פאנפיק על פרסי ג'קסון- פרק ראשון (חלק א)

עויף.
איזו מילה מצחיקה.
אמא שלי המציאה אותה. היא אמרה לי שיש פעמים שהיא כל כך עייפה-עד שהמילה 'עייפה' לא מספיקה לא מספיקה כדי לתאר אותה.
"איזה עויף!" הייתה נאנחת וצונחת לספה או לכורסה, תלוי מה היה לידה.
בחיים לא חשבתי שאגיע למצב בו המילה 'עויף' לא תצליח לתאר איך אני מרגישה.
טוב, גם בחיים לא חשבתי שאברח מקרובי משפחה זועמים בעזרת מרכבה רתומה לפגסוסים. פגסוסים!
למען האמת, אם אתחיל לספור כמה דברים שחשבתי שלא יקרו לי בחיים קרו לי היום, זה ייקח יותר מדי זמן. אבל עכשיו לא חשבתי על שום דבר חוץ מעל הנוף שנשקף מהמרכבה. ואולי חשבתי גם קצת על עשרות הדודים, בני דודים, קרובי משפחה מדרגה שנייה וכמה עוברי אורח מזדמנים שרדפו אחרי עד שהמרכבה הזאת הופיעה משום מקום והצילה אותי.
הילד שכיוון את הפגסוסים (ורכב על אחד מהם) אמר שמדובר במבצע חילוץ, מה שנשמע די נכון, ושהם כאן כדי לקחת אותי למחנה. אה, והוא גם אמר שאני בת של אל יווני/רומי מהעת העתיקה. לזה כבר פחות האמנתי, אבל בעקבות כמה מהגילויים האחרונים שלי החלטתי להקדיש לזה עוד קצת מחשבה.
"רגע," אני פונה (בזהירות!) לנער שרוכב על הפגסוסים, "אם אני בת של אל כלשהו, זה אומר שאני סוג של חצי אלה?" לא יכולתי לומר שהאפשרות לא קוסמת לי. במיוחד אם יש לי גם כוחות של ידעתי עליהם.
"חצוייה." הוא מתקן אותי ומעיף מבט לאחור. "אנחנו נקראים חצויים. חצי אלה וחצי בת תמותה." הוא חוזר להתמקד בניווט הפגסוסים.
"אנחנו קבר כמעט שם." זאת הפעם הראשונה שהנער השני מדבר. במבט נוסף, הנער הוא נערה. נערה עם שער ג'ינג'י קצוץ-קצוץ והתנהגות נערית מובהקת.
"מגיעים לאן?" שאלתי. אני לא בטוחה כמה זמן אני במרכבה הזאת, אבל זה התחיל להיות משעמם, ומסוכן. למרות שזה כל הזמן היה מסוכן. הרגליים שלי כבר התחילו לכאוב מהעמידה הממושכת והידיים שלי כאבו מההיאחזות הנואשת בצידי המרכבה.
לא היו כאן חגורות בטיחות. או מושבים. או כל דבר שימנע את הנפילה והמוות שלי במקרה שאאבד שיווי משקל. ניסיתי להתמקד בדבר אחר, הסתכלתי מעבר לפגסוסים וראיתי גבעה גדולה, וירוקה. ועל ראש הגבעה היה עץ אורן גדול. על הגזע שלו התנוצץ דבר זהוב וערמה של כבלים סגולים. לרגע נדמה היה לי שהכבלים התחילו לזוז, ושראיתי עין ירוקה כמו הדשא. התמקדתי בכבלים ומצמצתי כמה פעמים כדי לוודא שאני לא הוזה, באמת ראיתי עין. ועכשיו שתיים. אחרי זה ראיתי כנף, ולמשך שנייה עשן יצאה מנקודה מסוימת ליד העיניים.
בסדר. יש בעולם הזה אלים, ודרקונים. תכף אראה גם פיות. הנערה שלידי הפנתה את ראשה והביטה בי בעיניים חומות שנצצו מהנאה.
"דרך אגב, אני דר." אמרה והתבוננה במפרקי אצבעותיי הלבנים.
"זה לא כזה נורא!" צעקה, מנסה לגבור מעל הרוח שהתחילה לנשוב.
"זה רק נדמה ככה בפעם הראשונה!" אני מתקשה להאמין לה, למרות שהיא נראית בטוחה לגמרי. ידיה נחות רפויות על מעקה הכרכרה ומדי פעם היא מנתקת יד אחת ומנסה להעיר אל מאחורי האוזן קוצוות שער שמצליפה בפנייה, ללא הצלחה מיוחדת.
עברנו מעל הגבעה, והופתעתי. כשהנער אמר שהם ייקחו אותי למחנה, חשבתי שהוא מתכוון למחנה צבאי. לא לזה. ביתנים עמדו בצורת מלבן מסביב לגינה קטנה ומגרש כדורסל. אמפי- תאטרון קטן היה ממוקם ליד חדר אוכל פתוח שהשקיף לעבר הים. וילדים. ילדים שיחקו כדורסל, ישבו ביחד על החוף, טיפסו על קיר טיפוס שהיה בנוי משני מצוקים שהתנגשו זה בזה והתיזו לבה רותחת. קבוצת ילדים נכנסה למבנה שנראה כמו זירת איגרוף.
הבטתי בדר במבט מופתע, והיא צחקה מכל הלב.
"את לא הראשונה שמגיבה ככה." הסבירה בין נשימה לנשימה. "אבל זה מצחיק אותי בכל פעם מחדש." התחלנו להנמיך ואחרי כמה שניות נתחנו באמצע מגרש הכדורסל, מפריעים למשחק.
ברגע שגלגלי המרכבה נגעו באדמה זינקתי ממנה. לא הרגשתי טוב למעלה. גנחתי והנחתי ידיים על הברכיים, מנסה להרגיע את הבחילה שהופיעה פתאום.