פוקמון "גורלות ומזלות". פרק אחד – 'הם באו בשחור' חלק א'

פרק אחד: הם באו בשחור.

העיר סלדון* שוקקת מתמיד.
כלי-רכב ואנשים עוברים ושבים מכל עבר. צלילים מכל סוג ואופי ממלאים את האוויר באופוריה אורבאנית ממכרת.
זה הוא עוד יום רגיל ללני, נער בלונדיני גבה-קומה בן שש-עשרה.
שלא כמו שאר הנערים בני גילו, לני לא התרגש למצוא שותף לחיים ולצאת למסע הגדול אליו יוצאים רבים צעירים ממנו בעולם הפוקמונים. בניגוד להם, מטרתו בחיים היא לסיים את הלימודים בתיכון ולהצטרף לעסק המשפחתי יחד עם הוריו.
העסק הנו חנות אלקטרוניקה קטנה באחד הרחובות הראשיים בעיר.
השלט 'הגאדג'טים של משפחת סמית' ' מתנוסס בחזית החנות, מעל דלת הכניסה העשויה עץ.
משפחתו של לני לא עשירה במיוחד, אבל העסק משגשג, ואין ילד או ילדה שלא עברו בחנות לקנות פוקדקס ופוכדורים לקראת יציאתם למסע בעולם הפוקמונים.
"היי, סמית', יא' לוזר, מה אתה עוד עושה כאן?" ו-"אתה באמת רוצה לבלות כאן את החיים שלך?" היו הערות שכיחות בשביל לני, והוא היה רגיל אליהן. אבל הוא לא התחרט, ועמד בדעתו לעזור למשפחתו ואולי יום אחד אף לפתוח עסק משלו.
הוא ישב על הספסל במרכז העיר עם חברת הילדות שלו, היילי, נערה בת שבע-עשרה, היא אתלטית ושזופה ושיערה השחור תמיד קשור בסרט אדום.
הם אכלו גלידה להנאתם וצפו בהולכים ושבים, חלק לבדם, חלק עם קרוביהם ומכריהם, וחלק עם שותפיהם הפוקמונים.
"אתה יודע לני, תמיד היינו יחד מגיל אפס. עכשיו כשאעזוב את העיר זה ירגיש כל-כך מוזר. אני עדיין מצפה שפתאום תתחרט ותחליט להצטרף אליי."
היילי נאנחה חלושות והשעינה את ראשה לאחור.
לני מסתכל עליה. היא תמיד כל-כך אדישה, אבל כנראה שהיה להם מאוד נוח לעבור את חייהם ביחד. הם תמיד היו שם אחד בשביל השני.
"את יודעת, העובדה שאת יוצאת למסע לא אומרת שלא נישאר בקשר. על פלאפונים שמעת, ומחשבים שנמצאים בכל מרכז פוקמונים היום? במובן מסוים את לא באמת הולכת לשום מקום." הוא חייך חיוך מאולץ, חיוך מזויף ועצוב.
היילי הפנתה את מבטה אליו וסיננה "שנינו יודעים שזה לא יהיה אותו דבר."
לאחר שעה קלה השניים קמו ולני ליווה את היילי לביתה.
הם נפרדו בנשיקה על הלחי, כמו תמיד.

אבל בלילה הזה, הכל עמד להשתנות בשביל שניהם.

*

השעה: אחת-עשרה בלילה.
המקום: החדר של לני מעל החנות.

לני בהה במסך המחשב והתכונן לבחינה בהיסטוריה כאשר רעש אדמה זעזע את הבית והחשמל נפל.
כעבור שניות נשמעו צעדי ריצה בהולים מכיוון המדרגות ואחריהן צעקות הוריו כאשר פתחו את דלת חדרו.
"לני רוץ למקלט מהר!" פניה המבועתים של ג'ין, אמו של לני נראו החלטיות. לא היה מקום לספק, המצב היה רציני.
הם רצו ביחד במורד המדרגות.
"איפה אבא?" לני בהה באמו, וכשזאת לא ענתה, דמעות החלו זולגות מעיניו מרוב לחץ.
הם נעצרו באחת, וג'ין אחזה בפניו של לני בשתי ידיה. "לני, חמוד, תקשיב לי. אני מבטיחה שיהיה בסדר אבל אתה צריך להיות חזק כרגע בשבילי, בסדר?" היא נתנה לו את המבט הזה שהיא נועצת כאשר היא חסרת אונים. עיניה הכחולות פעורות לרווחה ושיערה השטני הבהיר פזור ומבולגן.
לני הנהן והם המשיכו לרוץ יחדיו, עכשיו אל מחוץ לחנות האלקטרוניקה שכבר הספיקה להתמוטט כליל.
בחוץ היה כאוס גמור. עשן ואש אפפו את הרחובות, ואנשים רצים ובוכים התרוצצו מכל עבר.
לני קפא במקומו למראית גופת אישה מדממת שרויה ברחוב, ולצדה תינוק בוכה.
"לני אין לנו זמן, חייבים לרוץ!" אמו אחזה בזרועו בחזקה וגררה אותו, ומבטו עודנו נעול על המראה המזוויע.
"אני חייב להתקשר להיילי!" הוא התנער מאחיזתה של אמו ושלח יד לכיסו, רק כדי לגלות ששכח את הסלולרי בבית המתמוטט.
באותו רגע ממש הוא ראה אותה, כורעת על ברכיה ודומעת מול גבר צעיר כבן עשרים במדים שחורים ומסיכה שהסתירה את כל פניו מלבד העיניים. על החלק העליון של מדיו ניתן היה לזהות הדפס גדול של האות R.
הוא לא החזיק את עצמו לרגע, לא חשב פעמיים ורץ לכיוונה.
"לני, לא!" הוא יכל לשמוע את אמו צועקת בבעתה. אבל כל מה שיכל לחשוב עליו הוא שהבנאדם החשוב לו ביותר בעולם סובל, ושלאיש במדים השחורים היה חלק בזה.
ואז קרה דבר ביזארי ביותר, האיש במדים השחורים הושיט את ידו להיילי, ולני ההמום יכול היה לראות את ידה עולה לאטה, כנויה, דמעות עוד בעיניה.
הוא הגביר את קצב הריצה ושלח את ידו לכיוונה. "היילי!"
חבטה חזקה באחוריי ראשו, וראייתו מטשטשת. לני מספיק לשמוע את צעקותיהן של אמו ושל היילי, ולראות דמות גברית גבוהה בחליפה המוקפת בשלוש דמויות אחרות במדים שחורים מרימה את התינוק הבוכה, הרחק מהישג ידיה הקרות והמתות של אמו.
הכול נעלם, ולני מאבד את הכרתו.