השם המלא שלו היה ארוך מדי. הייזל ביקשה, הכל הייזל אשמה. הוא היה דומה בעיקר לליאו, קצת כמו שד היספאני קטן, אבל הוא היה גם דומה לפרנק באיזו שהיא צורה . כשדוד פרסי היה בא לשאול איך הוא דומה לשני האבות שלו, הייזל הייתה אומרת "פשוט אל תשאל, פרסי," וכולם לא היו מדברים על זה. הוא הכי חשוב, בינתיים.
ווילי ישב על השטיח עם אבא שלו, ליאו. ליאו וואלדז-ז'אנג. בדרך כלל ליאו העדיף לקרוא לעצמו פשוט ליאו ז'אנג. הוא גדל קצת, אבל בכל זאת נראה כמו שד היספאני קטן – והיה מאוד דומה לבן שלו ווילי. הוא בדיוק בנה איתו מטוס מגומיות כשהפרעתי לסיפור הזה.
פרנק הביט במחזה, מזועזע. "ליאו, אתה שורף לו את השיער!" הוא צעק בהפתעה ופער את עיניו, מחזה משעשע בכל יום. ליאו לא הרים את מבטו מבן הארבע העסוק, מתעלם מבעלו שצעק אליו שהוא עושה צרות, שורף לבן שלו את השיער. פרנק נאנח, נראה שכל דבר בבית הזה ישרף בשלב מסוים.
הוא יצא מהחדר, הולך לחפש את הייזל. הייזל תמיד ידעה מה להגיד כשהוא רב עם ליאו, או יותר נכון, הוא צעק על ליאו וליאו התעלם. בזמן האחרון נראה שליאו מתעלם הרבה מאוד מפרנק, מתייחס רק לווילי הקטן ולהייזל. ליבו של פרנק נחמץ. הוא המשיך ללכת עד שהגיע לגינה, שם ישבה הייזל ודיברה עם ניקו.
"שלום, ניקו," מלמל פרנק בשקט. הוא עדיין פחד מניקו. למרות שהוא גדל מאוד, נראה היה שהוא לא השתנה בכלל. הייזל הבחינה בחוסר הנוחות של פרנק וגירשה את ניקו, מעלימה אותו ושולחת אותו חזרה לביתו בשאול.
"כן, פרנק?" היא שאלה בעדינות וקמה מהכיסא שלה, מחבקת את פרנק במהירות. פרנק חייך בעדינות והעביר את ידו על פניה, מתעלם מכל השאר.
"נו, פרנק!" אמרה הייזל שוב, מרחיקה אותו ממנה ומסתכלת עליו. "אתה נראה קצת לא רגוע, פרנק," היא חייכה והתיישבה חזרה על הכיסא, מסתכלת על אחד הבעלים שלה.
"טוב…" מלמל פרנק, לא בטוח בדבריו, "אני מרגיש שליאו מת- שורף את השיער של ווילי," הוא החליט באותו הרגע לוותר על ההרגשות שלו, לדבר רק על ווילי ושריפת השיער. הייזל צחקה, אותו הצחוק המקסים שהיה לה מאז ומתמיד. פרנק חייך, היא תמיד הצליחה לשפר את ההרגשה שלו.
הוא הסתכל עליה וחייך, חיוך עם שיניים צחורות. הוא חיבק אותה שוב, ובאחוריי ראשו צצה השאלה העמומה, הלא ממוקדת. הוא בקושי שם לב לדבר, אבל הייזל הייתה קרה כמתה.

"היי, פרנק, איפה הייזל?" זה היה ליאו, הוא העיר את פרנק מוקדם מאוד. ביום אתמול הוא שרף לווילי את השיער. פרנק פקח את עיניו, עדיין ישנוני. כן, הוא ידע לישון.
"אה? אני לא יודעת, ליאו," הוא אמר ושפשף את עיניו, מתעלם מהאור האדום שליאו פלט. נראה שליאו כולו זוהר באדום. זה תמיד היה סימן רע.
"טוב, כי אני יודע, הגופה שלה שוכבת לנו בחצר."