פאנפיק לילי וג'יימס \ פרק 7 – לילי רוצה לדעת הכל

"איפה ג'יימס, לעזאזל, כשצריכים אותו?" לילי התהלכה בחדר המועדון הריק הלוך וחזור. כמה אירוני, בכל הפעמים אני רק מנסה להיפטר ממנו, ועכשיו אני טורחת לחפש אותו…
"פשוט תודי," מרי חייכה אליה מראש גרם המדרגות המובילות למגורי הבנות, "התאהבת בו. בדיוק כמו כל בת שפויה עם טעם טוב."
לילי גלגלה את עיניה בקוצר רוח. כמה פעמים עוד תוכל לשמוע את הסברה המטומטמת הזו? היא אומנם הייתה מוכנה לקבל ציון ט"מ מאשר להודות זאת בפני חברותיה, אך לפני כמה לילות לא הצליחה להירדם, מהחשש שהיא באמת התאהבה בג'יימס, והיא פשוט עוד לא מודעת לזה. ולכן במשך שעה תמימה חקרה בחשש את רגשותיה הכנים, והוקל לה לגלות שהיא עדיין רוצה להחטיף מכות לג'יימס בכל פעם שהוא שולח קללה לחלש ממנו, ושעדיין – כמו בשנה החמישית – אם הייתה חייבת לבחור עם מי לצאת, בין ג'יימס לבין הדיונון הענק מהאגם, הייתה בוחרת באפשרות השנייה.
"אני רק צריכה למסור לו שהוא התרשל מחובותיו בתור מדריך, כי הערב היה תורו לסייר במסדרונות, והוא לא הופיע בכלל, וגם לא הודיע על זה כלום. זה הכל!" אמרה לילי.
"למען האמת, הוא כן אמר על זה משהו." אמילי צצה לפתע בסמוך למרי, לבושה בפיג'מה פרחונית.
לילי נעצרה ונשאה את עיניה לאמילי. "הוא הודיע? אם ככה, למה הוא לא טרח להגיד לי? "
"אנ'לא יודעת. הוא נורא מיהר לאנשהו, ביחד עם הקונדסאים," אמילי משכה בכתפיה.
"את רואה, לילי? מה אמרתי לך?" מרי חייכה חיוך ניצחון. "את סתם דואגת, כבר אחת בלילה, תיכנסי לישון – את סתם מבזבזת עליו את שנת היופי שלך." ושיחררה פיהוק.
לילי שמטה את ידיה בכניעה, עולה במדרגות בעקבות מרי ואמילי, ומלמלה לעצמה, "הוא עוד ישמע על זה מפרופסור מקגנוגל… כן… בטח, שנת יופי…"

הבוקר התחיל בהפתעה נעימה לתלמידי השנה השישית: שלט גדול שנתלה במהלך הלילה על לוח המודעות שבחדר המועדון פרסם שלאחר חופשת חג המולד יתחילו שיעורי ההתעתקות.
לילי עמדה בתור לרשום את שמה בתחתית הדף, ביחד עם אמילי שנראתה נרגשת במיוחד.
" – זוז הצידה, ננס! כן כן, גם את, חמודה, זוזי מהדרך – "
לילי הסתובבה במהירות בעקבות הקול המוכר, וראתה את ג'יימס דוחף כמה תלמידים ועוקף אותם כדי להגיע לרשימה. גל של כעס עלה בה. לא מספיק שאתמול בערב לא הופיע, עכשיו הוא דוחף ועוקף תלמידים על ימין ועל שמאל, כאילו הוא יותר חשוב מהם – !
ג'יימס עמד מולה, מחייך את החיוך הטיפשי והשובב שלו.
למרות שהייתה נגד אלימות, במקרה יוצא דופן כזה, שנועד לחנך, היא לא יכלה להתאפק –
"היי, אוואנס! נחמד לראות אותך פה – מה – ?"
– פלאק! החטיפה סטירה על לחיו.
ג'יימס נראה המום, וכך גם הקהל הקטן שהתאסף סביבם. הוא נגע בלחיו הבוערת בשעה שלילי אמרה, נסערת – "חצוף! לא מודיע בכלל לאן אתה הולך, ובינתיים מזניח את החובות שלך כמדריך – אתמול היה תורך לסייר במסדרונות והייתי צריכה לעשות את זה במקומך, ולהישאר ערה עד מאוחר בלילה – ונעלמת, והחברים שלך גם כן, לא היה את מי לשאול – חושבים את עצמכם יותר חשובים מכולם, כמובן, אין צורך להודיע לאף אחד לאן אתם הולכים! – וכבר חשבתי שתכננת עליי איזו מתיחה לא מצחיקה, אז הלכתי לפרופסור מקגנוגל שהרגיעה אותי ואמרה שיש לכם סיבה טובה – משהו על ירח מלא – לא בדיוק הבנתי את ההקשר – אולי הפרופסור הייתה עייפה – "
"היי, תעצרי! דיי." ג'יימס הרים את ידו ועצר את הדיבור השוטף של לילי, שרק עכשיו נהייתה מודעת לתשומת הלב – המיותרת לדעתה, כי הרי לג'יימס כבר יש מספיק – שזכתה לה.
הקונדסאים נראו חיוורים ומבוהלים. לילי חשבה שזהו מחזה נדיר.
"אני רוצה לדעת הכל." היא דיברה בשקט.
"בסדר, בסדר, אבל לא פה." הוא הטה את ראשו קלות לכיוון קהל התלמידים הסקרנים.
"קרניים – לא!" רמוס נדחף לפניו בנחישות.
"אתה מעדיף שהיא תגלה בעצמה, ותספר לכל החברות שלה?" ג'יימס סינן מבין שיניו.
"כמובן שלא, אבל אפשר בדרך אחרת – " רמוס לחש בתשובה.
"איזו?"
"לא כאן – "
"לילי – " ג'יימס לפתע אחז בזרועה, דוחף אותה בעדינות לפניו בזרוע חסונה וחזקה, עד שהם יצאו מקהל השומעים. לילי נעצרה במחשבה שזהו מקום שקט שיוכלו לדבר בו, אך ג'יימס המשיך להצעיד אותה אל מחוץ לחדר המועדון, כשאותם מלווים רמוס, סיריוס ופיטר. הם הגיעו לפנייה במסדרון בו הוצב פסל גדול שיכל להסתיר אותם מקהל שומעים לא רצוי, ושם נעצרו, כשכולם מביטים אל ג'יימס ורמוס.
"אני לא מבינה למה כולכם כל כך לחוצים – אם אתמול סתם הברחתם אוכל או שהשתכרתם באיזה חדר סודי, לא צריך ללכת רחוק שאף אחד לא ישמע, ממילא כולם כבר יודעים על זה." אמרה לילי.
ג'יימס וסיריוס החליפו מבטים ופלטו צחוק קצר.
"את לא מבינה, אוואנס – זה הרבה יותר מסובך מזה." ג'יימס אמר, והעביר את ידו בשערותיו, כך שפרע אותו עוד יותר. "ואנחנו לא עברנו על אחד החוקים, לשם שינוי."
"כן, דברים כאלה לא גורמים לנו להרגיש את הלב צונח לתחתונים," סיריוס קרץ אליה. "זה כבר הרגל אצלנו לעבור על החוקים – "
הוא השתתק מהמבט החמור של רמוס.
"אני לא סבור שזה נושא לצחוק עליו, רך-כף. אנחנו עוד מתלבטים אם בכלל לספר לה – "
"תסלח לי, ירחוני, אבל היא חייבת לדעת. היא עוד תגלה בעצמה עם המוח שיש לה, ואז זה רק יחמיר – "
"יחמיר?" לילי הצטרפה לשיחה. "אני לא מתכוונת לגלות לאף אחד, אתם יכולים לסמוך עליי. ואם אפשר בבקשה לא לדבר עליי בגוף שלישי? אתם יודעים, אני פה לידכם."
"אוואנס, לך אין זכות בכלל לדבר, את סתם נדחפת ועשית לנו בעיות, כשכמעט גילית ככה לכולם על רמוס – " פיטר נופף לעברה באצבעו בכעס, אך נקטע על ידי ג'יימס שהניף במהירות את שרביטו וכיוון אותו אל ליבו של פיטר, מסנן, "שלא תעז לדבר ככה בפניה, זנב תולע, אתה שומע?"
פיטר האדים, וצעד צעד אחד אחורנית, יוצא מעט מהמעגל הקטן שיצרו.
"קרניים," רמוס פנה אל ג'יימס בעדינות, "לא צריך לקפוץ ולהתרגז על כל דבר קטן – "
"הבעיה היא שאוואנס היא לא דבר קטן בשבילו," סיריוס חייך לעברה.
ג'יימס פתח את פיו לומר משהו, אך רמוס הרים את ידו ואמר, "רך-כף, קרניים – אנחנו סוטים מהסיבה שלשמה התכנסנו! בתור האדם שהסוד קשור אליו אני מבקש לא לספר כלום ללילי, ואם היא תגלה משהו, היא תבטיח לנו שלא תגיד לאף אחד, ותפנה לאחד מאיתנו – " הצביע על ג'יימס, סיריוס, ולבסוף על עצמו, " – סיכמנו, לילי?"
"לא."
על פי מבטיהם המופתעים הייתה אמורה להסכים, ולכן פתחה את פיה להסביר. "אני מתעקשת לדעת למה ארבעתכם נעלמים פעם בחודש לכל הלילה, וגם הפרופסור מקגנוגל עוד מאשרת את זה! ומה הקשר ירח מלא לשמות האידיוטיים שנתתם לעצמכם? אני מניחה שזה בטח הרעיון שלך, פוטר." פנתה אליו, והוא הרים את גבותיו בהפתעה.
"אני?"
"זה לא ברור? אתה פה עם האגו הכי גדול, ועם הראש הכי נפוח לתשומת הלב. לא שמת לב?" אמרה בקרירות למראה הבעתו הנדהמת של ג'יימס.
סיריוס שאג מצחוק. שפתו של רמוס רטטה, כאילו הוא מתאפק לשמור על נאמנותו לג'יימס. ופיטר צחקק.
"אין לי בעיה לחכות עם זה כמה ימים – שתתייעצו ביניכם כמה שתרצו – אבל בסוף השבוע נפגשים בחדר המועדון, ואתם מספרים לי הכל."
והיא הלכה, מספיקה לשמוע את סיריוס אומר, "חבל על הזמן, זאתי. אם היא לא הייתה שלך, ג'יימס – הייתי מפעיל עליה את הקסם האישי שלי…"
ואת ג'יימס עונה בנחרת צחוק, "קסם אישי? יש לך קסם אישי כמו לסקרוט-פוץ-תחת."