פאנפיק לילי וג'יימס \ פרק 9 – התערבות

בוקר למחרת לילי התעוררה לקריאות מזל טוב מצד חברותיה, ולערימת מתנות לצד מיטתה, לכבוד יום הולדתה השבע-עשרה. היא קיבלה מתנה נוספת מהוריה: ערימת בגדים חדשים, שאמילי התפעלה מהם כל כך, שלילי נתנה לה את אחת החולצות במתנה. ממרי קיבלה עט מנוצת טווס יפהפייה ודיו קסום מחליף צבעים. מאמילי קיבלה צמיד כסוף.

* * *

"העלמה אוואנס, העבירי את הפתק הזה בבקשה למר פוטר ולחברו בלק. הם צריכים לרצות עונש אצלי הערב," פרופסור סלגהורן הגיש לה בעוברו במסדרון פיסת קלף. "ושמעתי שהיום יום הולדתך. תרשי לי לאחל לך מזל טוב!" הוא חייך אליה חיוך ידידותי והיא החזירה לו חיוך. לילי פנתה ללכת, אך לפתע שמעה אותו קורא, "בקרוב אני עורך מסיבת ליל כל הקדושים, אשמח מאוד אם תבואי ותזמיני אחד מחברייך!"
לילי הגיבה בהנהון לא מחייב, ומיהרה לעלות במדרגות אל חדר המועדון. פרופסור סלגהורן היה מאחד הפרופסורים החביבים על לילי, אך דבר אחד היא לא אהבה בו, והוא הפרוטקציות שנהג לעשות – להזמין למסיבות הסלג-סלבז רק את התלמידים הנבחרים בעיניו. מלכתחילה, מהשנה שעברה, היא לא הבינה מה כל כך מיוחד בה שנבחרה להיות בקבוצה הזו. אומנם אי אפשר להכחיש שהיא שקדנית בלימודים ומקבלת ציונים הנעים בין הל"מ לקס"מ, אך יש הרבה תלמידים כמותה שמגיע להם להיכנס לקבוצה – לפחות על המאמצים שהם עושים, ולא רק על הציונים!
היא תהתה למשך כמה שניות את מי תזמין – היה ברור לה שכשהפרופסור אמר להזמין את אחד מחבריה, הכוונה לבן זוג. אבל כמעט שום בן זוג ראוי לא עלה במוחה – בן זוג שלא יבייש אותה ברבים, אבל מצד שני שיהיה מספיק כיף להיות איתו במשך הערב, ושלא תצטרך להרגיש תקועה איתו. היא חשבה להזמין את רמוס לופין, אבל הוא בטח יהיה ביישן מדיי כדי לענות להצעתה. אולי תזמין את אמילי או מרי. שתיהן ישמחו מאוד להזמנה, ללא ספק.

היא נכנסה אל חדר המועדון וחיפשה בעיניה את ג'יימס או אחד מהקונדסאים, ומשלא הבחינה בהם עלתה לחדרם. חדרם נשאר מבולגן משזכרה אותו מהפעם האחרונה והיחידה שביקרה בו לפני מספר חודשים. היא שמעה קולות וויכוח אבל החליטה שעדיף שתביא לאחד מהם את הפתק במהירות מאשר שתצטרך להיתפס בפעם השנייה, ולהסביר מדוע היא מצוטטת לשיחתם.
היא עברה את סף דלתם בעודה שומעת את קולו של ג'יימס, " – לך לעזאזל, רך-כף, אתה וסוכריות הברטי בוטס הקדושות שלך – " ולפתע חשה כאילו אלפי נוצות מדגדגות אותה בכל אחד מחלקי גופה, והיא החלה להתקפל מרוב צחקוקים. מעליה שמעה במעורפל את קולותיהם של סיריוס וג'יימס –
"תראה מה עשית לה!"
"זה כוון אליך, אידיוט – "
"אני יודע, אבל תראה! היא עוד רגע מתה מצחוק, והפעם במלוא המשמעות!"
צחוקה של לילי נשמע בכל החדר. לא היה ביכולתה להפסיק. הנוצות דגדגו אותה בכל מקום בגוף, היה לה קשה להתחמק –
"רך כף! נסה להיות קצת יותר מועיל ולהיזכר מה לחש הנגד – "
"למה לי? אם אני הייתי הקורבן, כמו שתכננת, היית נזכר בלחש הנגד רק כשהצחוק הנובח שלי היה נמאס עליך!"
אבל לאחר מספר שניות סיריוס מלמל מילה או שתיים (לילי לא הייתה מרוכזת כל כך), והדגדוגים פסקו. קולות צחקוק אחרונים בקעו מפיה של לילי, ולאט לאט היא החלה להירגע, מוצאת את עצמה מקופלת על רצפת החדר, מתנשמת. משהו הסתיר את טווח ראייתה, מישהו בעל גלימה די מרושלת –
"את צריכה עזרה?" ג'יימס הושיט לה יד.
ללילי היה נמאס מהתעלולים של ג'יימס, שאחד מהם כרגע גרם לה להיות מקופלת על רצפה, ולכן התרוממה בעצמה לעמידה במהירות, מברישה מעליה את מעט האבק שהספיק להידבק אליה. "מה זה לעזאזל היה?"
"קרניים באמת מצטער על זה," ענה סיריוס במקומו, "זה לא היה בכוונה. אבל למה באת בכלל להציל אותי, סופר-וומן-אוואנס?"
לילי עקמה את אפה. היא לא אהבה את הכינוי הזה שהדביק לה. טוב שהם לא רוצים שתצטרף לחבורה הטיפשית שלהם.
"פרופסור סלגהורן ביקש ממני להביא לכם את הפתק הזה." היא מסרה להם את פיסת הקלף.
ג'יימס נטל ממנה את הפתק וקרא אותו במהירות. "טוב, לפחות העונש הזה שווה את זה." הוא קרץ לסיריוס.
לילי פנתה ללכת, אך כשדרכה בטעות על חולצה מלוכלכת שהייתה זרוקה על הרצפה, לא יכלה להתאפק והעירה, "אתם מוכשרים בקסמים, אז למה אתם לא יכולים להניף קצת את השרביט ולנקות את החדר הזה?"
"באמת הגיע הזמן." רמוס הופיע בפתח הדלת, והחל להזיז חפצים ולהבריש אבק בעזרת הנפת שרביטו, ובעקבותיו לילי, ג'יימס וסיריוס הצטרפו אליו לפעולות האחרונות.

"לילי?"
לילי הפנתה את ראשה בקושי לציוץ שנשמע משמאלה – מרוב ספרים בידיה בקושי יכלה לראות לאן היא הולכת. "כן?" ענתה לתלמיד שנה שנייה ביישן.
"תוכלי לעזור לי בשיעורי הבית בשיקויים? אני לא ממש… מבין אותם,"
"כמובן. היום אחר-הצהריים אהיה בחדר המועדון, פשוט תפנה אליי,"
"תודה!" הוא חייך אליה והמשיך לדרכו.
היא המשיכה לצעוד לכיוון כיתת תולדות הכישוף בצעדים איטיים על מנת למנוע את נפילת הספרים, אך הדבר כמעט קרה כשג'יימס הבהיל אותה מאחורה במשפטו הרוטן, "קרציות, התלמידים האלה… את לא צריכה עזרה, אוואנס?"
לילי יכלה רק להזיז את עיניה, ואותם הפנתה ברוגז לכיוונו על גורם ההפתעה, וגם כי לא יכלה לענות אלא בחיוב לשאלתו אם היא רוצה להגיע בזמן לכיתה. כשראה שאין תגובה מצדה, הוציא את כפות ידיו מתוך כיסי מכנסיו, וערם על זרועותיו חצי מכמות הספרים.
לילי החלה לצעוד בצעדים יותר קלילים כשכובד הספרים התחלק בינה לבין ג'יימס, והוא לצידה. לאחר כמה רגעים של שתיקה, לא יכלה להתאפק ושאלה, "למה קראת לתלמידים האלו קרציות? הם סך הכול מבקשים עזרה,"
"למה לא?" פרצופו נראה זעוף. "בתחילת השנה הם עוד ניגשו אליי בשאלות מציקות ואם אני יכול לעזור להם בשיעורי הבית ובעבודות, אבל ברצינות, מה הם חושבים, שלי אין שיעורי בית ועבודות לעשות? ואני עוד בשנה השישית, זה חומר הרבה יותר קשה! ועכשיו אני רואה שההצקות שלהם עברו אלייך, הקרציות הקטנות האלו…"
לילי גלגלה את עיניה. "אבל ג'יימס, אתה המדריך שלהם! זה התפקיד שלך, לעזור לקטנים ממך. למה חשבת שהתמנית למדריך, בדיוק? בשביל לפאר עוד יותר את השם שלך, שכבר פופולארי?"
"בשביל שיהיה לי אישור לסייר במסדרונות בלילות, לא?"
לילי שלחה אליו מבט.
"אוקי, בסדר – אני מבין. אבל למה הם ניגשים רק אלייך? זה נראה כאילו את מוצפת בבקשות. מתי בדיוק יש לך זמן לעצמך אחרי הלימודים? את לא ממש ישנה מוקדם," אמר בכנות.
על פניה עלה חיוך קטן על דאגתו של ג'יימס, שהתקשתה להסתיר. "אולי כי הם מפחדים שהם רק ייגשו אליך וישר יחטפו קללת-דגדוגים?"
ג'יימס פלט קריאת מחאה, אבל שניהם צחקו.
"לא, באמת אוואנס – זה היה בטעות. זה כוון לרך-כף."
"כן, כן, אני יודעת," היא עצרה בפתח הכיתה. "רגע, אבל אתה לא לומד עכשיו תולדות הכישוף. יש לך עכשיו לימודי מוגלגים, לא? אתה מאחר לשיעור שלך!"
"טוב, אני שמח שמישהי יודעת פה את המערכת שעות שלי בעל פה," הוא חייך. "אבל ברצינות, אני יכול להישאר כאן וללמוד על מוגלגים יותר טוב מאשר בשיעור, לא?" הוא קרץ.
היא פלטה נשיפה קצרה.
"אוקי, אוקי. איפה את יושבת שאניח שם את הספרים?" הוא לא חיכה לתשובתה וחייך כשאמר, "תני לי לנחש: בשורה הראשונה, מתחת לאף הגדול של פרופסור בינס. חה! מעניין אם גם השיערות באף שלו שקופות… זנב-תולע היה רוצה כאלה."

"…וג'ונסון מוסרת את הקוואפל לסטיוארט – אווו – דחיפה חזקה מצד מורגן – וסטיוארט קולע! 40:60 לטובת גריפינדור!"
קריאות ושאגות שמחה נשמעו מיציע גריפינדור. לילי הסתפקה בהידוק צעיפה, נרעדת ממשב הרוח הקריר. היא לא התלהבה ממשחקי קווידיץ', וברגע זה הייתה מעדיפה לשבת בחדר המועדון מול האח החמימה ולקרוא ספר טוב, אך ג'יימס ציפה ממנה לבוא ולעודד. ואחרי שראתה אותו עוזר לתלמידים בשיעורי הבית ונותן טיפים לשינון החומר למבחנים, לא יכלה להתעלם מבקשתו, מפני שהוא לא התעלם מבקשתה. היא הרשתה לעצמה לשקוע במאורעות האחרונים שהובילו לנוכחותה במשחק…

ביום שלישי בערב ירדה במדרגות המובילות למעונות הבנות, לכיוון חדר המועדון, ובידה ספר שהתכוונה לסיים בכורסה הנוחה, אך היא קפאה על אחת המדרגות בראותה את ג'יימס יושב ומסביר בסבלנות לתלמידת שנה רביעית את החומר בשינוי צורה. היא התיישבה באיטיות על המדרגה כך שג'יימס לא יוכל לראות אותה אם ירים לרגע את מבטו. חוץ מתחושת ההפתעה שהוא בכלל הקשיב לדבריה, היא לא רצתה שאם תרד ותראה את נוכחותה, הוא יפסיק ממעשיו או שיותר גרוע – ימשיך בזה רק כי היא שם. היא לא רצתה להיות 'מפקחת'. היא רצתה שג'יימס יעזור מרצונו החופשי.
לילי ישבה כך עוד כרבע שעה, עד שהתלמידה הודתה לו והלכה לדרכה. היא התבוננה בהערכה בג'יימס עוד כמה רגעים כשמתח את זרועותיו, עד ששמה לב שהוא נועץ בה מבט בחזרה.
"לילי, מה את עושה?"
"התפלאתי עליך, שככה אתה עוזר – אבל וואו. כל הכבוד." היא חייכה קלות, על פניה הבעה מוזרה. היא קמה ועלתה בחזרה אל חדרה, ספרה נשכח ממוחה, אבל חיוך מופתע נסוך על פניה על שקיבל ויישם את דבריה כל כך מהר.

לקול קריאות שמחה נוספות לילי החלה למחוא כפיים במרץ, מחליטה שאם הגיעה עד כאן, בקור הזה – לפחות תשתף פעולה ותעודד את קבוצתה כמו שצריך.
"מה את עושה, לילי?"
"הממ?" היא הפנתה את ראשה הצידה, אל אמילי.
אמילי בהתה בה במבט משונה. "לא ידעתי שאת אוהדת של סלית'רין."
לילי הביטה בה בהפתעה. "מה פתאום?"
"סלית'רין קלעה עכשיו, ואת עודדת אותה!"
על פניה של לילי התפשטה הבעה נבוכה.

"ואתה עושה את זה בצורה כל כך נפלאה – עובדה שתלמידים פחות ניגשים אליי…" היא הנידה בראשה באי-אמון שהתחלף בהערכה.
חדר המועדון היה מלא ורועש בשעה זו של הערב, ולילי הרגישה חובה להביע את הערכתה על מעשיו של ג'יימס בעזרה לתלמידים מתקשים. אומנם לג'יימס השיחה נראתה יחסית נינוחה, אך לילי הייתה צריכה להשתדל להתעלם מאמילי ומרי שישבו מרחק כמה כורסאות מהם, נועצות בה עיניים ומחייכות, לפעמים מסמנות בידיהן סימני עידוד כמו אגרוף עם אגודל זקורה למעלה ועוד סימנים שגרמו ללילי לגלגל עיניים בזמן שדעתו של ג'יימס הוסחה. ובנוסף הייתה צריכה להתרכז בשיחה.
"טוב, יש לי מודל מצוינת לחיקוי," הוא הרים את ראשו, מחייך אליה. ליבה של לילי החסיר פעימה. "אני שמח שיש לי תחרות מולך, לילי. רך-כף היה אומר במקרה כזה ש – "
"סוכריית ברטי-בוטס בטעם וויסקי-אש היא הסוכרייה הנדירה, החריפה והטעימה ביותר שטעמתי בחיי?" סיריוס הופיע פתאום לידם, מנחש את המשך משפטו.
ג'יימס חייך. "לא, היית אומר ש, 'זה זמן מצוין להתערבות!" חיקה את קולו בצורה מדויקת.
סיריוס נראה מעט מאוכזב. "אתה אף פעם לא מזכיר באוזני אנשים את הסוכרייה הנדירה שטעמתי…?" מלמל. ולפתע התמלא באנרגיה וקרא, "טוב, בפעם אחרת! אם אתם בעניין התערבות, תמיד צריך שיהיה צד שלישי שיהיה עד." שתיקה קלה השתררה. סיריוס הסתכל לצדדים, ואז אמר בהשלמה, "טוב, נו, אני לא רואה פה אף אחד, אז אני אסבול את נוכחותכם – ואני אהיה הצד השלישי שלכם!" קרא כאילו זכו בפרס. "קדימה, תתחילו כבר, זוג שתקנים,"
אך פתאום הופיעה לידם נערה גבוהה בעלת שיער שחור ועיניים שהיו נעוצות בכעס בסיריוס. "נוכל לדבר בפרטיות לרגע, בארבע עיניים?"
סיריוס שלח אל ג'יימס מבט אימה, וג'יימס חייך אליו בעידוד. אך כשסיריוס הלך בעקבותיה, נראה שגבו זקוף, וחיוך אמיץ עיטר את פניו.
לילי התבוננה בג'יימס במבוכה. "הוא תמיד כזה מלודרמטי?"
"רק כשהוא לחוץ."
"וממה יש לו להיות לחוץ?"
"נראה לי שהוא התחמק ממנה, כי לפי המבט שלה היא עומדת להחטיף לו סטירה. זה קרה כבר כמה פעמים בעבר," הוא הפנה את מבטו אחורנית. "זו בטח קייט סמית' מרייבנקלו. היא נראית די כועסת. אבל עזבי את זה עכשיו," הוא הפנה את עיניו אליה בריכוז, "אני רוצה להציע לך התערבות: אם עד סוף השבוע מגיעים אליי יותר תלמידים ממך, את צריכה למלא דבר אחד שאבקש, ולהפך – אם אלייך מגיעים יותר תלמידים, אני אמלא דבר אחד שאת תבקשי."
"ובמה זה כלול כשאתה אומר 'דבר אחד שתבקש'?" לילי שאלה בחשד.
"כל מה שארצה." חייך.
"טוב, אבל בלי דברים מגוחכים!" הזהירה אותו כשחצי חיוך מופיע בפיה. בראשה החלו לרוץ קטעים בהם היא רצה במסדרונות הוגוורטס כשתחתונים על ראשה; כשהיא רטובה כולה; כשהיא פוצחת בשירים וריקודים בחדר המועדון אחרי משחק קווידיץ' כושל; וכשהיא עוברת בתוך רוח רפאים מספר פעמים ברציפות.
"אל תדאגי, אני לא אתן לך להשפיל את עצמך."
"סגור." הם לחצו ידיים בחיוך, אך לפני שהספיקו לנתק את ידיהם, סיריוס הופיע כשהוא אוחז בלחיו האדומה, אומר בזעף, "שום דבר לא סגור בלעדי הצד השלישי! אמרתי לכם כבר, אני העד!"
לילי וג'יימס צחקו, סיפרו לו את הדברים שקבעו, ולאחר כמה דקות ההתערבות קיבלה אישור, בתוספת הנדות ראש באי-אמון מצידו של סיריוס אל ג'יימס, "בלי דברים מגוחכים, ובלי להשפיל את אוואנס… חבר, אני שואל את עצמי אם הידרדרת או שפשוט יש לך רעיון גאוני שעוקף את החוקים הלא-אפשריים האלו…"

"רק עוזבים אותך לשנייה בחברת הקונדסאים מלאי הקסם והשנינות האלה, ואת ישר הולכת ומתערבת עם פוטר?" גבותיה של אמילי עלו גבוה למעלה. "תגידי לי, השתגעת או שאת לא זוכרת את המשפט שאסור, גם אם אתה מקבל מהם קוביות שוקולד עם אגוזים, להתערב בשום אופן עם הקונדסאים?"
"את סתם מגזימה," לילי ביטלה את דבריה בהינף יד, מתעלמת מהעלבונות שאמילי זרקה לעברה, כי ידעה שהיא לא מתכוונת לדבריה. "הוא לא יכול להגיד לי לעשות משהו מגוחך, וגם לא משהו שישפיל אותי. אנחנו לחצנו ידיים, אמילי. לא יקרה כלום. וחוץ מזה שבטוח יבואו אליי יותר תלמידים לעזרה. הוא הצטרף לעסק הזה רק מלפני יומיים."
"הוא לא יכול להגיד לך לעשות משהו מגוחך – מגוחך בעיניו או בעינייך?" הוכיחה אותה אמילי.
"אוי, נו, אל תדאגי,"
"אני לא דואגת לעצמי, אני דואגת לך, לילי. אני לא רוצה לראות אותך עושה משהו שאת לא רוצה בו, רק בגלל התערבות מטופשת עם אחד מהקונדסאים. וחוץ מזה, כשמדובר בפוטר את נהיית משום מה נורא קלילה. עבר הרבה מאוד זמן מאז ששמעתי אותך אומרת 'אוי, נו, אל תדאגי'."

אבל למחרת אחר-הצהריים, כשלילי, מרי ואמילי חזרו משעתיים מעייפות של לחשים עתיקים, ג'יימס היה מוקף בתלמידים בחדר המועדון. לילי הייתה נדהמת.
"טוב, לא נעים לומר, אבל – אמרתי לך, לילי!" אמילי חייכה בניצחון.
"נו באמת, אני בטוחה שהוא משחד אותם… לא כל התלמידים האלו צריכים עזרה, תהיי בטוחה." אך למרות זאת לילי חשה מעט נבגדת למול כל התלמידים האלו, שהיא תמיד עזרה להם כשהיו צריכים – ועכשיו הפנו את גבם לטובת ג'יימס.
"כמובן שלא, אבל אמרתי לך – לא מתערבים עם קונדסאי. עכשיו הוא יגיד לך שלא קבעתם נגד זה חוק או משהו."
לילי החליטה לגשת אליו. היא פילסה בזהירות את דרכה בין התלמידים המתלהבים, בטוחה יותר מרגע לרגע שיש כאן משהו מלוכלך… כשהגיעה אל ג'יימס, היא ראתה אותו מחלק קוביית שוקולד לכל תלמיד שנתן את שמו. את השמות הוא רשם על חתיכת קלף שהתארכה משם לשם.
"לא לדחוף, חברים! יש מספיק לכולם!" קרא סיריוס שישב נינוח בכורסה לצידו של ג'יימס, רגליו מונחות זו על זו על השולחן ממול. סיריוס חייך אליה. "הי, אוואנס, מה המצב?"
"הכול מצוין, רך-כף." היא השתמשה בכינויו בכוונה.
ג'יימס הרים את ראשו למשמע קולה. חיוך מתנצל נפרש על פניו בתגובה למבטה הזועף.
"אתה יודע שאתה מרמה. אתה לא עוזר לתלמידים האלו, אתה מחלק להם שוקולד ורושם אותם בקלף!"
"זה שוקולד עם אגוזים, אוואנס. לא סתם שוקולד." סיריוס תיקן אותה ברצינות גמורה.
"מאיפה בכלל השגתם כמות גדולה כל כך?" לילי שילבה את ידיה על חזה.
"מזנב-תולע. יש לו חתיכת אוסף מההורים שלו." סיריוס גיחך.
לילי הבינה עכשיו מאיפה הכרס שצמחה לו מגיל צעיר.
"לילי, להזכירך קבענו על פי כמות תלמידים שמגיעים אל אחד מאיתנו," הסביר ג'יימס. "זה לא בהכרח צריך להיות תלמידים שצריכים עזרה. ולכן אני לא מרמה."
"אבל הכוונה הייתה לתלמידים שצריכים עזרה!"
"זו באמת הייתה הכוונה, אבל לא אמרנו אותה בפירוש."
לילי נענעה את ראשה באי-אמון. איך הוא יכול להיות כזה תחמן? הכול הוא יעשה בשביל לנצח, כנראה. הוא יפעל בדרך הראשונה שתקרה לדרכו, לא משנה אם היא לא הוגנת לצד השני. העיקר לנצח. היא חשבה שהוא השתנה, כמו שהוא טורח לומר לה שוב ושוב. היא כבר התחילה להעריך אותו יותר, במיוחד לאחר שהחל לעזור לתלמידים, והפסיק פחות או יותר לשלוח לעבר תלמידים אקראיים קללות שונות.
אבל מתברר שטעתה.
היא עטתה הבעה משלימה.
אני אפסיד בכבוד, אם זה מה שצריך, המשפט עבר במחשבתה בשעה שג'יימס וסיריוס דנו מולה בהתלהבות על הצד שלה בהתערבות.
אבל שלא יתפלא אם ימצא את עצמו בסוף מפסיד לי.