פוקמון "גורלות ומזלות". פרק שתיים – 'עבר, הווה ועתיד' חלק א'

השעה: שתיים וחצי לפנות בוקר.
המקום: מתקן ניסויים סודי תת-קרקעי במחוז קנטו.

"את רואה אותו, היילי?" שאל גבר לבוש בחלוק מעבדה לבן בעוד הוא רושם תזכירים בפנקסו הקטן.
"אני… חושבת, אבל הוא רחוק." היא ענתה.
היילי ישבה כעת על שרפרף בחדר גדול, מול מחשב-על בעל מערכת איתור מתקדמת. ידיה שמוטות על ברכיה, ועל ראשה סוג של מכשיר דמוי קסדה, אשר הסתיר גם את פניה.
"את חושבת שאת יכולה להגיע אליו?" המשיך.
היילי עוותה את פניה מתחת למכשיר המתקדם שלבשה. "לא… משהו חוסם אותי…"
המדען הרים כעת את פניו הממושקפות וצעד קדימה עד שעמד מאחורי היילי, פניו מופנות לכיוון לאוזנייה.
"איפה הוא, היילי, את יכולה להגיד לי איפה הוא?" הוא לחש לכיוון אזנה, מתחת למכשיר דמוי הקסדה על ראשה.
"זה הר… מערב ג'וטו… אני לא יכולה להתקרב." ידיה החלו לרעוד.
"היילי?" הוא התרחק ממנה מעט.
זה כואב, זה כואב!" היא צעקה.
היילי אחזה במכשיר שעל ראשה בפתאומיות בהפגנת כאב קיצונית. היא עמדה להוריד אותו ולהשליכו אבל המדען מיהר לעצרה, והוריד מראשה את המכשיר בעדינות לפני שהניחו בצד.
היילי ישבה עם פניה שמוטות כלפי מטה, ידיה אוחזות בראשה בכאב.
"קחו אותה לחדרה, היא צריכה לנוח לקראת הסשן הבא." אמר המדען בעוד הוא צועד לכיוון טלפון קווי מיושן על שולחן בקצה החדר.
שני אנשים לבושי מדים שחורים הצעידו כעת את היילי החוצה.
המדען הרים את השפופרת, חייג קומבינציית ספרות ואז אמר "אדוני, מצאנו אותו."

*

"חכה שם, ילד." הורתה קלייר והצביעה על ספסל ריק במרחק.
קירות האבן ורצפת החרסינה במרכז הפוקמונים של העיר פיוטר היו קרירות. לני הסתכל סביבו על המקום הומה-האדם ובחן את כל האנשים.
היו שם מאמני פוקמונים מכל הגילים, החל מילדים צעירים ועד משפחות שלמות עם הורים ובני נוער.
לני חיפש בקהל את אמו כבר קודם, כשנכנס לשם עם קלייר. היא לא הייתה שם. אף אחד שהכיר לא היה שם. האם כולם נקברו מתחת להריסות העיר?
הוא התיישב על הספסל לצד נער אחר, צעיר יותר, כנראה בן ארבע-עשרה שכעת הפנה אליו את מבטו.
לנער הצעיר היו עיניים מלוכסנות, שיער חום-כהה והוא חבק בין ידיו פוקמון קטן, צהוב ועגלגל, ככל הנראה צעיר לפי גודלו.
הם בהו אחד בשני במשך כמה רגעים עד שהנער הושיט את ידו ללני.
"היי, אני פורסט." הוא חייך.
לני הושיט את ידו אליו בביישנות והציג עצמו בקצרה. "לני…"
"אתה הגעת מסלדון, נכון?" המשיך פורסט.
"כן." לני לא היה במצב-רוח לשיחה, והגישה מלאת הביטחון העצמי של הילד לגבי דיבור על המצב העגום של לני לא מצאה חן בעיניו.
"הבחורה שנכנסה איתך… זו קלייר, נכון? היא מנהיגת מכון בג'וטו." פורסט הסתכל כעת לכיוונה של קלייר בהערצה. "שמעתי שהיא ממש טובה, שממש קשה להביס אותה."
לני הביט ברגליו "אה, באמת?"
פורסט הפנה את מבטו אל לני ולאחר מכן לסאנדשרו שלו. "אני יודע מה קרה בסלדון, מצטער."
לני החזיק את ראשו בין ידיו ופורסט השתתק בעוד הוא מחבק את הפוקמון שלו יותר בחזקה.
הזמן המשיך לעבור. אנשים נכנסו ויצאו מהלובי של מרכז הפוקמונים. פצועים חדשים הגיעו בעוד אלו שטופלו שוחררו או הועברו לטיפול בחלק אחר של הבניין.
"לני!" נשמעה קריאה תקיפה. קלייר קראה לו מהמרחק וסימנה לו לבוא. כעת עמדה ליד דמות אחרת.
לני התחיל לקום כאשר נשמע קול אחר, גברי ועמוק. "גם אתה, פורסט."
פורסט הניח את הפוקמון שלו על הרצפה, והם פתחו בריצה לכיוון הקול שקרא להם.
הדמות שעמדה ליד קלייר הייתה לא אחר מאשר מנהיג מכון פיוטר, ואחיו הבוגר של פורסט, ברוק.
ברוק, שהתגלה כגבר גבוה, התכופף מעט כדי לדבר ללני בגובה העיניים. "לני, קלייר עדכנה אותי לגבי מה שקרה בסלדון. אני מצטער על מה שהיית צריך לעבור ואעשה את כל מה שאוכל כדי לעזור. בינתיים אני חושב שכדאי שתדע מה קרה."
לני בהה במנהיג מכון פיוטר, ולא יכול היה שלא להתרשם מהדמיון בינו לבין אחיו הצעיר. הוא הטה אוזן בשקיקה לשמוע עוד פרטים על האסון שלקח ממנו את הכל.
"החבורה שנתקלת בה, הבחורה ששילחה בך את הקקטורן שלך, הם כולם חברי ארגון פשע ישן בשם 'רוקט',"
לני נזכר כעת באות 'R' המודפסת על מדים שחורים.
"לפני עשר שנים הארגון הצליח להשתלט על 'פינת המשחקים' בסלדון, וגרם לדי הרבה נזק. הצלחנו להבריח אותם בסופו של דבר, והם נשארו במחתרת מאז, עד היום."
ברוק התרומם בחזרה למלוא קומתו והביט בקלייר, שהנהנה כלפיו.
"קלייר סיפרה לי גם שאיבדת את הוריך באסון, ושביתך נהרס, לכן בינתיים אני ואחיי נארח אותך בביתנו."
ברוק הניח יד על ראשו של פורסט. "אני רואה שכבר הכרת את אחי הקטן, פורסט. הוא הבוגר בין האחים אחריי. הוא יכיר לך את העיר ויעזור לך להרגיש כמו בבית בינתיים, עד שנצליח להבין מה לעשות, בסדר?"
"אין סיכוי, אני לא נשאר בבית, ההורים שלי… אני חייב למצוא אותם!"
"לני, אתה צריך להבין, זה מסוכן מדי. מדובר כאן בארגון פשע שקיים עוד מלפני שנולדת. אתה לא יכול לעשות כלום." קלייר מחתה.
"העיירה פאלט לא רחוקה מכאן, נכון?" שאל לני בקול חלש. "גר שם פרופסור שמחלק פוקמונים ראשונים למאמנים צעירים. אני כבר בן שש-עשרה, ואני יודע הרבה על פוקמונים. אני אתאמן ואתחזק, ואני אגלה מה קרה להורים שלי!"
"לני, זה לא כלכך פשו-…" ניסה ברוק להסביר, אבל לני פתח בהליכה מהירה לכיוון הדלת אל מחוץ למרכז הפוקמונים.
"חכה!" צעק עכשיו ברוק, וראשים רבים במרכז הפוקמונים הסתובבו לכיוונו כאשר עשה זאת. "תחזור הנה, אולי יש משהו שאני יכול לעשות כדי לעזור."
ברוק החל לצעוד לכיוון דלת אחרת, ולני צעד אחריו, תוהה על מה חושב מנהיג המכון.
הם נכנסו לחדר אחורי חשוך מעט, בעל מנורת תקרה נמוכה שהפיחה תאורה קלה בחדר.
בחדר פעל גנרטור קולני, ממנו הזדקרו צינורות שנעלמו בתוך הקירות.
באמצע החדר, ישירות מתחת למנורת התקרה, עמד שולחן ועליו קופסה מוזרה אליה חוברו כמה צינורות מן הגנרטור.
בתוך הקופסה, על מעמדי מתכת מרופדים, אדומים-לבנים ובעלי מרקם כרומי שהחזיר אור, שכבו בערימה אחד על השני עשרות מתקנים ניידים להכלת פוקמונים.

"ברוק, מה אתה-…" פתחה קלייר והשתתקה כשברוק הפנה לעברה מבט חודר.
ברוק החזיר את תשומת לבו ללני. "אתה מסתכל כעת על כל הפוקמונים שלכדתי בחיי. כל אחד-ואחד מהם בכושר מלא ומוכן ללחימה במכון פיוטר."
"למה אתה מספר לי את זה?" תהה לני בקול.
"בדרך כלל אני משתמש בהם בעצמי, או משאיל אותם למאמני המכון בעת הצורך."
לני קלט פתאום לאן חותר ההסבר של ברוק, ולבו החל לפעום בחוזקה. הוא הישיר מבט לכיוונה של קלייר, וראה שהיא בעצמה חסרת מנוחה, ונעה במקומה בעצבנות מאופקת. מבטה עבר תזזיתית בין ברוק לבין הרצפה בעוד היא מנסה לחשוב מה לעשות הלאה.
ברוק התעלם מתגובותיהם של השניים, והמשיך. "אני חושב שהמצב הנוכחי הוא… מיוחד. לכן, אני מוכן להפקיד בידיך את אחד מהם. ייקח לו קצת זמן להתרגל אליך, אבל אני בטוח שאם העקשנות שלך מעידה על רצון אמיתי להצליח, הקשר ביניכם ישתפר."
כאשר סיים את הסברו, תשומת לבו של מנהיג מכון העיר פיוטר היתה מרוכזת כעת לחלוטין בלני. הוא הסתכל על הנער בעיניו המלוכסנות, החודרות, במבטו הבוחן בקפידה. "אתה בטוח שאתה מוכן לעשות את הצעד הזה? מרגע שהתחייבת לנאמנות כלפי הפוקמון שלך, אין דרך חזרה."
לני הנהן במהירות.
"הבנתי," ברוק הרכין מעט את ראשו כאשר הוא מפנה את הדרך למתקן. "הכל תלוי בך עכשיו, ילד." הוא הוא הרים את מבטו והחווה לכיוונם של הפוקדורים.
לני התקדם בזהירות, לבו פעם עוד יותר בחזקה. היצור שיופיע מתוך הפוקדור יהיה השותף שלו במסע המטורף הזה שבו לא הוא ולא לני בחרו.
הוא לקח נשימה עמוקה, עצם עיניים והרים את הפוקדור הראשון שאת מרקמו הרגיש בקצות אצבעותי. באצבע רועדת אחת הוא לחץ על כפתור ההפעלה של המכשיר ופקח את עיניו.
אור בוהק מילא את החדר עד כדי סינוור, והאוויר נהפך דחוס יותר עם הופעתה של דמות חדשה בחדר, שגם ככה היה קטנטן.
האבק שקע לאיטו, ואיתו גם תחושת המחנק. האור הבוהק שהציף את החדר נעלם כמות שהופיע, והפוקדור נסגר.
הנער המפוחד התקרב ובחן את היצור שעמד כעת על שולחן המתכת. היה זה פוקמון קטנטן וזעוף למראה מסוג אדמה.
עוד לפני שהצליח להגות את ההברה השנייה של המילה ´שלום´, הרגיש חבטה חזקה על מצחו. הוא מעד לאחור וכמעט התעלף במקום, אבל הצליח לפקוח את עיניו. זרועותייה של קלייר אחזו בו בין בתי השחי כך שלא יפול.
מולו, על השולחן, עמד קיובון ובהה בו דרך מסיכת הגולגולת שלו בעיניו השחורות המבריקות.
עוד לא עבר רגע, ולתוך כפו הימנית של הפוקמון נחת בדיוק מושלם האקדח המעשן. היתה זו עצם משופשפת, לא פחות ולא יותר.
הקיובון הרים את העצם, השעין אותה על כתפו והשמיע צליל קצר ותקיף.
"כן…" גמגם ברוק במבוכה "זו עלולה להיות בעיה."

*

השעה: שש ארבעים ושתיים בבוקר.
המקום: חדרה של היילי.

"היילי…"
עיניה נפקחות באיטיות.
"היילי, הקשיבי לי." הדהד שוב הקול המוזר, הרגוע. אולי יותר מדי רגוע.
כאב הראש הנורא מתחיל לחלחל לתודעה שלה, והיא אוחזת בו בכפות ידיה.
"מה קורה לי?" היא מסננת בכאב מבין שיניה.
"אל תפחדי, היילי," ניחם הקול בי̇בשה. "את לא לבד." הקול התחיל לדעוך אל תוך הלא נודע שממנו הגיע.
"רגע, מה אני אמורה לעשו-" היא הבינה שהפעם הוא לא יענה.
היא שילבה את רגליה ובהתה בחלל. מבולבלת, מפוחדת וכאובה.
´אלוהים אדירים," היא מיררה בראשה "למה הכנסתי את עצמי?´
מילותיו האחרונות של הזר הקול המסתורי המשיכו להדהד במוחה. ´את לא לבד´, למה הוא בכלל התכוון?´
לפתע נשמעו דפיקות חזקות על דלת חדרה של היילי.
בליווי שני קצינים לובשי שחור, נכנס לחדר אותו הגבר שעצר את פעולת הניסוי בו השתתפה לפני שעות ספורות. "הגיע הזמן, היילי."
הנערה השתתקה והרכינה את ראשה. המדען קרב אליה ולחש באזנה "לא כדאי לבחון את הסבלנות של ג´יובאני, יקירה,". צמרמורת עברה בגופה של איימי כאשר רכן הגבר קרוב מדי אליה. "הוא עלול לראות לנכון לבטל את שיתוף הפעולה בינינו." כעת הרים את סנטרה של איימי בתקיפות עם אצבע מורה בעלת ציפורן דוקרנית כסכין חלודה "ואת לא רוצה שזה יקרה, נכון?"