פאנפיק לילי וג'יימס \ פרק 2 – גריפינדורית או לא?

לילי שכבה במיטתה וניסתה לסלק את המחשבות בנוגע להבטחה של ג'יימס, אך ללא הצלחה. היא תהתה איך הוא בדיוק מתכוון לגרום לה לצאת איתו, בהתחשב בעובדה שהיא לא סובלת אותו, ודוחה את חיזוריו כבר שנתיים. הרי לא ייתכן שהיא תשנה את דעתה מהר כל כך, עד חג המולד…
"לילי?"
"הממ?" היא הקיצה מהרהוריה, והפנתה את ראשה אל מיטת חברתה, מרי.
"תני לו הזדמנות. הוא באמת ניסה לעזור לך, אז, שמה, כשיצאנו מהאולם הגדול.."
לחדר התפרצה אמילי. "מדברים על ג'יימס פוטר?"
לילי גלגלה את עיניה. לפעמים לא הבינה מה פתאום התחברה עם המעריצות של פוטר, כשהיא צריכה את מלוא התמיכה נגדו – דווקא מחברותיה הקרובות.
"נו, מה בקשר אליו?" לילי נאנחה. היא כבר ידעה שהיא הפסידה בוויכוח הקרב מהרגע שאמילי נכנסה לחדר. שתיים נגד אחת, מהם כבר הסיכויים שלה?
"לדעתי את צריכה להסתכל עליו קצת באור אחר. הוא כזה שחצן לידך כי הוא מנסה להרשים אותך! אני בטוחה שכשהוא ליד החברים שלו הוא בנאדם נחמד ומצחיק מאוד."
"מרי, את מאוהבת בו!" לילי צחקה. "כל דבר שתגידי עליו יהיה טוב!"
"אוך, נו באמת, ליל!" אמילי הצטרפה לשיחה, נלהבת. "יש הוכחות, וזה לא ישנה אם אנחנו מאוהבות בו או לא."
"הוכחות? שפוטר נחמד?" לילי חייכה בשעשוע. "נו, בואו נראה."
"אני מציעה שנתגנב לחדר שלו, ונשמע איך הוא מדבר עלייך, ליל." אמילי הציעה בתעוזה.
"להתגנב לחדר של הקונדסאים?!" מרי נלחצה. "אבל הם בטוח יעלו עלינו!"
לילי דווקא נשארה רגועה, ואפילו משועשעת. אילו שטויות הן מדברות, בחיי. חשבה. הוא אולי נחמד לחברים שלו, אבל למישהו שהוא פחות ממנו, הוא יתנהג כאילו היה משהו מגעיל שנדבק לסוליית הנעל שלו.
היא קמה ממיטתה ויישרה את גלימתה. "קדימה, אתן באות?"
רק עכשיו שמה לב שאמילי ומרי עוד מתווכחות.
"את גריפינדורית, או לא?" אמילי בחנה את האומץ של מרי.
לעיניה של לילי, מרי נראתה בסך הכל נורא לחוצה וחוששת מעצם הרעיון, ולכן התערבה לטובתה. "אמילי, תעזבי אותה. אם לא בא לה לבוא, לא נכריח אותה." ואחר פנתה למרי, "אל תדאגי, נספר לך מה הלך שם."

הן פנו לעבר חדר המועדון שהיה בשעה זו ריק מאדם, ורק קול האש המתפצחת באח וכמה נחירות רמות נשמעו. הן עלו במדרגות לכיוון מגורי הבנים. היה קשה לפספס את חדר הקונדסאים, כי פרט לפוסטרים הנעים שהודבקו בחזית הדלת, בלאגן שרר בחדר, וחפצים שלא היו כנראה חשובים בעיניהם – ספרי לימוד וכמה קסות דיו ריקות – פרצו מן הדלת מחוסר מקום ונשכבו בפתח הדלת.
לילי שנאה בלאגן. היא לה קשה להתאפק ולא להרים כמה מהחפצים ולהחזיר אותם למקומם, ורק העובדה שאז ישמעו אותן וכל התכנית תיהרס מנעה ממנה לעשות זאת. היא התפלאה איך רמוס, היחיד הראוי להערכה מבין ארבעת הקונדסאים מסתדר עם האי-סדר הזה. היא ציפתה שאם הוא חולק איתם חדר, לפחות ישפיע עליהם באיזושהי צורה. אבל כנראה שטעתה, וקרה להפך.
הן מצאו מקום להסתתר מאחורי מיטתו של פיטר, מקוות שבחסות החשיכה לא יבחינו בהן, והטו אוזן.
" – ומקגונגל כל כך צרחה, שלא האמנתי שהיא יכולה בכלל להשמיע קול כזה!" סיריוס פרץ בצחוק.
"והיא לא נתנה לכם עונש?" פיטר הסתקרן.
"איזה עונש?" ג'יימס נופף בידו בביטול, "היא בכלל לא ידעה מי עשה את זה. אל תשכח שהסתתרנו מתחת לגלימת ההיעלמות כל הזמן הזה…"
סיריוס המשיך לצחוק, ורמוס ניסה להשחיל כמה מילים, מנסה להתגבר על צחוקו המעצבן. "אני בטוח שלהבהיל את פרופסור מקגונגל – סיריוס, תפסיק כבר – בקולות המצחיקים מחנות התעלולים של זונקו בטח מצחיק למדיי, אבל חשבתם על זה שהיא כבר אישה די מבוגרת, ודברים כאלה יכולים להוביל אותה לקדוש מנגו? שלא לדבר על זה שמתישהו יגלו אתכם? היא בטוח תנסה לגלות מי עמד מאחורי התעלול הזה.."
לילי חייכה לעצמה. הו, מישהו שמדבר בהיגיון! מה היה קורה אילו באמת היו תופסים אותם…?
"תפסיק לדאוג, ירחוני. לא היינו יכולים להיתפס כי היינו בגלימת ההיעלמות, אז מה אתה בלחץ?" ג'יימס נשמע רגוע למדיי, ולפי הדפיקות לילי ניחשה שהוא משחק עם הסניץ'.
"אם חושבים על זה ברצינות, ג'יימס, אתה זה שצריך להיות בלחץ, במיוחד אחרי ההבטחה הטיפשית ההיא שנתת ללילי." רמוס מלמל בשקט, אך נראה שכולם שמעו אותו כי שקט פתאומי השתרר בחדר, ואפילו דפיקות הסניץ' נפסקו. אמילי הזדקפה במקומה.
"אני עם רמוס, קרניים," אמר סיריוס בקול צרוד מעט, ככל הנראה מהצחוק הדבילי שצחק קודם, חשבה לילי. "כבר אמרתי לך ממזמן מה אני חושב על העניין. אני חושב שאתה צריך לוותר עליה. תעבור למישהי אחרת, יש כל כך הרבה שרק מתות שתעיף עליהן מבט, ואתה נמשך למי שלא סובלת אותך? מה ההיגיון בזה?"
"זה בדיוק הקטע, רך כף – באהבה אין היגיון." התלוצץ ג'יימס, מה שנראה ללילי מיותר מאוד.
"כן, כן, מ'שתגיד. אני הולך לישון." סיריוס פיהק פיהוק אדיר. "בשביל רעיונות למתיחות צריך הרבה אוכל והרבה שינה. לילה טוב, טרולים מסריחולים שכמותכם." ובנימה סתמית זאת, נשכב במיטתו והחל לנחור בקולי-קולות. לילי תהתה אם הנחירות אמיתיות.
"אני מקווה שיש לך תוכנית לגביה, ג'יימס." רמוס נשמע מעט מודאג. "אני לא מעוניין לראות את חברי הטוב שוב בדיכאון. אני לא מאמין שאני אומר את זה, אבל הפעם אני מסכים עם סיריוס – תוותר עליה."
ג'יימס שתק.
לפי קולות חריקת המיטות ומשיכת הכילות, לילי ניחשה שהם נשכבו לישון, והחליטה לחכות רק מעט עד שתהיה בטוחה שהם שרויים בשינה עמוקה. הן חיכו מספר דקות עד ששמעו נחירות רמות ממיטתו של פיטר, והחלו להתגנב לפתח החדר. כשהגיעו אל הדלת, לילי נשמה לרווחה, אך נראה שהם עוד לא יצאו מכלל סכנה מפני שנשמע ניפוץ זכוכית מתחת לכף רגלה של אמילי, שקפאה במקומה ופערה זוג עיני עגל. לילי הייתה דרוכה להקשיב לכל רעש קטן, אבל לאחר מספר רגעים סימנה לאמילי להמשיך ללכת, כשנראה שהם לא שמעו דבר.
אבל היא טעתה.
"אוואנס? מה את עושה פה?"