פוקמון "גורלות ומזלות". פרק אחד – 'הם באו בשחור' חלק ב'

התעוררות איטית, אבק בעיניים.
לני יכול לחוש כל שריר בגופו דואב בחוזקה. הוא הניח שמי שגרם לו לאבד את ההכרה המשיך להכות אותו גם אחרי שנפל.
הוא מרים את עיניו מעלה ומנסה לקלוט את סביבתו. הכל נמצא בתוהו-ובוהו. העיר הרוסה לחלוטין, כאילו עבר דרכה טורנדו הרסני ופסח רק עליו.
גופות התושבים שלא הספיקו לברוח היו מפוזרות מסביב, חלקן של אנשים שהכיר.
לני ניסה להתרומם.
"אמא…" הוא סינן. אין תשובה.
הוא קם על רגליו והתחיל להתנודד קדימה, לא לגמרי בטוח עדיין לאן הוא הולך בכלל או למה. הדבר היחיד שהוא יודע הוא צריך למצוא את אמו.
"אמ-" קריאתו נקטעה בהתקף שיעול. הוא רוכן על ברכיו, משעין עליהן את כפות ידיו ומשתעל בקול. האוויר היה חם, מאובק ודחוס, והיה קשה לנשום. עוד היו חלקות קטנות ובוערות פה ושם. בניינים מסוימים קרסו במקומם, ביניהם מרכז הפוקמונים העירוני. האם היה מישהו בפנים? ללני היתה תחושה שהוא מעדיף לא לדעת את התשובה לשאלה הזו.
"אמא!" הוא הצליח לשחרר קריאה חוזרת, הפעם כזאת שהאמין שתישמע. אך עדיין שום תשובה.
ממשיך לדדות קדימה, לני חוזה בסיטואציה שלא האמין שימצא בה לעולם. הרס טוטאלי.
מי היו האנשים במדים, לני שואל עצמו, ולמה הם עשו זאת?
הוא נזכר בהיילי, הוא נזכר בידה הרזה והכנועה מושטת לזו של אחד מן הגברים במדים השחורים.
'אני לא מבין כלום.' הוא חושב לעצמו.
"זה לא קורה, זה לא אמיתי," לני תופס את ראשו בשתי ידיו, דמעות זולגות מעיניו בחוסר אונים. "זה לא אמיתי!" לני זעק, וצעקתו הדהדה הרחק משם.

*

לא רחוק משם, מעל הקצה המזרחי של יער וירידיאן* ומול הכניסה המערבית לעיר סלדון, גולשות כמעט בגובה העננים שתי דמויות רכובות כפופות על גבם של שני פוקמונים מעופפים גדולי-מידה.
גבר אדמוני בעל מבנה גוף שרירי המכוסה בתלבושת בד בצבע אדום וגלימה בגוון תואם הטה את ראשו מטה לכיוון החיה הכבירה עליה הוא רכוב. "מה אתה רואה דרגונייט*, אתה יכול לראות משהו מעבר לעשן?"
היצור המעופף דמוי-הלטאה בעלת קשקשים בגוון חרדל הטה את ראשו הגדול לכיוון בעליו והנידו לשלילה בליווי גניחה נוגה אשר העידה על אכזבה.
"זה בלתי אפשרי לאנס, צריך לנחות." נשמעה תגובתה של הדמות השנייה, אשר כמו לאנס, רכובה היתה על גבי דרגונייט.
אלוף ליגת אינדיגו החווה בידו לדמות הנשית הצעירה ממנו.
"חכי רגע, את שומעת את זה?" אלוף ליגת אינדיגו הטה את ראשו לצד לשמע קול אנושי צעיר.
"מה, לאנס אתה מקשיב לי בכל- לאנס!" היא נקטעה באמצע על ידי דאייתו האנכית של הדרגונייט של לאנס לכיוון העיר.
קלייר לא חיכתה להוראות נוספות ועשתה כמוהו לאחר פקודה זריזה לפוקמון שלה, שיערה השחור בעל הפסים בצבע תכלת מתנופף כלפי מעלה כאשר היא דואה במהירות בעקבותיו של לאנס.

*

לני נעצר במקומו כשהבחין בראשים המסתובבים לכיוונו, ראשים המחוברים לגופותיהן של דמויות לבושות מדים שחורים.
"מצאת זמן גרוע מאוד ללכת לאיבוד, ילד," סיננה לעברו מתוך החבורה בחורה חבושת כובע שחור אשר הסתיר את שיערה האסוף. לני הספיק למנות חמישה לובשי מדים לפני שתשומת לבו הופנתה אליה. הוא לא יכל לאמוד את גילה אבל היא נראתה צעירה.
"למה שלא תזחל בחזרה הביתה ותקבור את עצמך מתחת להריסות? תחסוך לי את העבודה." הבחורה צחקה בקול, ולני לא יכל לעצור את עצמו מלהביט בה בתדהמה וגועל. 'איזה מן סוג של אנשים אלה, לעזאזל?'
"אתה שומע אותי, תולעת?" היא צעקה עכשיו בטון וילדותי וחסר סבלנות שהעיד על כך שלא הייתה מבוגרת ממנו ביותר מכמה שנים, "טוס לי מהעיניים!" היא קמה מערימת החצץ שישבה עליה – כנראה שאריות של אחד הבניינים שהתרסקו בקרבת מקום – ושלפה אלה שחורה ומבריקה מנדן המחובר לחגורת מכנסיה. יחד איתה התרומם פוקמון עשב קוצני מפותח על שתי רגליו.
"אני רק מחפש את אמא שלי, בבקשה…" לני נפל על ברכיו, תשוש, ראשו מוטה כלפי מטה.
הוא חזר ומלמל בתקווה שמשהו ישתנה, תקווה שנשאר היגיון כלשהו בכאוס שהקיף אותו מכל עבר
הבחורה במדים מתקרבת אליו בצעדים בטוחים, ארוכים ואיטיים. כשהרים את ראשו, היא כבר עמדה ממש מעליו.
"בבקשה…"
היא הרימה את אלת הברזל שלה אל-על ואז נעצרה בפתאומיות. "עכשיו כשאני חושבת על זה… המ, לא, זה לא יעבוד." היא מיששה את סנטרה עם אצבע מורה דקיקה והרימה את מבטה לכמה שניות עד ששבה והביטה בלני לפני שהורתה " קקטורן*, זרוע-מחט לפרצוף של התולעת."