פאנפיק לילי וג'יימס \ פרק 19

"החלטנו להצטרף אליכם." רובי ואני התיישבנו בכורסאות מול הקונדסאים, שלשם שינוי ישבו והכינו שיעורי בית.
הארבעה נראו מופתעים, ורמוס הזדקף, ופנה אל הנמוך שבחבורה. "תולעוני, אתה בטוח שאתה מעוניין להצטרף?"
פיטר הנהן, והעביר יד בשיערו הדליל, בצבע החום-עכברי, בניסיון להשוות לעצמו מראה מרשים ובוטח יותר. התנועה נראתה לי מוכרת, ולאחר רגע זיהיתי אותה כחיקוי לתנועתו של ג'יימס. רובי ואני החלפנו מבטים. היא הרימה גבה וחייכה חיוך כמעט בלתי מורגש.
"מה גרם לכן לראות את האור?" סיריוס חייך, ושילב את אצבעותיו מאחורי ראשו.
"חשבנו על זה, והגענו למסקנה שזה לא יהיה בזבוז זמן, כי אולי נדע מידע שמסדר עוף החול לא יודע…" השיבה רובי.
"חשבתן על זה הרבה זמן," סיריוס גיחך. "ז'תומרת, עברו יותר משבועיים מאז שדיברנו בפעם האחרונה – "
"זה לא משנה עכשיו, רך כף," קטע אותו רמוס. "אם הן רוצות להצטרף, זה מצוין."
ג'יימס היה שקט; כשהעפתי בו מבט קצר, הבחנתי שהוא מודד אותי בעיניו. בעקבות השיחה שלנו במסיבת הניצחון מול רייבנקלו, הרגשתי שאין לי שום סיבה לא להצטרף אליהם למעקבים אחר אוכלי המוות הקטנים מסלית'רין. הרי סך הכל אני לא באה לזלזל בכוחותיהם של דמבלדור ומקגונגל, אלא לעזור להם. כל אחד עושה מה שהוא יכול. ולכן דיברתי עם רובי, והיא הסכימה איתי. למרות שהיא ציינה שאם יתפסו אותנו באחד הלילות, פרופסור מקגונגל לא בהכרח תעמוד לצידנו, גם אם הנסיבות נכונות.
הנחתי שהוא חושב שנכנעתי להצטרף מכיוון שלא היה לי נעים אחרי שהתוודה מולי – פחות או יותר – שהוא מקנא בג'פרי. למען האמת, לא ידעתי להגיד אפילו לעצמי אם זה נכון או לא.
"עשינו משמרות עם גלימת ההיעלמות, והצלחנו למצוא אותם רק פעם אחת." ג'יימס פצה את פיו והפנה את ראשו ממני.
"רך-כף שמע מאח שלו שפלט משהו על פגיעה במוגלגים באזור קמדן-טאון, בסוף השבוע הקרוב." סיפר רמוס.
סיריוס זעף. "כן, טוב, אין מה להתגאות באח הטמבל הזה."
"לפחות אתה יצאת בסדר," ג'יימס טפח על גב חברו בעידוד.
"וכבר יש לכם תוכנית איך למנוע את התקיפה?" שאלתי.
"עוד לא," גירד רמוס את ערפו במבוכה. "למיטב ידיעתי, אנחנו לא יכולים לעשות שום דבר, למרות שאם נפנה אל אחד המורים, הם בטח ידעו מה לעשות."
ג'יימס הניד בראשו בנחרצות. "אנחנו לא הולכים לשום מורה. ראית איך מתייחסים אלינו."
"אוקיי. אז אנחנו רוצות לעזור. אתם רוצים שנצטרף אליכם למשמרות?" רובי שאלה.
סיריוס פתח את פיו לענות, אבל מיד רמוס ענה במקומו, "בעיקרון לא, רק כשנבקש מכן לפעמים, כשיהיה עומס מבחינת שיעורי בית ו – אה – אימוני קווידיץ'."
הנהנו באישור. רובי ואני פנינו לקום כשג'יימס פתאום נגע בזרועי, ורכן ללחוש באוזני. "נצטרך אתכן רק בלילות של הירח מלא, כי אז אנחנו עסוקים בערב עם ירחוני."
הנהנתי בהבנה ופניתי ללכת בעקבות רובי. כשנפניתי משם, גירדתי מבלי משים את המקום שנגע בי בזרוע.

– כמה ימים לאחר מכן –
כיתת שינוי-צורה הייתה מנומנמת בשעת הצהריים. תלמידים ניסו בשיעמום להפוך את אגרטל הפרחים לארנב. הבטתי בשאר הכיתה בשעה שליטפתי את הארנב שלי בחיבה. כשהצלצול נשמע, והפרופסור מקגונגל ציוותה על התלמידים שלא הצליחו לחזור ולנסות בתור שיעורי בית, ארזתי את חפציי.
"אוואנס, פוטר, גשו אליי."
לא הייתי מופתעת. תהיתי מתי זה יבוא. ניגשתי אל שולחנה, כשג'יימס מצטרף בשקט לצידי. הפרופסור הביטה בנו מעל למשקפיה, וחיכתה עד שרוב התלמידים יצאו.
"אני רוצה להודות לכם על המידע המועיל שהבאתם לידי לפני מספר ימים," אמרה לבסוף. "ביקשתי להציב שני אנשי מסדר באזור קמדן-טאון בסוף השבוע האחרון, ולמרות שהם לא האמינו שהמידע אמין במיוחד, התברר שצדקתם, והשומרים תפסו שלושה שחשודים בתור אוכלי מוות. עצרו אותם, אבל אני חוששת שישחררו אותם בקרוב כי הם לא הספיקו לפגוע בשום מוגלגים. הם רק חשודים בכוונה לעשות זאת. כמובן, לא יכולנו לתת להם לפגוע במוגלגים ורק אז לתפוס אותם." היא השתהתה.
לא העזתי להביט בג'יימס. לא ידעתי איך הוא יגיב למה שעשיתי.
"עכשיו, בנוגע לחבורה הקטנה שלכם," היא נראתה כחוככת בדעתה. "לטובתכם אני ממליצה לא לשוטט בלילות ובכלל לעקוב אחריהם. לצערי אם יתפסו אתכם לא אוכל לעמוד לצדכם. אבל אין ספק שהפעם הצלתם חיים, ועשיתם את המעשה הנכון לפנות אל קוסם מבוגר ברגע שהגיע לידכם המידע… אתם משוחררים." היא קמה ממקומה, והחלה לאסוף את חפציה.
נשארתי לעמוד במקומי בבלבול; גם מהסיום המהיר, וגם מהמלצתה. מצד אחד המליצה לנו לא לעקוב אחריהם, ומצד שני בקולה הייתה הערכה כשאמרה שהצלנו את חייהם של המוגלגים…
יצאתי מהכיתה בעקבות ג'יימס, אל המסדרון שהתרוקן לטובת סעודת הצהריים, מהורהרת. שמעתי את עקביה של הפרופסור מתרחקים מהצד השני של המסדרון. ופתאום ג'יימס הסתובב לעברי, כשבעיניו כעס כמו שמעולם לא ראיתי. עצרתי במקומי.
"מרוצה עכשיו?" התפרץ עליי בפתאומיות. "אחרי שהלכת להלשין לפרופסור האהובה שלך?"
"להלשין?" נדהמתי.
"גילינו לך מידע ואת הולכת ישר לספר למקגונגל שתציל אותך?" כעס, ואז קולו נהפך גבוה כשניסה לחקות את קולה של הפרופסור, "'עשיתם את המעשה הנכון שהלכתם לקוסם מבוגר…' מה, אנחנו ילדים קטנים?"
"אבל אם לא הייתי – "
הוא קטע אותי בגסות. "זו הסיבה שהצטרפת? היא שלחה אותך לרגל אחרינו?"
"מה?"
"אל תכחישי. איך לא אמרת לנו כלום? למה אני צריך לבוא מולה ולהיראות כמו טמבל מוחלט שלא מבין על מה היא מדברת, ולשאול את עצמי מאיפה היא יודעת את כל זה?" הטיח בי. "ואז אני מבין שזה חייב להיות מישהו מאיתנו, וכבר חשבתי שזו אולי רובי, למרות שהייתי בטוח שהיא דווקא בסדר גמור, ואז פתאום אני קולט שאת היחידה שיכולה להלשין עלינו!"
נשימתי לא הייתה סדירה. כל מילה שלו פגעה בי. "ג'יימס, זה בכלל לא ככה – "
"אז איך?" נשף עליי.
"אם לא הייתי הולכת למקגונגל, המוגלגים ההם היו היום בקבר!" קולי היה גבוה. "אנחנו לא יכולנו לעשות שום דבר משמעותי עם המידע הזה חוץ מלהעביר אותו לאדם עם סמכות שבאמת יכול לעצור את זה, אז פניתי אליה!"
"אז למה לא אמרת לנו כלום? למה היית צריכה לשמור את זה בסוד?"
"כי ידעתי שתלחצו עליי לא לעשות את זה!" אמרתי בייאוש. הייתי נסערת.
הוא השתתק. נראה שכל כעסו נדף ממנו באחת, ומשהו אחר הופיע בהבעתו. הייתה שתיקה ארוכה שבה ניסיתי להתעשת על עצמי.
הוא נשם עמוק והעביר את אצבעותיו בשיער ראשו. "אני מצטער."
שמעתי חרטה אמיתית בקולו, אבל לא הגבתי. מה אני יכולה להגיד? 'זה בסדר'? זה הרי לא בסדר. הוא הטיח בי דברים פוגעים, ודיבר אליי בגסות.
"שוב הוצאתי עלייך את כל העצבים שלי, כמו אידיוט."
התרשמתי שהוא ניסה לפשר בינינו, מנסה שאסלח לו. אבל היה לי קשה לסלוח לו כל כך מהר. הוויכוח היה עוד טרי באוויר, והיה קצת קשה לדלג מעליו ולהמשיך בחיים כרגיל.
פניתי לכיוון השני, אל המעונות, בלי לומר מילה. כבר לא היה לי תיאבון, וגוש עמד לי בלב. קשה לי כשצועקים עליי, במיוחד כשאין סיבה מוצדקת. אני נפגעת בקלות.
ידעתי שהוא המשיך לעמוד שם ולהביט בי הולכת, כי הרעש היחידי שנשמע היו נעליי שפגעו ברצפה, וקולות פטפוט וצחוק עמומים מהאולם הגדול, שבו סעדו באותה שעה כל בית הספר את ארוחת הצהריים.
צעקותיו עוד הדהדו בראשי כשנחתתי על הכורסה מול האח בחדר המועדון הריק.
הריבים שלנו מעולם לא הגיעו לטונים כאלה.