פאנפיק לילי וג'יימס / פרק 22

באותו ערב, לאחר שחזרנו מהוגסמיד רועדים מקור, התקלחנו והחלפנו לבגדים יבשים, אנה ורובי פנו לפטפט בחדר ואני התיישבתי בכורסה שמול האח. הכנתי את שיעורי הבית בתורת הצמחים עד שארוחת הערב תתחיל, כדי שלא יהיה לי עומס של עבודות ושיעורי בית מחר.

"קרה משהו?"

זה היה ג'יימס, שניגש לשבת לצידי, נושא איתו ריח סבון נעים ורענן. שיערו היה לח מהמקלחת. "שכחת לצעוק עליי היום."

חייכתי וגלגלתי בחזרה את הקלף שהיה מלא בכתב ידי. "למה, הייתי צריכה?"

"בדרך כלל את מתעצבנת רק מלראות אותי שולף שרביט מול תלמיד יותר קטן ממני, ומכיוון שהשבוע כבר עשיתי את זה פעמיים…"

"…אז תהית למה אני לא אומרת כלום."

"כן."

שאפתי אוויר ופלטתי את הנאום המוכן שלי. "טוב. זה בגלל שכבר לא אכפת לי מה אתה עושה ומה אתה לא עושה. אני אמרתי את שלי, כבר מיליון פעם בערך, וגם אמרתי לפרופסור מקגונגל. אבל זה לא עוזר, ואתה ממשיך עם זה ממילא, אז אני לא מתכוונת להתעצבן בגללך כל שני וחמישי."

חיוך קטן ריחף על שפתיו, כאילו ידע שחשבתי הרבה איך לנסח את עצמי. "אז אני משוחרר? יכול לעשות מה שבא לי בלי שתעירי לי?" עיניו היו מתגרות.

לא מצמצתי. "מצידי תוריד למישהו את המכנסיים."

הוא הרים גבה וחייך. "תודה על הרעיון, אבל כבר עשיתי את זה שנה שעברה לחבר הקטן והשמנוני שלך." הוא קם ופנה ללכת. כמו תמיד, אומר את המילה האחרונה שעולה לי על העצבים.

שאפתי אוויר שוב, והפעם כדי להירגע. ואז הרמתי את הקול כך שחצי מחדר המועדון יוכל לשמוע אותי. "אל"ף, אני וסנייפ כבר לא מדברים. בי"ת, אני ממליצה לך לסגור את החנות."

ג'יימס מיד הרכין את ראשו אל מכנסיו, וסגר את רוכסן הג'ינס במהירות. הוא הרים את מבטו בחיוך נבוך אבל מקסים.

חייכתי במתיקות כששמעתי צחקוקים מקבוצת תלמידות שנה רביעית לצידנו. "רק רציתי להבהיר את עצמי. אל תנסה לעצבן אותי."

______________________

אנה ורובי היו בעיצומו של ויכוח אם שיקוי השיער של ד"ר חליקה מזיק לשיער או לא, כששמעתי דפיקה מהוססת בדלת החדר. הרמתי את הראש מהמזוודה שרק התחלתי לארוז לחופשת חג המולד ופתחתי את הדלת.
להפתעתי, מי שעמדה מולי הייתה מרי. היא חייכה אליי חיוך מהוסס והטתה את ידה אל עבר החדר. "רציתי לדבר איתך. אני יכולה להיכנס?"

העפתי מבט מעבר לכתפי, אל אנה ורובי. כבר מזמן ויתרתי על הניסיונות להבין אם זה ויכוח שהולך להתפתח לריב רציני או סתם עוד אחד מהוויכוחים המתישים שלהן.

" – כמובן שלא, השיקויים של ד"ר חליקה הם שיקויים שנבחרו בקפידה אחרי הרבה ניסויים! הרי הוא דוקטור!"

רובי צחקה. "זה רק מה שכתוב על האריזה. אני חושבת שהוא השיג את התואר דוקטור ממקור מפוקפק."

החזרתי את מבטי אל מרי. "אני חושבת שעדיף שנדבר בחוץ."
סגרתי את הדלת אחריי ועמדנו במסדרון השקט והחשוך מעט, אחת מול השנייה.

מרי הסיטה קווצת שיער סוררת ממצחה. "חשבתי על זה הרבה זמן, ואני רוצה להשלים."

לנוכח שתיקתי, היא המשיכה, "אני מתנצלת על כל השטויות שעשיתי, פשוט נגררתי אחרי אמילי, ולא בדיוק ידעתי לצד מי אני צריכה לעמוד. היה לי יותר נוח להישאר עם אמילי כי היא כל הזמן קיטרה וריכלה עלייך, ולא שמעתי את הצד שלך בעניין."

ממש מעודד לשמוע שהן דיברו עליי מאחורי הגב. לא שכחתי איזה עלבון חשתי בעקבות ההתנהגות שלהן כלפיי. אבל התגעגעתי לשיחות של מרי ושלי, כי הכרנו אחת את השנייה כל כך טוב. באמת חסר לי לפעמים את השיחות שלנו. שיחות שעם אנה ורובי, עם כל החיבה כלפיהן, פשוט לא אותו דבר.
"וזו התנצלות בשם שתיכן?" רציתי לוודא.

"לא, רק ממני. טוב, אמילי באמת התנהגה כמו מטומטמת, ורק בגלל שקינאה בך," היא נעצה בי עיניים כנות. "אני כבר לא בקטע של ג'יימס, וגם אם כן הייתי, אני חושבת שעדיין הייתי מצטערת על כל הריב הטיפשי הזה. תראי, אנחנו מכירות מהיום הראשון ברכבת. אני יודעת שהכרת חברות חדשות במקומנו, ואני באמת שמחה בשבילך על זה. אבל עדיין הייתי רוצה שנחזור להיות חברות, ולהפסיק להתעלם אחת מהשנייה במסדרונות, בשיעורים ובאולם הגדול. אני אמשיך להיות חברה של אמילי, אז בין אם תשלימו או לא," היא משכה בכתפיה, "זה לא יפריע לי. פשוט באמת חבל לי שחברות כל כך טובה בינינו תיהרס רק בגלל קנאה."

הנהנתי בהסכמה וניגשתי לחבק אותה. מרי צדקה. היינו חברות ממש טובות במשך קצת יותר מחמש שנים. ריבים אמורים רק לחשל אותנו ולקרב אותנו עוד יותר. כל עוד מרי תתנהג כמו חברה טובה, אין לי סיבה להתעלם ממנה. ואם היא מתחרטת ובאה להתנצל – אני אסלח. חשבתי על זה שלאמילי אתקשה לסלוח.

לאחר מספר רגעים לקחתי צעד לאחור ואמרתי, "אני באמת מעריכה את זה שבאת והתנצלת."

מרי חייכה. "כמובן. אז חג מולד שמח, לילי."

"חג מולד שמח."

____________________________

השעה הייתה עשר ועשרים בבוקר כשבהיתי בחלון מלא האדים. אמא בוודאי חשבה שאני עייפה אז נתנה לי להמשיך לישון, אבל זה לא היה מדויק. כבר חצי שעה מאז שהתעוררתי ואני עדיין ממשיכה לשכב במיטה באפיסת כוחות. כאב עמום עבר לשכון אצלי בלב, שאותו זיהיתי בהפתעה כגעגוע. התגעגעתי לאנה, רובי, ולהוגוורטס בכלל. הכי התגעגעתי לאווירה המהנה של השמירות שלנו על אוכלי המוות הצעירים. בשעות המאוחרות שהוציאו מאיתנו דברים אישיים, הזויים, ובעיקר מצחיקים, וגרמו לחיבור עמוק בינינו. ועכשיו במשך שבוע וחצי לא אראה אותם – את רובי, אנה, ג'פרי, רמוס, ג'יימס וסיריוס. יכולתי עכשיו קצת להבין למה הקונדסאים כל כך אהבו את לילות הירח המלא.

נזכרתי באחד הלילות שסיירתי ביחד עם רמוס וסיריוס, ששוחחו כמה צעדים לפניי.
"…אז בקיץ קרניים ואני התעתקנו לאיזה סופר-מרקט כדי לראות מה זה קרמבו ועוד כל מיני ממתקים שאנחנו לא מכירים של המוגלגים. וכשבאנו לשלם בקופה שלהם – הם מבקשים ממך חשבובונית, או משהו כזה. זה מן דף שכתוב בו מה שקנית וכמה זה עלה. כאילו דו"ח לאימא כמה הוצאת… בכל מקרה, מי שעמדה בקופה שלנו הייתה דווקא די חתיכה, אבל יותר מטומטמת מלשלוש. היא לחצה על כמה כפתורים במחשב הזה, ואז אמרה," ופה הוא חיקה קול צפצפני, בליווי עיני עגל. "אוי. שמישהו יעזור לי!"
צחקקתי לשמע דבריו, וסיריוס ורמוס העיפו בי מבט מופתע, כי לא הבחינו שהאזנתי.

זה היה קצת מוזר, כי מעולם לא התגעגעתי יותר מדיי אל הוגוורטס בחופשות. החופשות היו זמן מצוין לראות מה נשמע במשפחה, להשלים קצת את הזמן החסר שלא הייתי בו, ולצאת קצת משגרת הלימודים המעייפת. אבל עכשיו כל מה שרציתי לעשות הוא לחזור אל הרכבת המלאה חברים בחזרה לטירה. וזה לא שבבית לא כיף לי – הרי תמיד כשאני חוזרת הביתה מחופשות מתנהגים אליי כמו מלכה (פרט לפטוניה) – מכינים לי את המאכלים האהובים עליי, נוסעים למקומות שונים, מזמינים אורחים וחברים שאני אוהבת…

אבל הזמן לא יעבור יותר מהר אם אבזבז אותו בשכיבה במיטה בחוסר-מעש. הזדקפתי במיטה ומחיתי את קורי השינה מעיניי. התמתחתי והנחתי את כפות רגליי על הרצפה הקרה. העפתי מבט מהיר בחדר כדי לחפש את נעלי הבית הלבנות הצמריריות שלי, ומצאתי אותן מונחות ליד שולחן הכתיבה, כשבתוכן, מוסווה כמעט לחלוטין, מנמנם לו סאם.

סאם זה השם שבחרתי לתת לגור החתול-תעלול. לא מקורי במיוחד, אני יודעת, אבל אחרי ההצעות שנזרקו לעברי ברכבת לכיוון לונדון… זו הייתה ההצעה הכי טובה.

"מצאת לעצמך אחלה של מיטה," מלמלתי בחיוך. התקדמתי והרמתי אותו ממקומו. אצבעותיי שקעו בפרוותו הרכה הלבנה. הוא פקח את עיניו והחל ללקק את פניי. תחבתי בעיוורון חלקי את כפות רגליי לנעלי-הבית, מכיוון שלא יכולתי לראות כלום חוץ מלשונו הוורודה, עד שהפרדתי את סאם מהפרצוף שלי. "תודה על שטיפת הפנים," מלמלתי. הנחתי אותו בחיקי ושירכתי את רגליי אל השירותים, ולאחר מכן במורד המדרגות.

"בוקר, ישנונית," חייכה אליי אמא מאחורי כתפה, ואז שבה אל הקערה שעמדה על השיש, ושברה לתוכה בזהירות שלוש ביצים.

"מה את מכינה?" התעניינתי, והנחתי את סאם בזהירות על הדלפק.

"עוגת שוקולד אגוזים – " אמא הסתובבה ואז פערה את עיניה. "לילי, אל תשימי אותו על השולחן! הוא יתחיל להפיל לי דברים!"

"הוא רק גור," הרגעתי אותה, אבל נטלתי אותו והנחתי אותו על הרצפה. סאם התמתח והחל לסרוק את הסביבה החדשה. "איפה אבא ופטוניה?"

"אבא הלך לקנות את המתנות שלנו, כרגיל, ברגע האחרון," בקולה נשמעה רטינה אבל גם חיבה סמויה. "ופטוניה עוד ישנה למעלה. אבל אני חייבת להראות לך איך שיפצנו יפה את החדר שלה!" אמרה בהתלהבות, זנחה את הקערה ועלתה במדרגות. עליתי בעקבותיה, תוהה ומקווה אם חל לא רק שינוי בחדרה של פטוניה, אלא גם בה בקשר אליי. בפעם האחרונה שראיתי אותה – באותו בוקר של האחד בספטמבר, מפני שאתמול בערב כשהגעתי הסתגרה בחדרה – היא בקושי נפרדה ממני לשלום, אלא אם כן אתם מחשיבים מבט בארוחת הבוקר וחיוך קטן, שנראה יותר כשמחה על כך שאני עוזבת את הבית לכמה חודשים מאשר חיוך לפרידה.

אמא נכנסה אל החדר, וניגשה לפתוח מעט את התריס. נכנסתי בעקבותיה, ומיד הרכנתי את ראשי לעבר רגליי שהשמיעו קול כשצעדו על רצפת הפרקט החדשה. מיד לאחר התפעלותי, החדר החשוך הואר, וחשף לפניי את השינויים. החדר שידר יותר בגרות; קירות החדר נצבעו בחזרה מוורוד ללבן. מיטת עץ צבועה בלבן החליפה את מיטת הברזל הישנה. המצעים שהגדירו מתחתם את גופה של פטוניה הוחלפו מסגלגל וורוד אל פרחים עדינים בגוון תכלת. חדרה הפך ליותר בהיר, פשוט ונקי.
אמא סרקה את החדר בשביעות רצון. עינינו נפגשו. הרמתי גבות בהערכה. היא חייכה, ואז הפנתה את ראשה אל עבר השעון שנתלה על הקיר מולה, ועיקמה את אפה.

"מה הבעיה?" אמרתי בשקט, כדי לא להעיר את פטוניה.

"השעון הזה התקלקל, ולא עוזרות כל הסוללות החדשות שקנינו," היא נאנחה. "חבל, הוא כל כך יפה, ואני לא רוצה לזרוק אותו."

העפתי מבט יותר בוחן בשעון. זה היה שעון עגול ויפהפה מעץ בגוון כהה, שמסגרתו גולפה בעיטורים עדינים, אבל מחוגיו לא נעו. במוחי עלה רעיון. ניגשתי אל חדרי שהיה בהמשך המסדרון, ונטלתי את שרביטי. עוד לא יצא לי להתלהב מהעובדה שיכולתי לעשות קסמים מחוץ להוגוורטס.

"אבל לילי, " שאלה אמא בבהלה כשהבחינה בשרביט שבידי. "אסור לך לעשות קסמים מחוץ לבית הספר, לא?"

חייכתי בגאווה. "אני כבר בת 17."

עיניה נפערו בהבנה.

הרמתי את זרועי כדי לנפנף בשרביט כשקול קר אמר, "מי הרשה לך לגעת לי בדברים?"

הסתובבתי כשתחושה לא נעימה הזדחלה אל בטני. פטוניה התיישבה במיטה, ועיניה כעוסות. "אוי, אבל פטוניה – "

"צאי מפה."

אז מתברר שרק החדר גדל עם השנים, ובעליו עוד מתבוסס מאחור עם שאריות הכעס והילדותיות.

"טוני, מותק, היא בסך הכל רוצה לתקן לך את השעון," אמא אמרה בעדינות.

"אני לא רוצה שמטורללת תתקן לי את הדברים."

"בלעדי לילי, נצטרך לשלם הרבה כסף כדי לתקן את השעון המיוחד הזה." אמא שינתה את הטקטיקה וניסתה לגרום לה לחוש רגשות אשם.

לא יכולתי שלא לחשוב שהיא קצת סילפה את הדברים. שעון זה שעון, ולכולם אותו מנגנון מסוים. העיצוב מבחוץ לא יעלה באופן מוגזם את עלות התיקון, לא משנה כמה הוא יפה.

"ביג דיל. אפשר לקנות שעון חדש." פטוניה גלגלה את עיניה בחוסר סבלנות.

אמא איבדה את הסבלנות באותה מהירות כמו פטוניה. היא נשפה אוויר ברוגז ואמרה, "ברור לגמרי שעוד לא סידרתן את העניינים ביניכן! אתן כבר נערות בוגרות, ועדיין שומרות טינה על דבר שכבר ממזמן לא רלוונטי!" ויצאה מהחדר.

האזנתי לקול נקישת נעליה היורדות במדרגות, ולשקט שהשתרר בחדר לאחר מכן. לעסתי את פנים לחיי בלי להביט בפטוניה. שמעתי אותה זעה במיטתה, ולאחר מכן את חריקת המיטה כשקמה.

"שלא תחשבי שאני עומדת להתנצל בפנייך או משהו כזה. אין לי על מה," הודיעה לי בקרירות ותחבה את כפות רגליה לתוך נעלי הבית שניצבו לצד מיטתה. "ואת השעון הדבילי הזה את יכולה לקחת לעצמך." ויצאה מהחדר בעקבות אמא.

———–

את שאר הבוקר העברתי בעזרה לאמא בבישולי החג. פטוניה הסתגרה בחדרה וירדה למטה בדשדוש רגליים מעצבן רק כשאבא נכנס בחיוך קורן ובידיים עמוסות שקיות צבעוניות, קורא בקול, "בוקר טוב! חג מולד שמח, יקירות."

"ממש בוקר מדהים." פטוניה רטנה. היא ניגשה אל השקיות המרשרשות בתקווה, אבל אבא צחק והגביה את השקיות מעל ראשה. "שומרים על המסורת! חכי עד מחר בבוקר."

פטוניה עלתה בתגובה בחזרה אל חדרה, כשהבעה ממורמרת שפוכה על פניה.

מה יש לה? אבא שאל בלי קול, מבולבל.

"היא חושבת שכל העולם נגדה, זה מה." אמא אמרה בשקט, מכניסה את תבנית העוף ותפוחי האדמה לתנור. "כמו כל מתבגרת טיפוסית."

שטפתי את ידיי ולאחר מכן התיישבתי על הספה, נוטלת לידי את סאם. ליטפתי אותו וחשבתי בעצב שהחג הזה רק הראה לי כמה הקרע העמיק ביני ובין פטוניה. כנראה המרחק בינינו נתן לה את החופש לשנוא אותי עוד יותר.