פוקמון: גורלות ומזלות. פרק ארבע – התחלות

"אני חייב לחזור לסלדון, ברוק. ההורים שלי עדיין יכולים להיות שם!" הנער הגבוה לגילו מתעמת בתקיפות עם מנהיג מכון העיר פיוטר. הוא נראה מעט בטוח בעצמו, אך ברוק לא מתרשם מהפגנת הבגרות הזו. הוא יודע שלני מאוד לא מנוסה, ואינו שש לשלוח נער בן שש-עשרה לסלדון במצב הנוכחי, כל-כך מהר לאחר אירוע הטרור ההמוני.
"לני…" החל ברוק, והוא מפנה מבטו הצידה.
מרכז הפוקמונים פחות הומה אדם היום. לאחר החדשות על מצב העיר סלדון, ומותה של אריקה מנהיגת המכון, רבים מתושבי פיוטר מסתגרים בביתם, בעוד אחרים החלו לארוז ולתכנן נסיעות למשפחותיהם במחוזות אחרים, מתוך פחד מהסלמת העימות עם ארגון הטרור שחזר לפעולה בצורה כה פתאומית.
"הליגה נמצאת שם, לאנס נמצא שם, אין שום סיבה שאני צריך לפחד לחזור. רוקט בחיים לא יתקפו מאמנים של הליגה, הם בטח הסתלקו משם כמו נקבות ברגע שלאנס וקלייר הופיעו. אתה חייב לתת לי ללכת!".
לני נחוש בדעתו, חושב לעצמו ברוק. הנער שהיה כה מפוחד ומצולק כשהוברח מסלדון לאחר שרק איבד את משפחתו – הוא כנראה ממש משתדל ללבוש מסיכה של אדם בוגר ואמיץ.
"הליגה לא תישאר בסלדון לעוד הרבה זמן. יש הרבה כוח למאמנים של הליגה, אבל הם לא רבים במיוחד, והם לא כל-יכולים. בקרוב מאוד הם יאלצו להתפזר בשאר המחוז, במידה ולא עשו זאת עד עכשיו. סלדון לא תישאר חסינה לעוד הרבה זמן, והסיכויים שרוקט ינקטו צעדים נוספים כדי לנסות להשתלט עליה גבוהים מאוד. יש סיבה שהכל התחיל שם, ואני לא יכול להרשות לעצמי לשלוח אותך לשם, בטח לא לבד. אני יודע שאתה רוצה לראות את ההורים שלך שוב, לני, אבל אני לא מתכוון לקחת על עצמי את העול של להיות האדם שיאלץ לספר להורים שלך שהבן שלהם נהרג בניסיון למצוא אותם אם פתאום נגלה שהם בעצם בטוחים במקום אחר." ברוק משלב את ידיו על חזהו ברצינות. פניו חתומות כרגיל והוא מדבר בקול שקול ומונוטוני.
"אתה לא יכול להכריח אותי להישאר כאן. ילדים הרבה יותר צעירים ממני מסתובבים בעולם ועושים החלטות הרבה יותר קשות מאלה. אני בטוח שחלק מהם אפילו מסייעים לליגה להדוף את רוקט, ואתה אומר לי שאתה לא יכול להרשות לי ללכת מפחד שזה ישב לך על המצפון אם יקרה לי משהו? אתה לא ההורים שלי ברוק, אין לך אחריות או בעלות עלי. אני הולך בין אם אתה אוהב את זה או לא, גם אם זה אומר שאעשה זאת לבד".
קיובון עמד עד עכשיו בשקט לצד לני, והתבונן בשני המאמנים הגבוהים מדברים. כשסיים לני לדבר, משך הפוקמון הקטן קלות במכנסיו של לני, כמוחה על האמירה שלו. לני הפנה את מבטו אליו, הנהן וטפח על קסדת העצם של קיובון.
ברוק הביט בלני בהשתהות. הוא נזכר בעבר שלו עצמו, במסעות שלו במחוזות השונים של עולם הפוקמונים כשהיה צעיר. הוא נזכר בתשוקה ובהרפתקאות והתמלא בנוסטלגיה.
"אתה צודק, לני. אני לא יכול להכריח אותך להישאר. רק תבטיח לי דבר אחד – אל תשחק אותה גיבור. אני הכרתי גיבורים, ואיבדתי חברים גיבורים. אני לא רוצה לשמוע על גיבור בן שש-עשרה שנפגע – או גרוע מכך – רק בגלל שיקול הדעת הגרוע שלי." ברוק ידע שלמרות הסמכות שלו בתור מנהיג מכון, אין להחלטה שלו באמת משקל. הסמכות החוקית היחידה שלו היא כלפי תושבי העיר פיוטר, וכלפי משפחתו. אם לני החליט כי הוא רוצה ללכת ולהסתכן, אז הוא ילך והוא יסתכן, בין אם ברוק אוהב את זה או לא.
"בכל זאת," המשיך ברוק "אני מתעקש שתדבר עם קלייר, אני חושב שאתה חייב לה לפחות את זה."
לני הביט בברוק בהבנה. הוא הסכים עם ברוק. הוא חייב לקלייר וללאנס את חייו.
"אני אדבר איתה, ואני מעריך את כל מה שעשית בשבילי, ברוק. באמת." לני הושיט את ידו ללחיצה.
ברוק הביט בעיניו של לני, ואחר בעיניו של קיובון השקועות בתוך קסדתו. הוא הושיט את ידו ולחץ את של לני.
"אל תשכח, לני, אתה רק בתחילת הדרך. אני לא יודע מה אתה מתכנן לעשות, אבל כדי לעשות כל דבר בעולם הזה, אתה חייב להתאמן ולהתנסות. אתה חייב לגדול ולהשתנות כבנאדם, וזה לא יהיה קל. אתה תאלץ להקריב הרבה." לני הנהן ועזב את ידו של ברוק.
ברוק טחב את ידיו לכיסי מכנסיו והביט בכפות רגליו שניות אחדות לפני שהרים והישיר מבט בחזרה לנער. עכשיו פניו הביעו יותר תקווה וביטחון כלפי לני. הוא בחן את לני לכמה רגעים ואז הפנה את גבו והחל צועד לכיוון היציאה ממרכז הפוקמונים. לאחר כמה צעדים הוא הפנה את ראשו לאחור.
"יש דבר אחד אחרון שאני ארצה שנדבר עליו לפני שתעזוב. תפגוש אותי בבקשה במכון הכושר לאחר שתדבר עם קלייר. אני אחכה לך שם. אל תשכח."
לני הודה לברוק וצפה בגבר המרשים יוצא ממרכז הפוקמונים. החיים של לני לעולם לא יהיו אותו דבר שוב. הוא ידע שברוק צודק. הוא יהיה חייב לגדול ולהשתפר בכל מובן אפשרי, כאדם וכמאמן פוקמונים, כדי למצוא את הוריו, כדי למצוא את היילי, ואולי אף כדי לעזור לליגת הפוקמונים להילחם ברוקט.
לני התכופף וכרע על עקביו מול קיובון.
"אנחנו נעשה את זה ביחד, חבר." לני טפח כעת שוב על קסדתו של קיובון, ופוקמון האדמה עצם את עיניו בביישנות מבודחת. "צדקת כשהפנית את תשומת לבי לזה שאני לא לבד. אני לא אשכח את זה, קיובון."
כעת לני נזכר במשהו שקפץ לראשו כמה פעמים, אך כעת הרגיש כדבר דחוף.
"תגיד, קיובון, אתה חושב שזה יהיה הולם שאולי אני אקרא לך בשם חיבה? אני מרגיש שיהיה קצת מוזר לקרוא לך רק 'קיובון', הרי יש כלכך הרבה קיובונים בעולם הזה, אבל אין עוד 'אתה' אחר."
קיובון הביט על לני, והשניים פנו לשבת על ספסלי מרכז הפוקמונים בשתיקה לכמה דקות.
לאחר שתיקה שהרגישה כנצח, הפוקמון משך בחולצתו של לני, וכשמבטי המאמן והפוקמון נפגשו, הנהנן הפוקמון הקטן.
"אני שמח שאתה מסכים איתי. האמת היא שכבר הרצתי בראש כמה אפשרויות לשמות."

–

מנהיגת המכון ולני ישבו אחד מול השני ליד שולחן עץ קטן בביתו של ברוק. בית צנוע עם קירות אבן, והוא בעל שתי קומות. מאחוריהם בערה אש באח, וכמה מאחיו של ברוק עמלו במטבח בקולניות, אם כי הבית היה מרווח מספיק, ואחיו של ברוק מנומסים ומחונכים מספיק, כדי שלני וקלייר יוכלו לשבת ולדבר ביחידות.
קלייר לא היתה מרוצה במיוחד מההחלטה של לני וברוק, והיתה מאוד רוצה שברוק יהיה שם באותו הרגע כדי שתוכל לאגרף את הכתף שלו באכזריות במחאה על חוסר האחריות שהפגין. עם זאת, לני חזר על הדברים שאמר לברוק, והיא היתה חייבת להכיר בעובדה שבמובן מסוים הם תקפים גם לגביה. היא לא יכולה לעצור אותו. היא חייבת לתת לו לעשות את מה שהוא רוצה לעשות. אם נציגי ליגת הפוקמונים יחשבו אחרת, זה כבר עניינם שלהם, ועם הסמכות שלהם לני לא יוכל להתווכח.
קלייר היא ילדה יחידה, אך באופיה תמיד התייחסה לאנשים אחרים כאחות גדולה, ואם הבדל הגילאים היה גדול מספיק אז אף בצורה אמהית מעט.
"תשמע ילד, אני לא אשקר לך…" החלה קלייר, והביטה בלני ברצינות תהומית ומעט חריפה.
"כשראיתי אותך בפעם הראשונה, ריחמתי עליך. מאוד. לא בכל יום נתקלים בנער בגילך ללא שום ניסיון באימון פוקמונים, ואחרי מה שקרה בסלדון… לא חשבתי שבאמת תחזור לעצמך. נראית לי נער-ילדון חלש ושביר.
כשברוק הניח פוכדור בידיים שלך פקפקתי בו, וכשהתאמנתם במכון פיוטר חשבתי שאתם מטורפים. אבל יכול להיות שעכשיו אני רואה חלק ממה שהוא רואה, ואולי אני קצת יותר מבינה אותו. לא כולם נולדים להיות מאמנים, ולא כולם הופכים להיות מנהיגי מכון בגיל העשרה. לאנשים שונים יש עתיד שונה, ואולי העתיד שלך מתגלה עכשיו בצורה מאוד מוזרה, בתקופה מאוד מוזרה ומסוכנת. אני לא באמת יכולה להבין, אבל אין לי ברירה אלא לקבל את זה."
לני נדהם מעט. עד עכשיו, למרות שקלייר לא הפגינה דבר מלבד אחריות ובגרות, לני התרשם ממנה כאדם נוירוטי ותזזיתי מעט, כזה שלא כדאי להביע מולו חוסר הסכמה. כעת הייתה שלווה ושקולה לחלוטין בתגובתה להחלטתו. יש יותר במנהיגת מכון העיר בלאקת'ורן ממה שבלט בה במבט ראשון.
"בכל אופן, ילד. זה אומר שהנוכחות שלי לא מאוד נחוצה פה יותר." קלייר קמה מן הכסא, ובהתה כמה שניות בתקרה בחולמניות. חושבת לעצמה.
"את חוזרת לבלאקת'ורן?" שאל לני, מחייך מעט.
"כן, לפחות לזמן הקרוב. אני לא יודעת מה הולך בג'וטו, ואני חייבת לוודא שהעיר שלי בטוחה. גם ככה ביליתי יותר מדי זמן בקאנטו." קלייר ולני יצאו מביתו של ברוק. קלייר שלפה פוכדור מכיס מעיל הגשם המרשים שלה, ושיחררה את פוקמון הדרקון שלה, דרגונייט. היא תפחה קלות על רגלו של הפוקמון הכביר, וזה קירב את פניו אליה והשיב לה בנשיפה חברותית שהכריחה אותה לעצום את עיניה ובידרה את שערה.
"הצלת את החיים שלי. אני חייב לך, קלייר." אמר לני ברצינות.
"אל תדאג, אני בטוחה שאמצא סיבה לנצל אותך בעתיד. אני לא אוהבת להשאיר אנשים חייבים לי." היא הגניבה ללני מבט, וקרצה לו בנעריות שמעט לא אופיינית לה.
לני עמד מחוץ לביתו של ברוק כמה דקות לאחר שמאמנת הדרקון נעלמה באופק כשהיא רכובה על דרגונייט שלה.
'כנראה שעכשיו הכל מתחיל' חשב לעצמו לני, והחל צועד למכון העיר פיוטר.