פאנפיק לילי וג'יימס \ פרק 8 – קרניים

"לשיעור הבא כולכם מגישים לי סיכום באורך מטר על אנימאגוסים, עליהם נלמד בהרחבה בשיעורים הבאים," אמרה פרופסור מקגונגל. קולות מחאה נשמעו מהתלמידים. "ואתם משוחררים. אוואנס, גשי אליי בבקשה לכמה רגעים."
בזמן ששאר התלמידים יצאו מהחדר, לילי הרימה את ראשה בתמיהה, ידה קופאת באמצע כתיבת מטלות שיעורי הבית. היא צעדה אל שולחן המורה, בזמן שהפרופסור הושיטה לעברה מכתב ודבר-מה עטוף בצורה מלבנית.
"זה מהורייך, אוואנס."
לילי נטלה מידיה את המכתב ואת הדבר העטוף, בגבות מכווצות. "מההורים שלי?" תמהה. אז למה העבירו את זה דרך פרופסור מקגונגל, ולא דרך הינשופים שצריכים להגיע מחר בבוקר?
היא החלה לפתוח את המכתב כשקולה של אמילי קרא לה לבוא. "לילי, בואי מהר – את חייבת לראות את זה!"
לילי מיהרה החוצה עם הספרים והמכתב, כשתיקה תלוי ברישול על כתפה. לנגד עיניה ראתה את ג'יימס פוטר שוכב על הרצפה, משותק ככל הנראה, ולידו את סיריוס בלק, כששרביטו שלוף לפניו, ומבט כעוס על פניו.
"מה קרה פה?" לילי לא יכלה שלא לשאול. קהל קטן התקבץ סביב האירוע.
אמילי נענעה את ראשה כלא מאמינה. "לא יודעת, שמעתי שסיריוס צעק קצת על ג'יימס – כנראה רבו ביניהם, ואז הוא שיתק אותו לרצפה. אבל למה שהוא יעשה את זה בכלל? עם כמה שרבים, אף פעם לא שיתקנו אחת את השנייה, לילי."
לילי החליטה לגשת לסיריוס. היא צעדה כמה צעדים בכיוונו ושאלה, "סיריוס, אתה בסדר?"
"הכול מצוין, לילי," ענה, אבל הבעתו נשארה זעופה וכעוסה.
"אם ככה, למה ג'יימס שוכב על הרצפה משותק?"
"זה עניין ביני לבין קרניים. ועכשיו כולכם – " הוא הצביע בשרביטו לכיוון הקהל הקטן שהתאסף בסקרנות סביבם, ונרתעו למראה השרביט השלוף נגדם, "תתחפפו מכאן!"
התלמידים לא היססו לרגע והחלו לעזוב את המסדרון. אמילי קראה ללילי להצטרף אליה, אך לילי סימנה לה לחכות רגע. כשכל התלמידים הלכו, שאלה, "אז נפגשים הערב במועדון, שתספרו לי את כל הסיפור?"
סיריוס נראה זועף מתמיד כשהזכירה לו את הנושא. הוא העיף לעברה מבט לרגע, וללילי לא היה צריך יותר מהמבט הזה כדי להבין שהוא עייף מאוד, ואמר, "עשית לנו הרבה ריבים בעקבות זה, אוואנס – זה תוצאה של אחד מהם, לדוגמה. אבל ירחוני אמר לי שיוצאים בסוף עם הגלימה של קרניים החוצה. לא חסרים מצוטטים בגריפינדור."

"שימי את זה עלייך, לילי." ג'יימס הושיט לה את גלימת ההיעלמות.
"ומה איתכם? אתם לא צריכים?" לילי הניחה על ראשה את גלימת ההיעלמות. היה מוזר לא לראות את עצמה נוכחת, ובמקום גופה לראות את המדרגות המובילות למעונות הבנים.
"אם נסתובב איתך זה ייראה יותר חשוד ומוזר מאשר אם נסתובב רק ארבעתנו," הסביר רמוס.
לילי הנהנה בהבנה, אבל אז נזכרה שהם לא יכולים לראות אותה. "אוקי, הבנתי. אז הולכים?"
לילי צעדה בעקבותיהם אל מחוץ לטירה, האוויר הקריר מכה בפניה. הם הלכו והלכו ולילי התאפקה מלהעיר משהו עד שהגיעו לערבה המפליקה. "למה דווקא לכאן?"
"ששש, לילי!"
"אימוביולוס!" לחש ג'יימס, והערבה קפאה בתנועתה. החבורה התכופפה ונכנסה לתוך מנהרה. לילי הייתה מופתעת ומודאגת גם יחד – איך לא הכירה את הפתח הזה? ולאן הוא מוביל? האם זה בטוח, או שהם לוקחים אותה לעוד הרפתקה או עושים לה תעלול? ולמה המנהרה הזו כל כך מלוכלכת ומלאה בשערות של כלבים?
מעט אור נגלה לעיניה כשהחבורה יצאה מהמנהרה, והיא יצאה גם היא, בוהה בהשתאות בחדר שנראה ישן ולא נקי בעליל.
"אוואנס, את כבר יכולה להוריד את הגלימה," סיריוס גיחך.
היא הורידה את הגלימה והושיטה אותה לידו של ג'יימס. "מה זה המקום הזה בדיוק?"
ג'יימס ראה את רתיעתה מהלכלוך והשריטות, וצחק. "אנחנו בצריף המצווח. אבל אל תדאגי – אין כאן רוחות רפאים. היחיד שאת צריכה לפחד ממנו הוא ירחוני."
לילי הביטה ברמוס, שנראה רגוע וחביב כרגיל. הוא חייך אליה חיוך ביישני. בתגובה למבט השואל שלה, החל לספר בקול רגוע. "כשהייתי ילד קטן מאוד, ננשכתי על ידי פנריר גרייבק. ולכן בכל חודש, כשהירח מלא, אני נכנס לצריף המצווח כדי לא לפגוע באף אחד. למזלי זכיתי בחברים כאלה טובים ש… רגע, אתם בטוחים שלספר לה? היא נראית כאילו היא עומדת להתעלף."
ידה של לילי כיסתה את פיה בהלם והיא צעדה צעד אחד אחורנית, תוך כדי שעיניה הפעורות בוחנות את רמוס.
ג'יימס החזיק מאחור בכתפיה של לילי, ואמר בחיוך, "היא לא עומדת להתעלף. אולי רק אחרי שתראה כמה מכוער נראה רך-כף בתור כלב,"
"כלב? איזה כלב?"
לילי רק מצמצה ובמקום סיריוס עמד שם כלב גדול בעל פרווה שחורה, שרץ אליה והניח את כפותיו על בטנה.
לילי פלטה צרחה קטנה ונצמדה מבלי משים לג'יימס. היא לא אהבה כלבים. "זה סיריוס?"
"לא, זה רך-כף," חייך אליה ג'יימס. "הבנת את השמות? ירחוני לרמוס – כי הוא אדם זאב רק כשהירח מלא. רך-כף לסיריוס – כי הוא כלב, וכפתו רכה. פשוט, לא?"
"הוא אנימאגוס? וואי, סיריוס! זה ממש קשה – צריך להיות ממש חכם!"
"לא רק הוא, לילי. גם פיטר ואני. כשירחוני נהפך לאדם-זאב, אנחנו באים לפה בצורת האנימאגוס, כדי שנוכל לארח חברה לירחוני, שנמצא כאן לבד."
"גם אתה ופיטר? תראו לי,"
בזמן שסיריוס הפך בחזרה לצורתו הרגילה, ג'יימס נהפך לאייל ופיטר לעכברוש שמן.
לילי התקרבה בהיסוס אל האייל היפהפה, וליטפה את ראשו בעדינות. היא חשה מוקסמת. עיני האייל תאמו את עיני האגוז של ג'יימס. פרוותו החומה הייתה נעימה למגע.
"קרניים היה מת אם היית מלטפת אותו ככה בצורתו הרגילה," צחקק סיריוס.
לילי החזירה מיד את ידה לצידי גופה במבוכה.
"ולמה שהיא לא תעשה את זה בצורה הרגילה?" ג'יימס הופיע פתאום, בחיוכו השובב.
"טוב, אני חושב שמיצינו את העניין!" רמוס החל להתקדם לכיוון המנהרה, ותוך כדי אמר, "כמובן, לילי, שכל מה שסיפרנו לך נשאר בינינו, כן?"
לילי מצמצה, עוד מנסה לעכל את אשר ראתה. "כמובן."
"יופי. אז קדימה, שימי עלייך את הגלימה."

בדרכם חזרה, סיריוס לפתע אמר, "אתה יודע, קרניים, אני חושב שדווקא הולך לך טוב עם אוואנס. המשך כך, חבוב!" היא ראתה שסיריוס טופח על גבו של ג'יימס בעידוד.
לילי הרגישה שפניה מאדימות. מה הם מדברים על זה כשאני לידם?
"אם כבר מדברים על בנות, רך-כף, באמת מעניין מה קורה בינך לבין מג. הסתכלת עליה לגמרי מאוהב בשיעור אסטרונומיה. כמעט פגעת בראש שלה כשהטלסקופ שלך היה מכוון לכיוונה," צחק ג'יימס.
סיריוס נבח את צחוקו הקצר. "קרניים, למה שלא תפתח לאהובתך את הדלת? באמת, זה מעשה בלתי-ג'נטלמני בעליל!"
לילי רק עכשיו הסבה את תשומת ליבה אל הדלת הראשית, שהייתה סגורה.
"סיריוס, זה לא מצחיק," אמר רמוס בחומרה. "אני חושב שבאמת נתקענו בחוץ. ו'אלוהומורה' לא יעזור כאן. המורים לא כאלה טיפשים."
"חוץ מפרופסור פליטיק. אתה חייב להודות שהוא לפעמים מתנהג בטיפשות!"
"אבל בהשוואה אליך, הוא ממש גאון, רך-כף." העיר ג'יימס.
לילי התייאשה מלראות אותם מתווכחים כך מול הדלת, ושלפה את שרביטה ומלמלה לחש שקראה פעם באחד הספרים. הדלת נפתחה בנקישה. אבל אף אחד מהם לא נכנס דרכה, כי חבורת הקונדסאים בהתה במקום שממנו ראו את השרביט הנשלף. בה.
סיריוס שרק שריקה מחמיאה. "סופר-וומן אוואנס הבלתי נראית מצילה כל מצב!"
היא חשה מעט מבוכה. "טוב, אתם יכולים כבר להתקדם?"

לילי נשענה באנחה על הכורסא הקרובה לאש החמה. היא פתחה בזריזות את המכתב מהוריה, ובתחושה של "סוף סוף!" החלה לקרוא.

לילי, יום הולדת שמח!
אבא ופטוניה מצטרפים אליי לאיחולים, ומקווים שאת נהנית מהמתנה. שלחנו לך אותה ביחד עם פרופסור מקגונגל כי הינשוף ששלחת קטן מדיי בשביל לסחוב אותה.
לפי מכתבך האחרון הבנתי שאת עמוסה מאוד בלימודים, ואני מניחה שגם את המכתב הזה את קוראת מאוחר בלילה מחוסר זמן.

לילי חייכה לעצמה. איך אמה יודעת בדיוק מה קורה אצלה…

הערב תחגגי ותעשי מסיבה עד אור הבוקר, אבל בשאר הימים תשתדלי לישון בזמן סביר, זה ישפר לך את מצב הרוח וגם את הלימודים (למרות שבטח כבר אין לך מה לשפר…)
פטוניה מקווה שאת סולחת לה על ההתנהגות הקנאית שלה בנוגע להוגוורטס, אבל מבקשת ממך לא להזכיר במכתבים את "הבן ההוא" (למרות שאני אשמח לשמוע עליו, אז תכתבי מה שאת רוצה).
שיהיה לך בהצלחה, מתוקה, והרבה מזל טוב.
אימא, אבא ופטוניה.

היא פתחה בהתרגשות את המתנה, ובין קרעי העטיפה זיהתה את הספר החדש שיצא, שכבר שבועות כל כך רצתה –
ובלי לרסן את עצמה, הרימה את זרועותיה באוויר בתחושת אושר, וקפצה על הכורסה, ונענעה את גופה כמו רוקדת לקצב מוזיקה, ותחושת הקלה הציפה אותה לאחר החודשים האחרונים שבהם הייתה מודאגת לשווא בשלום משפחתה. כל המחשבות האלו נראו לה עכשיו טיפשיות – הרי איך יגיעו סוהרסנים לבית מוגלגים? ומה הסיכויים שדווקא יגיעו לביתה?
ולפתע קפאה במקומה. היא הייתה בטוחה ששמעה קול, שנמצא להערכתה בחדר המועדון עצמו. היא התבוננה היטב סביב, והסתובבה על הכורסה.
לפתע הבחינה בזרועות חסונות שהיו תלויות באוויר ללא גוף, והיא החלה לצרוח בבהלה. היא סובבה את ראשה במהירות לכל הכיוונים, אבל לא ראתה אף אחד. אז היא צעקה את השם שהייתה בטוחה שעומד מאחורי התעלול הזה –
"פוטר!"
צחוק נשמע. כן, היא ניחשה נכון.
הזרועות הורידו מעין גלימה, ולמולה התגלה שיער פרוע במיוחד, ועיניים שובבות. "מה נשמע, לילי?"
היא נרתעה אחורה בלב הולם, אך שכחה שהיא עומדת על כורסה, ולרגע אחד הרגישה שהיא באוויר, וברגע השני הייתה שרועה על השטיח בקרסול ימין הולם מכאבים, ולידה הכורסה נופלת ומשמיעה קול סדק קל.
"רפארו!" ג'יימס תיקן את הכיסא בהינף שרביט מהיר, וניגש אליה במהירות, רוכן בפנים מודאגות. "לילי – אני מצטער, את בסדר?"
לילי נשמה עמוק, בניסיון להרגיע את עצמה מהתפרצות. "ג'יימס, מה כל זה היה אמור להביע?"
"אהמ, ניסיון להצחיק אותך?"
"אבל ראית שאני כבר שמחה, אז למה היית צריך להתגנב ולהבהיל אותי, ואחרי זה גם לנקוע לי את הקרסול? לא פשוט יותר היה לגשת ולהגיד, היי, לילי?"
"פשוט יותר – כן. אבל היה נחמד לראות אותך מקפצת על הכורסה הזאת כאילו זכית במיליון אוניות, והיה נחמד לראות איך את נבהלת בקלות."
לילי נשפה בבוז. "אתה יודע כמה ילדותי אתה נשמע? נחמד לך לראות אותי נבהלת. אז למה לא קראת כבר לכל החבורה הצוהלת הזאת שלך, והיית מארגן גם פופקורן בדרך, והיית נהנה הרבה יותר?"
"כי אני לא נהנה לראות אותך מושפלת מול כולם."
"ונראה לך שאם אני מושפלת רק מולך זה פחות משפיל אותי?"
"אבל את לא מושפלת מולי." הוא דיבר בקול שקט ורציני.
"אז בשביל מה עשית את זה? רק כדי לשעשע את עצמך?"
ג'יימס נשף אוויר באיטיות. "אני מצטער שאני לא עונה על השאלה שלך, אבל ברצינות – אני חייב לעבור את כל החקירה הזו? הקרסול שלך נקוע ואני רוצה לתקן אותו כדי שתפסיקי לכווץ ככה את הפנים כי כואב לך. תנסי רגע לקום, לילי." הוא התיישר לעמידה.
לילי הרגישה מבוכה למול פניו של ג'יימס הבוחנות כל תנועה שלה. היא ניסתה להתרומם כרגיל, אך ברגע שיישרה מעט את רגל ימין כמעט השתטחה שוב על הרצפה, אלמלא ג'יימס שתפס את זרועותיה ברגע האחרון.
"חכי רגע, אל תזוזי," הוא כיוון את שרביטו אל קרסולה ואמר, "אפיסקי!"
הכאבים פסקו, ולילי ניסתה ליישר את רגלה בזהירות. לאחר מכן ניסתה ללכת על רגלה, והתוצאות היו חיוביות.
"אני קוסם מוצלח, או שצריך ללכת למרפאה?"
לילי חייכה. "אתה קוסם מוצלח. תודה," היא אספה את המכתב והמתנה ממשפחתה, והחליטה שתחזיר להם תשובה כבר מחר. היא החלה לצעוד לכיוון המדרגות המובילות למעונות הבנות, אך לרגע נעצרה והפנתה את מבטה לאחור, וראתה את ג'יימס מרים את הכורסה, ומכבה את האש. הוא נראה מעט מדוכדך. עם כל הסלידה שלה כלפיו, היא חשה מעט רחמים אליו.
ולפתע עיניהם נפגשו. "מה קרה, לילי?"
"שום דבר. אתה… רק נראה מדוכדך קצת, ואם ניסית להצחיק אותי מקודם, אני מרגישה חובה לנסות להצחיק אותך עכשיו."
חיוך קטן הבזיק על שפתיו. "אז תראי לי את המכתב הזה שעשה אותך כל כך מאושרת."
"המכתב? אה, הוא מהמשפחה שלי. אני לא חושבת שתמצא שם משהו שיצחיק אותך או יגרום לך לחייך, אבל אם זה מה שאתה רוצה…" היא משכה בכתפיה ומסרה לו את המכתב.
הוא נטל את המכתב מידיה וקרא אותו במהירות. לפתע הרים את ראשו ושאל, "מי זה 'הבן ההוא'?"
לילי הסמיקה עד שורשי שערותיה. וביחד עם שערותיה האדומות, היא נראתה כמו הלהבה שג'יימס כיבה לפני כמה דקות. אוח, היא שכחה שזה נכתב שם…
"אהמ – טוב, היו כמה מקרים ש – לא יודעת, כנראה הרגזת אותי קצת – אז, אהמ… טוב, הזכרתי את השם שלך פה ושם במכתבים שכתבתי למשפחה שלי – ו… פטוניה משום מה לא אוהבת שאני כותבת עליך…"
החיוך של ג'יימס גדל מרגע לרגע. "רגע, רגע – את רצינית? את מדברת עליי עם המשפחה שלך? אני נקרא שם 'הבן ההוא'?"
"טוב, ניסיתי לשכנע אותם לא לקרוא לך ככה, אבל…"
"תגידי, בא לך לבוא מחר לעודד אותנו באימון הקווידיץ'?" הוא קטע אותה.
לילי משכה בכתפיה. "אם אסיים את כל שיעורי הבית, אבוא."
"יופי. לילה טוב, לילי. ומזל טוב." הוא הושיט לה את המכתב בחזרה.
"אהמ – תודה. לילה טוב."