פאנפיק לילי וג'יימס \ פרק 18

בשבת בבוקר תוכנן משחק קווידיץ' בין גריפינדור לרייבנקלו. הסיכויים, כמובן, היו לטובתנו. אבל מזג האוויר לא. כמעט כל תלמיד שנכנס לארוחת הבוקר באולם הגדול, העיף מבט חושש בתקרה המכושפת.
מזג האוויר היה נורא; סערה השתוללה בחוץ, את השמיים כיסו עננים אפורים-כהים, וגשם דק ואלכסוני טפטף. למרות שהדבר האחרון שרציתי הוא לצאת אל הגשם הזה, התחייבתי בפני רובי שאצפה במשחק. יצאתי ביחד עם כל התלמידים אל המגרש הרטוב, חמושה במעיל, צעיף, מטרייה ומשקפת.
"וסטיוארט חוטף את הקוואפל, מתקרב אל השער – וקולע! גריפינדור מובילה בעשרים נקודות – התחלה טובה לגריפינדור…"
קול הקריין – תלמיד רביעית מהפלפאף – בקושי נשמע מבעד לרוחות ולרעמים. העפתי מבט קצר אל מקום הקריין. לצידו, פרופסור מקוגנגל יישרה את כובעה מפני הרוח בפעם האלף לאותו בוקר.
צפיתי ברובי מזגזגת בין הרודפים מרייבנקלו, מתמרנת את דרכה במהירות, לא חוששת לפגוע באף שחקן בדרכה, לעבר השער. היא מסרה את הקוואפל לרבקה ג'ונסון, שריחפה קרוב אליה, וג'ונסון קלעה בזריזות לתוך החישוק.
שאגות שמחה ועידוד עלו מהיציע שלנו. קפצתי וצעקתי בעידוד ביחד עם אנה, שנראתה מאוד מצחיק כשקפצה ומטרייה בידה. הנחתי שאני נראית פחות או יותר כמוה.
ככל שהמשחק התארך, מזג האוויר נעשה גרוע יותר ויותר. כבר תהיתי אם ירד שלג הערב, כשפתאום הבחנתי בג'יימס, שצלל צלילה מסוכנת, כשזרועו מתוחה לפניו בניסיון לתפוס את הסניץ' המוזהב. לבסוף התיישר – והניף זרועו, מחייך בניצחון.
"וגריפינדור זוכה!" שאג הקריין בשמחה, והפעם התקשה עוד יותר להישמע, כי הפעם גם הקהל יצא מגדרו. "180:50 לגריפינדור!"
זנחתי את המטרייה ורצתי ביחד עם האוהדים אל קבוצת הקווידיץ' הזוכה שהתחבקו אחד עם השני במרכז המגרש. רובי רצה אליי, רטובה עד לשד עצמותיה במדי הקווידיץ' האדומים, כשחיוך ענק מרוח על פניה, וחיבקה אותי. הדף ריצתה גרר אותנו מעט לאחור, והתנגשתי במישהו. לא הספקתי להתנצל כשרובי התחילה לדבר בשטף.
"ראית אותי? איך התחמקתי מכל הרודפים והמרביצנים במשך חצי מגרש, ואז – הקליעה!" צחקה באושר. "זהו, ניצחנו את סלית'רין, ועכשיו את רייבנקלו – ואם ננצח גם את הפלפאף בעוד חודשיים, הגביע יהיה שלנו!"
רובי נפנתה ממני כדי לפטפט בהתרגשות עם שאר השחקנים, שהחלו לצעוד לעבר הוגוורטס. ופתאום ג'פרי הופיע לצידי, עם מטרייה רחבה, מחויך. הוא היה יבש לחלוטין. "כל הכבוד, איזה משחק מצוין!"
מאופן דיבורו היה לי ברור שאין לו מושג בקווידיץ'. חייכתי ואמרתי, "זה בסדר, ג'פרי, אתה יכול להפסיק להעמיד פנים – גם הקשר ביני ובין קווידיץ' הוא מקרי בהחלט."
הוא צחק בהקלה. "יופי."
רובי שבה וניגשה אלינו, הולכת כשגבה מופנה אל הדרך כדי לדבר איתנו. "מסיבת ניצחון הערב בחדר המועדון! לילי, אני לא מוותרת לך,"
"ברור שאני באה," חייכתי. "נראה לך שאצליח להירדם עם הרעש שתעשו?"
"מושלם, אני רק אלך להודיע לשאר," והיא הסתלקה תוך שניות.
ג'פרי ואני המשכנו לפסוע בשקט כשמסביבנו שאר התלמידים הנרגשים הרטובים.
"תבוא גם אתה, ג'פרי," הצעתי. "יהיה משעמם בלעדיך."
הוא הבזיק לעברי חיוך. "אם את מבקשת," ומשך בכתפיו.

————————-

המסיבה הייתה רועשת; מוזיקת פופ בקעה מסטריאו קטנטן, ומילאה את כל חדר המועדון. על השולחנות הקטנים הפזורים שהיו משמשים להכנת שיעורי בית ולמשחקי שח וקלפים, הועמסו משקאות ומיני מאפה מתוקים. את הספות והכורסאות מילאו תלמידים מכל הגילאים, ואת חלקם זיהיתי כתלמידים מבתים אחרים. לא יכולתי שלא לשים לב לנדנוד הרגליים הנרגש של התלמידים הצעירים, בני השנה הראשונה, שזו הייתה הפעם הראשונה שחגגו במסיבה כזו. עצרתי ליד שולחן אקראי שבו נעמדו בערבוביה כוסות זכוכית גבוהות עם בירצפת. נטלתי אחת מהכוסות ובאתי ללגום ממנה כשיד עצרה אותי בזרוע.
"אל תשתי מהכוס הזו."
הסתובבתי אל ג'פרי.
"למה?" שאלתי בסקרנות, והנחתי את הכוס בחזרה על השולחן.
"מישהו ראה את סיריוס מכניס לכוס הזו שיקוי אהבה." אמר בדחיפות.
"מה, בשביל ג'יימס?" הרמתי גבה. "ג'יימס בחיים לא היה עושה את זה." אמרתי בלי לחשוב.
על פניו נסכה פליאה. "מאיפה את יודעת?"
לא ידעתי. לא הייתה לי הוכחה לכך, אבל הייתה לי תחושה עמוקה שג'יימס בחיים לא יבחר בדרך השגויה, הנואשת והמזויפת הזו.
"אתה תמיד יכול ללכת לשאול אותו." הטיתי את ראשי לכיוון החור של האישה השמנה, ממנה נכנסו בדיוק ג'יימס וסיריוס בחיוכים רחבים עם שלל גדול של עוד מיני מאפה ומשקאות, אחרי "איסוף" מהמטבחים, לקול תשואות התלמידים.
הוא היסס רגע, ואז אמר, "כן, אבל אני צריך שתבואי איתי. מולך הוא לא יוכל לשקר."
משכתי בכתפיי וצעדתי בעקבותיו. כשחושבים על זה, הפעם האחרונה שג'יימס ואני החלפנו מילה בינינו היה באותו ערב שיצאנו מחדרה של מקגונגל.
בשעה שפילסנו את דרכנו אליו, הבחנתי בג'יימס בין ראשי התלמידים – פה יד מסדרת את כל המאפים על השולחן הקטנטן, שם שיער שחור פרוע. פה קפוצ'ון לבן, שם חיוך מפציע. וכשכבר עמדנו קרוב אליו, ג'פרי קרא בשמו. ג'יימס הרים את ראשו והביט רגע על שנינו. הוא הניד את ראשו בצורה שקראה לג'פרי להמשיך, ובינתיים השפיל את מבטו כדי להמשיך להציב את בקבוקי הבירצפת על השולחן הסמוך.
"מישהו אמר לי שראה את סיריוס מגניב שיקוי אהבה לכוס שלה." סימן בראשו עליי.
התרשמתי מהישירות שלו; אחד שלא אוהב ללכת סחור סחור במילים, אלא לומר מה שהוא רוצה לומר, בלי לפחד.
הבחנתי בידו של ג'יימס משתהה עוד רגע בהצבת בקבוק בירצפת. ואז הוא הישיר מבט אל ג'פרי. "מה אתה מרמז פה? שאני עומד מאחורי זה?"
ג'פרי הנהן בכנות מוחלטת.
ג'יימס עטה הבעה שפירשתי כניסיון לשלוט בעצמו. "בחצי שעה האחרונה סיריוס ואני היינו במטבחים," הוא החווה בידו אל כל האוכל שלפניו, "ולפני כן כולם היו במגרש הקווידיץ'. ואם אתה מאמין למילה שלי, לא זכור לי שביקשתי מסיריוס בקשה מגוחכת כל כך."
"אז איך אתה מסביר את – "
"יש כל כך הרבה אפשרויות אחרות," קטע אותו, ולגם לגימה ענקית מבקבוק שהריח לי כסוג של אלכוהול. "ואחד כמוך, מהפלפאף, בטוח יכול לחשוב על עוד סיבה אחת אפשרית."
בהערה הזו ג'יימס כמו סימן בטוש זוהר את אי-שייכותו של ג'פרי בחדר המועדון של גריפינדור, וגם לעג לו, מכיוון שכולם יודעים שהפלפאף הם די חבורה של איטיים. ראיתי בפניו של ג'פרי שהעקיצה הזו פגעה בו.
"אמרתי לך שזה לא נכון שאבוא," אמר לי באוזן, והתחיל לפלס את דרכו אל היציאה.
לא עצרתי אותו. לא ריחמתי עליו, אבל הבנתי היטב את פגיעתו – הוא בסך הכול בא להזהיר חברה, כדי שלא תשפיל את עצמה מול כל הוגוורטס בימים הבאים, ובסוף התייחסו אליו בביטול.
"את האמנת לזה?"
הסתובבתי חזרה אל ג'יימס. קולו נשמע מעט לא יציב, שיכור.
"לא." אמרתי את האמת.
הוא הרים גבה תוך כדי לגימה נוספת מהבקבוק, שאותו זיהיתי לפי הריח החריף כוויסקי אש.
"תפסיק לשתות את זה," הערתי בלי לחשוב. "אם אתה מנסה לעשות עליי רושם, הרושם היחידי שאני מקבלת ממך הוא שאתה מטומטם, כי מחר בבוקר תצטער על כל לגימה נוספת שאתה שותה עכשיו."
הוא צחק. "אולי באמת סיריוס הכניס לך משהו למשקה, כי מעולם לא שמעתי כמה אכפת לך ממני."
עלתה בראשי המחשבה שעם כל הוויסקי-אש שהוא שותה, יהיה לו יותר קל להיות פתוח איתי, והעדפתי להתרחק לפני שנתחיל לדון ברגשותיו כלפיי או מה שלא יהיה. סקרתי במבטי את התלמידים כדי למצוא את אנה או רובי, אבל לא ראיתי אותן בשום מקום.
"נראה שהיחסים ביניכם קרובים," העיר ג'יימס לפני שהספקתי לקום מהכיסא.
הסתובבתי בחזרה לעברו. "אני וג'פרי? אה, לא, אני רק מנסה לשדך אותו לאנה," אמרתי, והמשכתי לחפש מעל ראשי התלמידים מישהו מוכר.
"אם הוא בחר לבלות איתך את הערב, מהצד זה נראה כאילו הוא בחר בך על פניה,"
החזרתי את מבטי אליו. לא הבנתי מה הוא מנסה להשיג בשיחה הזו. מה זה העסק שלו?
"למה הזמנת אותו בכלל?" שאל, ועיניו היו קרות, והניח סוף כל סוף את הבקבוק בצד. "הוא בכלל לא קשור לגריפינדור. את לא רואה שהוא בכלל לא מסתכל על אנה?"
בחנתי את פניו. למה היחס שלו אליי נהיה כל כך קריר בזמן האחרון? ומה קשור טיב היחסים בין אנה וג'פרי עכשיו?
ואז נפל האסימון.
כל הפעמים שזרק הערות מרושעות על ג'פרי – על החולצה המוגלגית שלו, על עצם היותו בהפלפאף…. ואני לא הבנתי למה הוא שונא אותו כל כך.
הוא מקנא בו.
כל מה שרציתי לעשות היה לחייך ולהניד ראש בביטול, ולהגיד, "כמה שאתה טועה," אבל השתדלתי לשמור על פנים רציניות כי ידעתי שהוא יכול לפרש את זה כזלזול ולהיפגע. הרגשתי כל כך מובכת שהשענתי את המרפקים על השולחן וטמנתי לרגע את פניי בכפות ידיי, שוקלת בפרטיות שיצרתי לעצמי, מה לעשות. זה לא כאילו שלא ידעתי שג'יימס דלוק עליי, אבל איכשהו בתקופה האחרונה הוא לא הראה את זה – בכלל לא דיברנו מאז אותו ערב שיצאנו מהחדר של מקגונגל, ועברו מאז כמה שבועות שבהם הוא הפסיק לחייך אליי במסדרונות ולנסות להרשים אותי באולם הגדול. כבר חשבתי שאולי הוא סוף סוף התגבר עליי… עד עכשיו.
הרמתי את הראש אליו לאחר מספר שניות, והוא בתגובה נעץ בי מבט מוזר.
"יש איזו בעיה?" שאלתי בעדינות, וידעתי שהוא יודע שהבנתי.
הוא שתק, והמשיך לנעוץ בי מבט. הבחנתי שלשם שינוי, זרועותיו לא היו משולבות בשחצנות. כפות ידיו נטמנו בכיסי מכנסיו. החזרתי את המבט לעיניו וחשתי דקירה בלב. הוא נפגע מהאשמת השווא של ג'פרי, והיה לי אכפת. חיבבתי את ג'פרי – צחקתי מהבדיחות שלו, היינו מכינים יחד את שיעורי הבית, ולפעמים אפילו שכחתי שאני רק משחקת תפקיד כדי לשדך אותו לאנה. עד כדי כך נהניתי במחיצתו. אבל…
ופתאום אנה הופיעה לצידי ושאלה בקול, "מישהו ראה את ג'פרי?"
"הוא הלך," השבתי ביובש.
"אה, טוב, לא משנה." היא נראתה מאוכזבת. "אני חוזרת לחדר. את באה, ליל?"
"אה – כן." קמתי, ולא העזתי להעיף עוד מבט אל ג'יימס.