פאנפיק לילי וג'יימס \ פרק 3 – ג'יימס

לילי הסתובבה במהירות לכיוון הקול. ג'יימס פוטר עמד מולה בשרביט שלוף ובמבט נדהם. אמילי, שניצבה לידה בעיני עגל חוששות – בפעם השנייה באותו ערב – מרפקה את לילי בלחץ, ומלמלה, "לילי… לילי…" בינתיים, לילי חייכה לפוטר חיוך תמים. היא רצתה להגיד לו משהו משכנע, אך אמילי הסיחה את דעתה עם המלמולים הבלתי פוסקים.
"די, אמילי! קלטתי שפוטר פה, ו – בשם מרלין! – תפסיקי כבר להכאיב לי עם המרפק שלך!"
אמילי הפסיקה. ג'יימס חייך למשמע המשפט האחרון. לילי סוף סוף פנתה לג'יימס, אבל לפני שהספיקה להשחיל מילה, ג'יימס שאל, מעט בתקיפות, "נו? אז מה את עושה במגורי הבנים, בשעת לילה כל כך מאוחרת?"
"זו אשמתי!" אמילי התפרצה לפתע. לילי שלחה בה מבט שפירושו, מה-לעזאזל-את-עושה?!, אבל אמילי כבר הייתה בשוונג. "זו אשמתי, ג'יימס! אני רציתי להוכיח לה שאתם.. שאתה כן נחמד. אל תכעס עליה, ג'יימס, רציתי להראות לה שאתם כן מתאימים, כי אתם ממש ניגודים שמשלימים זה את זה – "
לילי לא יכלה להמשיך עוד לשמוע את השטויות האלו, ודחפה את אמילי בעדינות לכיוון המדרגות, מובילה אותה אל חדר המועדון, ומושיבה אותה על כורסא מול האח. היא חזרה לג'יימס, שעמד, מגחך, על המדרגה האחרונה שהובילה למגורי הבנים.
"מצטערת, היא קראה יותר מדיי רומנים רומנטיים, וזה השפיע עליה לרעה, כפי שאתה רואה…" לילי חזרה לעמוד מולו.
"היא קצת מזכירה לי את סיריוס," הוא חייך, אבל לפתע שינה את הבעתו. "אבל עוד לא ענית לי למה הסתובבת במגורי הבנים, ממש ליד הדלת שלנו." הוא שילב את זרועותיו החסונות על חזהו במבט מנצח.
לילי התקשתה לראות אותו עומד לו כך בהבעת ניצחון ובביטחון רב כל כך, ולכן שילבה את זרועותיה על חזה גם היא, ושתקה.
"אל תגידי לי שהסיבה שצוטטת לנו היא מה שהמטורללת ההיא אמרה," הוא הצביע על אמילי, שנראתה מעט שיכורה (לילי ניחשה שזה רק מעצם המעמד מול פוטר, האדם הנערץ עליה), והתקדמה באיטיות לכיוון מגורי הבנות.
"קודם כל, היא לא מטורללת," לילי הבהירה. "היא פשוט מתרגשת לעמוד כל כך קרוב אליך – אל תצחק! – יש לך מועדון מעריצות מכובד מאוד, וחברות שלי, לצערי, כלולות גם במועדון הזה… ואני באמת חושבת שאתה צריך להקשיב לחברים שלך ולעבור למישהי אחרת, ולהפסיק לשאול אותי אם בא לי לצאת איתך."
"אה, אז את מודה שצוטטת לנו!"
לילי הסמיקה. בלי ששמה לב, גילתה לו מה בדיוק עשתה. "אה.. כן."
עכשיו הוא חייך. "אפשר לדעת למה?"
"לא."
"אם לא תגידי לי – תצטרכי לצאת איתי ביציאה הבאה להוגסמיד."
"אתה מאיים עליי, פוטר? חשבתי שאתה עדין לגבי בנות."
"את משנה נושא כל הזמן, שמת לב?"
לילי חייכה. ג'יימס חייך בחזרה.
היא ניסתה לעשות חישובים מהירים בראשה: אם תצא איתו ביציאה הבאה להוגסמיד, שתתקיים בשבוע הבא, היא בעצם תיכנע לפוטר, והוא בטח ינסה לנשק אותה, וההבטחה ההיא שהבטיח לה – תתקיים. אבל הרי אין לה אפשרות אחרת. היא לא יכולה לברוח מכאן למגורי הבנות – כי אז תחשב לפחדנית, וזה בדיוק מה שהיא מנסה להוכיח שהיא לא.
"בסדר." היא הסכימה.
"בסדר מה?" הוא בחן אותה.
"בסדר, אני אצא איתך ביציאה הבאה להוגסמיד, פוטר." הוא נראה מופתע, ועם זאת אושר עילאי שטף את פניו. "אבל רק שתדע שאני יוצאת איתך בגלל שאיימת עליי, ואל תצפה שנצא עוד הפעם – ולכן ההבטחה שלך לא יכולה להתקיים, כי יציאה אחת לא בדיוק אומרת שאני שלך."
ושוב, אותה הבעה מעצבנת, אותו חיוך-יודע שיום אחד עוד אצא איתו.

* * *

"לי-לי! לילי, קומי כבר!" חבטת כרית פגעה בפניי.
"די, תעזבי אותי, עוד מוקדם, אני רוצה להמשיך לישון!"
"מוקדם?" שמעתי נחרת צחוק. "עוד עשר דקות מתחיל שיעור שיקויים!"
התיישבתי במהירות. עוד עשר דקות?! מה קורה לי? תמיד קמתי חצי שעה לפני כולם! ואז נזכרה במאורעות הלילה הקודם; באמילי המטורללת, בג'יימס, ובהסכמה לצאת איתו להוגסמיד. אוח, לאיזה ברוך נכנסתי! עכשיו ג'יימס הזה יחייך כל היום ויספר לכולם…
פיהקתי, משפשפת את עיניי מקורי השינה של הלילה, והתחלתי להתארגן במהירות. בזמן הזה, מרי ואמילי פטפטו ביניהן בקול.
"מה שמעתן אתמול בחדר שלהם? משהו מעניין?"
"הם ייעצו לג'יימס לוותר על לילי, את מאמינה? אפילו החברים שלו כבר הרימו ידיים, ולא מאמינים שיהיה ביניהם משהו!"
"מה, באמת?"
"כן. אבל לא תאמיני מה קרה לנו אחרי זה – ג'יימס גילה אותנו, ואני ניסיתי להרגיע אותו שלא יכעס על לילי, כי זה לא היה רעיון שלה, ואחר כך נתתי להם להיות קצת לבד, וחזרתי בחזרה אל החדר. תשאלי את לילי על מה הם דיברו, זה נראה לי הקטע המעניין."
ולפני שיתחילו להפציץ אותה בשאלות, הודיעה להם לילי שתספר הכול בארוחת הבוקר, וזה אם בכלל יישאר לה זמן להכניס לפיה חתיכת טוסט.

ואכן, בדיוק כמו שלילי צפתה, כשירדה לאולם הגדול, ג'יימס חייך אליה ממקום מושבו. אבל ברגע שהושיטה את ידה לקחת טוסט עם ריבה, הצלחת נעלמה – והתלמידים החלו לנהור לכיוון הכיתות. היא כבר התכוונה לעבור את הבוקר בלי להכניס לפיה כלום – לא נורא, חשבה. לפחות אוריד כמה קלוריות מיותרות – אבל הושטה אליה צלחת מלאה כל טוב, וכשהרימה את ראשה ראתה את עיני האגוז של ג'יימס מחייכות אליה.
אמילי קרצה לה. לילי גלגלה את עיניה, ופנתה לכיתת השיקויים של הפרופסור סלגהורן.

* * *

לילי, אמילי ומרי ישבו בחדר המועדון בשעת ערב, משפשפות את ידיהן אל מול האח החמימה, ופטפטו. לאחר שלילי סיפרה להן על היציאה שלה עם ג'יימס – בשעמום רב, יש לציין – ולאחר שהבנות הפגינו התלהבות בצרחות התרגשות ובקפיצות-באותו-מקום, מרי הרצינה לפתע ואמרה, "רגע.. אבל קבענו שנעשה ביחד את העבודה בשינויי צורה בספריה, במקום לבלות בהוגסמיד…"
לילי נזכרה. את העבודה הם צריכים להגיש יום לאחר היציאה להוגסמיד, והיא אפילו שמעה על הרבה תלמידים שיישארו בספריה במקום לבלות בהוגסמיד. "אני אדבר עם פוטר, נדחה את היציאה שלנו ביחד." החליטה, וקמה ממקומה על מנת לגשת אליו, אך אמילי עצרה אותה בקריאת – "לא!"
"למה לא?"
"כי עד שסוף סוף יש לכם פגישה ביחד, הוא בטח יכעס אם תשני את התאריך – "
"אמילי, לא ממש אכפת לי איך הוא מרגיש לגביי זה." לילי קטעה אותה בחדות. "מצידי שיצעק עליי, זה לא מזיז לי. אם הוא כל כך רוצה לצאת איתי, לא ממש ישנה לו אם נדחה את זה. ולמה זה כל כך אכפת לך, אם אפשר לשאול?"
"כי אני חברה שלך, ואכפת לי ממך, כמובן!" התרגזה.
"יש לי הרגשה שאת דלוקה עליו עד מעל הראש, ואת בטח מייחלת לעוד שנייה לעמוד קרוב אליו – "
"ממש ממש לא!" פניה של אמילי הפכו לגוון ארגמן.
"אז למה כשמדברים עליו או כשאת נמצאת קרוב אליו את נהפכת לכל כך מוזרה?"
"וממתי בדיוק זה אכפת לך?" היא כבר צעקה, וכמה תלמידים הרימו את ראשיהם בסקרנות מדפי שיעורי הבית שהכינו. "את לא כל הזמן טוענת שאת לא סובלת אותו? או שאולי התאהבת בו, ואת לא מספרת לנו, לחברות שבאמת אכפת ממך?"
"אמילי! לילי! תפסיקו – " מרי התחננה, ושתיהן השתתקו, שולחות אחת לשנייה מבטי בוז וזלזול.
אמילי עזבה את חדר המועדון בדרמטיות, עולה במדרגות לכיוון מגורי הבנות כמעט בריצה. ברגע שיצאה מטווח ראייה, לילי נשכבה בחזרה על הכורסא מול האח ואמרה, "אוח, הטיפשה הזאת! תעשו את העבודה הזו שתיכן, אני יכין אותה לבד, בעצמי, ואלך בשבוע הבא עם ג'יימס להוגסמיד."
לילי לא שמה לב שבפעם הראשונה השתמשה בשם "ג'יימס", ולא "פוטר", ומרי חששה להזכיר את זה באוזני לילי, שנראתה עצבנית, ושיערותיה הג'ינג'יות שיוו לה מראה של להבה בוערת.
מרי הביטה בה בשאלה. "את בטוחה שאת לא רוצה לעשות את זה איתנו ביחד? יהיה לך זמן לעשות את זה לבד? מקגונגל אמרה שזה הרבה עבודה – "
"לא אכפת לי מה מקגונגל אמרה, אני יכולה לעשות את זה לבד עד שבוע הבא, אל תדאגי." היא קמה בהחלטיות ממקומה, ויצאה לגמור את חובותיה כמדריכה, ולסייר במסדרונות.