פאנפיק לילי וג'יימס \ פרק 15

כיוון, כוננות, כוונה… סיבוב במקום.
כיוון, כוננות, כוונה… סיבוב במקום.
כיוון. כוננות. כוונה! סיבוב במקום!

נשפתי בתסכול. היה זה השיעור השלישי שלנו בהתעתקות, ועוד לא הצלחתי – כמו כולם, פרט לג'יימס פוטר וסיריוס בלק – להתעתק ולו מילימטר. מסביבי התלמידים נעשו אדומים, קיפצו בזויות משונות לתוך החישוק (וגם מחוצה לו), הסתובבו יותר מדיי ומעדו, מלמלו לעצמם בתקיפות, ומהצד ג'יימס וסיריוס צפו בכולם ושאגו מצחוק. צחוקם נשמע באוזניי לעגני, שחצני – מר מושלם וחברו הצליחו, ועכשיו הגיע זמנם לצפות במופע המשעשע של שאר חברי השכבה הטיפשיים. התעצבנתי על שניהם, אבל עוד יותר על המורה הזקן שעורו היה כמעט שקוף, שלא השתיק אותם.
העברתי את מבטי אל רובי, השותפה שלי לחדר, שעמדה בסמוך אליי. בין כל התלמידים הנעים, היא הייתה היחידה שרק עמדה במקום. היא החזיקה בידה חתיכת קלף, וקראה אותו בריכוז.
"מה את קוראת?"
רובי הרימה אליי את עיניה החומות. "שום דבר חשוב, למה?"
"כי הייתי בטוחה שאת מתה לדעת להתעתק, ואני רואה שעכשיו פיסת הקלף הזו פי אלף יותר מעניינת אותך." התקרבתי אליה.
היא נראתה חוככת לרגע בדעתה. "טוב, מצאתי את זה על הרצפה במסדרון היום, וכשהרמתי את זה חשבתי שזה סתם איזה קלף שנפל לאחד התלמידים, אבל כשקראתי אותו… טוב, פשוט תעיפי מבט." היא הושיטה לי את הקלף.

אנחנו צריכים לדבר. הערב, אותו מקום 1+. השמד את הקלף מיד אחרי הקריאה.

חשתי בגבותיי מתרוממות. "זה לא נשמע כמו פגישה רגילה בין חברים."
"בהחלט לא," הסכימה איתי, ואז העיפה מבט זהיר מאחורי כתפה. "האמת… אני חושבת שזה קשור לאוכלי מוות."
"אוכלי מוות?" חזרתי אחריה. "את רוצה לומר שיש תלמידים בהוגוורטס… שרוצים להצטרף לשורותיו של את-יודעת-מי?" שאלתי בספק.
"מסלית'רין כן." אמרה בביטחון.
העפתי מבט שני בקלף. "זה יכול להיות גם סתם חברים שחסר להם אקשן בחיים אז הם מייצרים אותו לעצמם…" ניסיתי לא לקפוץ למסקנות נמהרות. "אבל מה הקטע עם האחד פלוס?"
"אני חושבת שזה אומר שעה אחת אחרי השעה שבה נפגשו פעם קודמת. כי כתוב אותו מקום, אז כנראה הם נפגשו שם בעבר."
הנהנתי. "נשמע הגיוני."
"זה נשמע נורא רציני וחשוב," אמרה בכובד ראש. "גם כל הקטע של להשמיד את הקלף אחרי הקריאה? אני לא חושבת שזה סתם תלמידים משועממים."
החזרתי לה את הקלף. "אז את בטח רוצה ללכת לבדוק את זה."
היא הנהנה, ואמרה בייאוש, "אבל אני לא יודעת איפה הם נפגשים, ואם הפגישה באמת הערב או שהיא הייתה אתמול, או באיזו שעה זה בכלל."
חשבתי על זה קצת. "יש לי הערב סיור לילי, אני יכולה לפקוח עין בשבילך, אם זה יעזור."
עיניה נפערו. "באמת? זה יהיה מצוין. ככה גם אף אחד לא יוכל לתפוס אותך על שוטטות במסדרונות באמצע הלילה."
כשהיא אמרה את זה ככה זה נשמע כמעט כאילו אני ג'יימס פוטר.

בשעה עשר בלילה ג'יימס ואני יצאנו בשקט מחור האישה השמנה אל המסדרון, כשכל אחד פונה לכיוון אחר, לוחש "לומוס" לאוויר המסדרון החשוך. טמנתי את ידיי בתוך כיסי הסוודר, כשמכיס אחד מציץ השרביט המאיר שלי, והתחלתי ללכת.
אם אכן רובי צודקת וזו פגישה של אוכלי מוות צעירים מסלית'רין, אז רוב הסיכויים שיבחרו מקום מוסתר בשעה כזאת פחות או יותר. זו שעת כיבוי אורות וחוץ מג'יימס וממני אף אחד לא אמור להסתובב במסדרונות, פרט אולי לפילץ' והחתולה שלו. הם לא יבחרו לעשות את הפגישה מוקדם יותר כי אז תלמידים יכולים לשים לב אליהם, אבל גם לא מאוחר מדיי כי אני מאמינה שהם בני גילנו ויש להם לחץ מבחנים לעבור ושעה מאוחרת מדיי תפגע להם בכושר הריכוז מחר. לפחות כך אני מניחה.
השעה הייתה כבר עשר עשרים וחמש כשעמדתי לפנות חזרה לכיוון המדרגות הפונות אל חור האישה השמנה, כשראיתי משמאלי תנועה מהירה. לרגע קפאתי במקומי. זה כמובן יכול להיות איש בתמונה שמתמתח, אחד מרוחות הרפאים או אפילו החתולה של פילץ', אבל יש סיכוי שמדובר בכותב הקלף… הסקרנות גברה על הזהירות, ואני פניתי בשקט המרבי שמאלה. למולי הייתה כיתה-מושבתת שדלתה בדיוק נסגרה בנקישה שקטה.
לחשתי, "נוקס."
אלומת האור הקטנה שהייתה לי נכבתה, וכך הדרך אל הדלת הייתה יותר קשה למרות שהייתה מולי. משכתי בידית הדלת באיטיות ובזהירות. פתחתי את הדלת לכדי חריץ צר, מקווה שהיא לא חורקת. היא לא חרקה. הצצתי בלב פועם בנעשה מעבר לדלת. בתחילה ראיתי רק כיתה רגילה – שולחנות ועליהם כיסאות הפוכים שבין רגליהם נמתחו קורי עכבישים, לוח וארון מאובקים… ואז הבחנתי בפינה, במרחק של כשתי מטר בין הארון לקיר, עמדו שני נערים שנראו פחות או יותר בגילי, לוחשים. לא יכולתי לשמוע את לחישותיהם, פרט לקטעי משפטים, בעיקר מהבחור השמן הנמוך הימני.
"…אמר שיפעל רק בעוד חודש, כי לא מוצאים את…. ואנחנו לא…." אמר הבחור השמן.
הנער השני שאל שאלה, והנער השמן הנהן בקוצר רוח. "כן, נכון, אבל אם אנחנו לא נראה להם שגם אנחנו יכולים לפעול איתם, הם לא ישימו עלינו, כמו עם הרצח של המקינונים…. מבחינתם אנחנו רק ילדים נלהבים שלא מבינים כלום בכל הקשור לאדון האופל… לכן צריך לחשוב לעשות משהו… אתה יודע, חשבתי שאפשר לסדר משהו בחופשת חג המולד – ז'תומרת, כשלא נהיה בפיקוח בהוגוורטס…."
הנער השני שאל עוד שאלה שלא הצלחתי לשמוע, הפעם יותר הססן.
"אתה לא מבין? אם אתה נכנס לקבוצה, אין יציאה." השיב הנער השמן ברצינות. "כרטיס לכיוון אחד, מה שנקרא. כדי שלא תלך ותפיץ את כל מה שאתה יודע…"
השמן הנמוך הפנה לפתע את ראשו אל הדלת, אליי. לרגע הבטנו אחד בשני, וברגע השני עשיתי צעד אחורה כדי להסתלק משם, אבל אז ראיתי את שרביטו שלוף לעברי, ושפתיו ביטאו משהו שהבנתי רק רגע מאוחר מדיי אחרי.
שותקתי.
נפלתי לרצפה בחבטה עמומה. חוץ מעיניי, לא יכולתי להזיז אצבע. הבחנתי בשני זוגות רגליים מתקדמות לעברי במהירות. לנער השמן הנמוך היו זיפים שכיסו לו בערך את כל הפרצוף, ועיניים שחורות שבחנו אותי בריכוז. הנער השני היה יותר הססן, יותר עדין במבטו עליי. היה משהו מוכר בפניו. עיניו האפורות התרחבו לרגע כאילו גם לו נראיתי מוכרת. הנחתי שהוא זה שקיבל את הקלף שמצאנו.
"זאת לילי אוואנס. שנה שישית. היא לא מזיקה." אמר הנער בעל העיניים האפורות.
אם הייתי יכולה, גבותיי היו מתרוממות בהפתעה. מאיפה הוא מכיר אותי?
"איך היא ידעה שאנחנו פה? למה היא עקבה אחרינו?" השמן הנמוך המשיך לנעוץ בי מבט בוחן, כאילו התשובה נמצאת על האף שלי.
"אני חושב שכדאי שנעזוב אותה פה. לפי הסיכה בחולצה שלה היא רק מדריכה בסיור הלילי. אף אחד לא ימצא אותה עד הבוקר, והיא לא תגיד כלום לאף אחד."
"איך אתה בטוח בזה כל כך?" השמן הנמוך גיחך, ואז בעט בי בגסות בצלעות כמה פעמים עד שכל הגוף שלי היה בתוך הכיתה. דמעות עמדו בעיניי מרוב כאב. "אם תאמרי רק מילה למישהו, ג'ינג'ית, מילה," הדגיש, והתיז רוק דוחה אל לחיי, "בסיור הלילי הבא שלך לא נרחם עלייך כל כך." ובגיחוך לעגני אחרון נעלו אחריהם את הדלת.
שמעתי בייאוש את צעדיהם השקטים, עד שנדמו, ואז את הדממה המקפיאה שלאחריה. חשתי ברטיבות בעיניי. לא האמנתי שזה קורה לי. רגע אחד זה היה רק עוד סיור לילי מתוך עשרות סיורים שעשיתי, וברגע השני, רק בגלל סקרנות דפוקה, שיתקו אותי. ועכשיו אני תקועה פה, בתוך כיתה ישנה, מאובקת ונעולה, כשכל הטירה כבר בחלום השמיני שלה, ואני לא יכולה אפילו לצעוק לעזרה. אני אשאר תקועה כאן עד הבוקר, וגם בבוקר ייקח הרבה זמן עד שימצאו אותי, כי מי יחשוב בכלל על כיתה נטושה וישנה? אני אשאר תקועה ככה על רצפת האבן הלא נוחה כמעט יום שלם, ואקום כמו טיפשה עם עיניים נפוחות ואיברים נוקשים, ואמלמל איזה "תודה" מסכן.
ממש מרגישה קוסמת.
וזו אפילו לא אשמת רובי, כי אני זו שהצעתי לפקוח עין נוספת. הכול קרה בגללי. הייתי יכולה להמשיך לעלות במדרגות, וללכת לישון כרגיל, לחלום חלומות מטופשים ובבוקר לנסות לנתח אותם בזמן צחצוח השיניים. ובמקום זאת, כמו מטומטמת, הלכתי להציץ לשיחה בין אוכלי מוות צעירים.
דמעות זלגו מעיניי מרוב תסכול וייאוש, ונשארו על עיקול לחיי, בלי שיכולתי לנגב אותן. השרביט שלי היה בכיס הסוודר, במרחק של כסנטימטר מכף היד שלי. הוא היה יכול להיות מרחק קילומטרים מכאן וזה עדיין היה אותו דבר, כי לא יכולתי להזיז כלום. כמו אבן.

אני מניחה שעברה רק רבע שעה, אבל לי כל דקה הרגישה כמו נצח, כששמעתי צעדים מחוץ לדלת. התפללתי שהם לא חזרו עם החברים שלהם. הדלת נפתחה בנקישה, ומתוכה פרץ נער שחור שיער כשביד אחת אחז בשרביט, ובשנייה במין קלף מקופל. לרגע בהה בי בהלם מוחלט, וברגע השני התעשת ואמר, "שחרר".
מכיוון שעיניי היו מטושטשות מדמעות שלא יכולתי לנגב, לא זיהיתי את ג'יימס עד ששמעתי את קולו. כל כך הוקל לי שהופיע עכשיו, ולא בעוד כמה שעות.
לאיבריי חזרו התחושה. התיישבתי בנוקשות, כשצלעותיי מוחות מכאב, ואני מנסה מיד למחות כל סימן לדמעות, אבל זה לא בדיוק הצליח לי, כי זרם חדש פרץ מהעיניים שלי. ג'יימס כרע והתיישב מולי, כלל לא נרתע מהמראה הרטוב הרועד שלי.
"לילי, מה קרה פה?"
הוא באמת מצפה שאחזיר לו תשובה עם הקול הרועד שלי? נגעתי בקצות אצבעותיי בעיניי, מנסה לעצור את הדמעות מלזלוג. רציתי להפסיק את הבכי ולספר לו הכול, אבל ההקלה שפרצה ממני הייתה כל כך גדולה שהיא יצאה בצורת בכי לא נפסק.
הוא הניח יד מנחמת על כתפי. האפשרות היחידה היא שהוא לחש איזה לחש הרגעה, כי תוך כדקה הר הגעש בתוכי נרגע, והשאיר אחריו נשימות קצרות ובעיקר אף מלא.
וגם הרגשה שאני ממש תינוקת מגודלת.
הרגשתי בעיניו בוחנות אותי, אבל המשכתי לנעוץ את המבט בנקודה עלומה ברצפה. "את בסדר עכשיו? חיכיתי לך בחדר המועדון, אבל לא הופעת, ואז ראיתי אותך במפה, ולא הבנתי מה את עושה פה – "
הפניתי אליו את ראשי בהפתעה. "איזו מפה?"
עיניו נשארו לרגע על פניי. ידו הושיטה לי את הקלף שבו אחזה. הפכתי את הקלף הריק בידי. לפני שהספקתי למחות שלא כתוב בקלף כלום, הוא טפח בשרביטו על המפה ולחש, "הנני נשבע בזאת חגיגית שאני מחפש צרות".
לא ידעתי אם לצחוק או לחזור לבכות כשבראש הקלף נכתב "האדונים ירחוני, זנב תולע, רך כף וקרניים מפיצי עזרים קסומים למעשי שובבות גאים להציג בזאת את מפת הקונדסאים", והחלו להיווצר קווי דיו דקיקים ששרטטו בפירוט את טירת הוגוורטס וסביבותיה, וגם רישומים זעירים של אנשים שנמצאו בטירה. בלעדי הקלף המדהים והמועיל הזה, חשבתי, הייתי יכולה להיות תקועה פה כל כך הרבה זמן.
"והנה אנחנו," אמרתי בפליאה, מושכת באפי ומצביעה על השמות הקרובים שלנו, תחומים בתוך ריבוע שהוא הכיתה.
הוא נשא אליי מבט מחויך.
"זה אדיר!" התלהבתי. "אז ככה אתה מתחמק בלילות מאנשים לא רצויים… תדע לך שאם לא היית מציל אותי היום, הדבר הזה כבר ממזמן היה מוחרם." חייכתי. ואז חיוכי נמוג. העפתי מבט בוחן יותר במפה. הם בטח כבר התעופפו לחדר המועדון שלהם, אבל שווה לבדוק…
ושם, לצד פסיעות נעליים ובכתב מסולסל נכתב,
רגולוס בלק ו אמיקוס קארו.
נעצתי אצבע על שמותם במפה. "זה היה הם."