פאנפיק לילי וג'יימס / פרק 21

"את רצינית?"
"מה?"
"ככה את באה? לא הגזמת קצת, ממש ממש טיפה?"
אנה השפילה מבט וסקרה את הבגדים שלגופה. "למה, מה לא בסדר?" שאלה בפאניקה קלה.
רובי הרימה גבות. "את נראית כמו איזה דוב מערות עם כל השכבות בגדים האלו."
"מה!" אנה קראה. "אני לא יודעת מה את מתכוונת ללבוש, אבל אני לא רוצה לחטוף איזו דלקת דרקונים או משהו!"
התקדמתי לעבר החלון בחדר, שהיה מכוסה באדים. ניגבתי אותו עם קצה השרוול, ולמולי נגלו מדשאות הוגוורטס המכוסות בשכבת שלג עבה, והאגם שהתכסה בשכבת קרח דקה. "באמת קפוא בחוץ, רובי."
רובי מלמלה איזה משפט על, "יש רק 27 אחוזים בערך לחטוף דלקת דרקונים…" בזמן שכיסיתי את עצמי בעוד כמה שכבות בגדים. עטיתי מעיל בגוון כהה, וכובע חם לבן בסגנון צרפתי, ששיערי האדום כהה גלש ממנו בחן. את מכנסי הג'ינס הכהים הכנסתי לתוך מגפיים שחורות גבוהות, שאיתן לעולם לא נכנסו לי מים לגרביים.
היציאה להוגסמיד כשבועיים לפני חופשת חג המולד נועדה בעיקר לקניית מתנות לחג. כשהגענו לשדרת החנויות, הבחנתי בזרי צינית שהיו תלויים על דלתות החנויות, שגגותיהן היו מכוסות בשכבת שלג, שנדמו בעיניי במבט ראשוני כקצפת על מאפינס. גם שרשרת של מנורות צבעוניות היו תלויות בין עמודי התאורה לקראת שבוע החג.
פה אחד החלטנו להתפצל כדי לזרז את תהליכי הקניות, כי הדבר היחידי שכולנו רצינו היה להיכנס לשלושת המטאטאים וללגום בירצפת חמה. רובי ואני פנינו אל כרך ודף בע"מ, בעוד אנה וג'פרי פנו לשרבוטיק כדי לחדש את מלאי עטי-הנוצה שלהם. עצרתי מחוץ לחנות הספרים, מביטה בחלון הראווה, שבו נח ספר עבה בכריכה רכה בצבע סגול-לילך, שעליו נכתב באותיות לבנות מסולסלות,

מכשפה חיננית!
ספר לחשים חדשים ושימושיים למכשפה הצעירה
בשפה מודרנית ובעיצוב מעלף – רב מכר!

"אני חושבת שמצאנו את זה," חייכתי אל רובי, שנאנחה בהקלה.
"מזל, כבר חשבתי שנצטרך לפשפש בערימות ספרים ורודות על חצ'קונים ושיער יבש עד פגום. תאמיני לי, עברתי את זה פעם עם אנה, וזה היה סיוט."
נכנסנו לחנות והתחלקנו בתשלום – כל אחת שילמה על הספר 5 אוניות. בשעה שהכנסתי את השקית לתיק שלי, שמעתי את המוכרת המבוגרת אומרת לרובי, "הספר הזה מצוין לפצעונים שיש לך על הפנים! ייעלמו לך תוך שניות, ותישארי עם פנים חלקות ויפות!"
רובי יצאה מהחנות בהבעה זעופה, וכשהדלת נסגרה אחרינו הרשתה לעצמה לקרוא, "זה לא פצעונים, זה נמשים! נמשים, אישה זקנה…"
הפניתי את מבטי ממנה בחיוך קל. מבעד לכל הקונים בהוגסמיד, שרובם היו תלמידי הוגוורטס, זיהיתי את החבורה הקטנה של ג'יימס כמה מטרים מאיתנו משתוללים עם השלג ועם קללות קלות שטסו באוויר, שיכלו בקלות לפגוע בכל אחד מהתלמידים מסביבם. הנדתי בראשי באכזבה קלה.
"את לא הולכת לצעוק עליו עוד פעם, נכון?" רובי שאלה בעוקצנות. הנחתי שהיא מנסה להוציא קצת מהמבוכה שלה מההערה של המוכרת.
"לא," נאנחתי. לא נותר בי עוד כוח לוויכוחים חסרי התועלת בינינו.
פנינו אל חנות התעלולים של זונקו, שם פגשנו את ג'פרי ואנה במדור בעלי-החיים. ג'פרי הביט בסקרנות בתיבה שקופה של יצור שחור בגודל כף יד, בעל שלוש רגליים, שהתרוצץ בתיבתו ללא מעצורים, והשאיר אחריו שובל צמיגי בצבע כתום. לא רציתי לדעת מה זה, וכך גם אנה, שהתעקשה לנעוץ את עיניה בכל דבר בחנות פרט לתיבה.
"אווו – תראו!" אנה פתאום קראה בהתרגשות, והצביעה אל מאחורי כתפי.
הסתובבתי אל סלסלת קש גדולה שרופדה בפיסת בד בצבע ארגמן. בתוכה נחו כעשרים גורי חתולים בעלי פרווה צמרירית צחורה. התקרבתי ונטלתי גור קטן שנמנם בשלווה בין שאר הגורים האחרים, ומצמץ בעיניו בישנוניות כשליטפתי אותו בעדינות.
"הוא כזה מתוק!" חייכתי אליו. הוא השיב לי פיהוק וחשף את שיניו המחודדות הקטנטנות.
שמעתי את רובי ממלמלת אל אנה, "נראה שמצאנו לה מתנה…" אבל אני הייתי מרוכזת בהתפעלות מכפותיו הקטנות החמודות.
קוסם צעיר בעל שיער בצבע בלונדיני-מלוכלך פרוע ניגש אלינו. תג עקום שנשא את השם דון היה מוצמד על חולצתו. הוא העיף מבט קצר בגור שבידי ואז חייך. "חתלתול-תעלול. חתולים פרסיים מתוקים שאם לא נותנים להם מספיק תשומת לב, יתחילו לשבור לכן חפצים, ובמקרים גרועים גם ינשכו אתכן. 5 אוניות מחיר מלא, אבל בגלל שאת כל כך יפה ניתן לך אותו רק ב-3," קרץ אליי, ופנה ללכת אל מאחורי דלפק הקופה.
רובי ואנה צחקקו מאחורי גבי, ואני שלחתי להם מבט זועף. "3 אוניות יהיה מצוין." מלמלתי.
"לא – רגע, זו מתנה, אנחנו משלמות!" אנה קפצה, ושלפה את ארנקה.
עמדנו מאחורי אנה בשעה ששילמה.
"מזל שיש לנו את לילי פה, אחרת לא הייתה לנו הנחה," רובי המשיכה לחייך חיוך אווילי. "תזכירי לי תמיד ללכת איתך לזונקו, הם די יקרנים."
דחפתי אותה קלות בכתף.
"תראו מה זה, מחמיאים לה והיא מתביישת!" קראה.
"תניחי לה," ג'פרי אמר לרובי, ואז פנה אליי, "כבר חשבת על שם?"
אנה סיימה לשלם ונפנתה לעברנו. התקדמנו לדלת החנות, ואני הנדתי בראשי. "יש לכם רעיונות?" דחפתי את הדלת, ויצאנו כשהגור בידי. הבחנתי שהוא מצטמרר ומתקפל לכדור רועד. פתאום הושטה לי יד אוחזת בצעיף בצבעי צהוב-שחור. צעיף הפלפאף. הרמתי את מבטי בהפתעה. "ג'פרי, אבל יהיה לך קר!"
הוא משך בכתפיו. "זה בסדר, אני ממילא שונא צעיפים כי הם חונקים לי את הצוואר. את יכולה לקחת אותו אפילו במתנה, אם בא לך."
רובי ואנה הרימו גבה אבל לא אמרו דבר. עטפתי את הגור בצעיף כך שרק ראשו הציץ החוצה, והבחנתי שהוא מתמקם לנמנום חדש. הודיתי לג'פרי ופילסנו את דרכנו בין התלמידים ושאר האנשים אל פונדק שלושת המטאטאים, בתקווה להתחמם מעט.

____________________________

"אני פשוט לא מבינה אותם. אני חושבת שהמורים פשוט השתגעו. פליטיק נתן לנו בערך שלושים שאלות, אצל בתשדה צריך לכתוב חיבור באורך מטר וחצי, ובתורת הצמחים גם! וכל זה למחר! מה נראה להם? שאין לי מה לעשות בשעות הפנויות שלי?"
הגענו אל התמונה של האישה השמנה.
"גרגולים מעופפים." אמרתי את הסיסמא והשבתי, "טוב, אבל אנחנו בשנה השישית. הם די ציינו שנה שעברה שהבגרויות הם כלום לעומת מה שהולך להיות בשנה השביעית, ששם זה בכלל לימודים לכשיפומטרי. וכל מה שאנחנו לומדים בשנה השישית זה חומר ל – "
עצרתי כשראיתי התקהלות תלמידים נלהבים וצוחקים בצד אחד של חדר המועדון. קיוויתי שזה לא מה שחשבתי. אולי זה רק תלמידים שמארגנים קבוצת עזרה בשיעורי בית, או איזה תלמיד שעושה קצת קסמים עם איזה זיקוק מפיליבסטר… זה לא חייב להיות עוד פעם ג'יימס…
התקרבתי וליבי נפל בקרבי. תלמיד גריפינדור שפניו היו מוכרות לי, שהיה קטן מאיתנו בשנה או שנתיים, היה תלוי הפוך מקרסולו, ועניבתו מצליפה בפניו לקולות הצחוק של התלמידים. סיריוס היה הפעם בעל השרביט שניצח על הכל, אבל ג'יימס עמד לצידו בזרועות שלובות, וצחק. ידעתי שאם יהיה צורך, ג'יימס לא יהסס וינפנף בשרביטו כמה שצריך כדי להראות שליטה.
ואז הוא הרים את מבטו אליי, כשחצי חיוך עוד מרחף על שפתיו, כאילו ידע שאני עומדת שם. לרגע המשכתי להביט בו, וברגע השני הסתובבתי ופניתי לעבר הכורסאות. התיישבתי על הכורסה הרחוקה ביותר בחדר, ופתחתי את התיק שלי כשאנה נועצת בי עיניים בהפתעה.
"את לא רוצה להגיד לו ש – "
"אמרתי לו שמונים פעם. זה יעזור בפעם השמונים ואחת?" אמרתי באנחה, והוצאתי גליון קלף, דיו, ואת הספר בלחשים. כשהבחנתי שאנה עדיין לא נעה ממקומה וממשיכה להביט בי, הפניתי את ראשי אליה. "מה?"
"הם שוב צוחקים על תלמידים שקטנים מהם – "
"חוץ מלהתעצבן ולהוציא את הגרון עליהם אני לא יכולה לעשות כלום, אנה, כי גם ג'יימס מדריך, והוא יכול לתרץ לי שהוא מאשר את הפעילות הזאת." קטעתי אותה. "ולא אמרת שיש לך הר של שיעורי בית למחר?"
"אה – כן. צודקת." היא התיישבה לצידי והוציאה באיטיות את חפציה, כשעל פניה הבעת בלבול קלה.זה אכן היה יוצא דופן מבחינתי. לפי השמועות, נדמה לכמה תלמידים שאני רק מחכה מלהזדמנויות האלו כדי לדבר עם ג'יימס. מה שרק מוכיח, בפעם המאה בערך בתולדות השמועות על לילי ופוטר, שאלו שטויות שהומצאו ממוחם הקודח של תלמידים חסרי חיים. או מפיבס. גם זו אופציה שאין לשלול אותה.
חיפשתי את הדף הנכון בספר, בזמן שמוחי קדח ממחשבות.
חוץ ממני, אף אחד מתוך תלמידי גריפינדור שנמצאים בחדר המועדון לא חש צורך לעצור את התופעה הזאת? אף אחד לא מרגיש שמתרחש פה משהו לא נכון, פגום? התקשיתי להאמין שאפילו החברים הקרובים של התלמיד עומדים שם ולא עושים כלום. עומדים וצוחקים. איך הם לא מתביישים? אפילו אם היה תלמיד דחוי בחברה. לא יכולתי להאמין שכולם פה אטומי לב. הנחתי היחידה הייתה שהם פשוט מפחדים שאם יעמדו מול תלמידי השנה השישית ה"כל-יכולים", הפופולריים בהוגוורטס כולה, הם אלו שבסוף יעמדו בהשפלה מול כולם. אני חושבת שאני היחידה שמעולם לא חשה פחד לעמוד מול ג'יימס וסיריוס לעימות. חשתי אליהם יותר בוז על שהם לא מבינים את מעשיהם, לא יכולים לראות את ההשפלה והכאב שהאחר חש.
עוד הייתי יכולה להבין צחוק על תלמידי סלית'רין, שלחצי מהם היו הורים אוכלי מוות. אבל משלנו? מגריפינדור? כל הדברים היפים שפרופסור דמבלדור אמר בסעודת תחילת השנה על אחדות בין הבתים, שהיא זו שתוציא אותנו מהאפלה שמשרה עלינו וולדמורט… ובסוף אפילו בינינו אנחנו לא מאוחדים.
ולא יעזור ללכת לספר לאחד המורים. עירבתי את פרופסור מקגונגל, ששלחה אותו ואת סיריוס כבר לארבעה עונשים. אבל הם ממשיכים כאילו לא קרה כלום. כאילו כל מאה ואחת הנזיפות שקיבלו לא באמת חודרים אליהם. סיריוס כבר כינה אותי ב"הנה השוטרת באה" וזכיתי ממנו לשלל מבטים מזלזלים.
נראה שהדבר היחיד שעומד בינו לבין לשלוח לעברי קללות, הוא ג'יימס.