פאנפיק לילי וג'יימס \ פרק 14

פרופסור סלגהורן הניף את שרביטו וחלונות כיתת השיקויים נפתחו בנקישה אחת. הוא רוקן בנפנוף שרביט נוסף את תכולת הקדרה של נער שחור-שיער מגושם במיוחד, שבמקום להשיג את הגוון הכתום-רך שהתבקש, קיבל גרסה שחורה כמו שיערו, גוש דביק ומצחין במיוחד, עד שהיה צורך לפתוח חלונות לאוורור. הפרופסור עבר בין התלמידים וחילק לחלקם מחמאות ולחלקם רק עיקום אף. נראה שאת לילי השאיר לסוף, כמו תמיד, כמו חתיכת שוקולד מיוחדת שמשאירים לסוף הארוחה.
"ומה הכנת לי, יקירתי?" חייך אליי בחמימות כשעצר ליד שולחני, ורכן לבדוק את תכולת הקדרה. הוא רחרח את הנוזל בגוון השקיעה, ואז התיישר בחיוך רחב. "מושלם! הצבע, המרקם והריח. עבודה נהדרת, אוואנס." שיבח אותי והתרחק אל שולחן המורה.
"שימו לב!" קרא. "שיעורי בית. קראו עמודים מאה חמישים וארבע ועד מאה שישים ושמונה וכתבו סיכום לפרק באורך עשרים וחמישה סנטימטר לכל היותר. ואל תשכחו להגיש לי על השולחן את המבחנות שלכם! אתם משוחררים."
אנה מילאה מהקדרה שלה שיקוי בגוון ירקרק אל תוך מבחנה, ואחר רוקנה את קדרתה. הרגשתי מעט אשמה לרוקן אל תוך המבחנה שלי את הנוזל הכתום-רך ולהציב אותו לצד שאר המבחנות הירקרקות-שחורות-אדומות. הרמתי את ראשי והבחנתי באנה צופה בי.
"לכל אחד יש יתרונות וחסרונות, אין לך מה להרגיש אשמה." היא הכתיפה את התיק על כתפיה, והתחלנו להתקדם עם זרם התלמידים בדרך החוצה.
משכתי בכתפיי. היא צדקה. אני טובה במקצוע הזה, אבל פחות טובה באסטרונומיה. המשכנו במסדרון עד שאנה נעצרה בפתח שירותי הבנות.
"חכי לי דקה, התאפקתי כל השיעור."
בזמן שאנה נכנסה פנימה, הוצאתי את גיליון הנביא היומי שקיבלתי הבוקר ונשענתי על הקיר לעיין בו. כשהינשוף הגיע בארוחת הבוקר, בקושי הספקתי להעיף מבט בשער הראשי כדי להספיק להגיע בזמן אל השיעור הראשון. עכשיו לא האמנתי שפספסתי את הכתבה הכי חשובה בעיתון:

תקיפה בבית משפחת ג'נקינס

אמש, יום רביעי, בשעת ערב מוקדמת, הוזעקו כוחות חקירה לבית משפחת ג'נקינס בעיירה המוגלגית נוטינג-היל, שם נתקפו האב, תיאודור ג'נקינס, בן 29 במותו, והאם, ג'נט ג'נקינס, בת 27 במותה, שעונו ואחר נרצחו, ובעקבותיהם ילדם סם בן ה-4.
"מדובר באבידה גדולה," מדגיש חבר משפחה בכאב, שביקש להישאר עלום שם בעקבות המאורע. "פרט לכך שזו הייתה משפחה נהדרת וחמה וחברים מאוד טובים, מדובר באבידה גדולה לעולם הקוסמים, ששני קוסמים מוכשרים ומוצלחים שכאלה נרצחו."
ראש מחלקת החקירה, מר רוברט פוינטר, הודיע כי החשד הוא שהרוצחים היו אוכלי מוות, ושהמקרה הנורא קרה ככל הנראה בעקבות התנגדות להצטרפות אל חבריו של זה-שאין-לנקוב-בשמו. (המשך הכתבה בעמוד 5, טור ב')

דלת השירותים נפתחה, ואני קיפלתי את העיתון באיטיות, מעט בהלם. משפחות קוסמים נקטפות בזו אחר זו, ואין לדעת אם משפחתך תהיה הבאה אחריהן. ידעתי שלתלמידים שלומדים בהוגוורטס ומשפחתם מוגלגית, כמוני, אין צורך לדאוג. אבל באשר לשאר?
בתקופה האחרונה נתקלתי פעמים אחדות בהערות פוגעניות שנשלחו אל תלמידים בעלי משפחה מוגלגית או שהוריהם נישאו למוגל, ונקראו בוגדי דם. תמיד ניסיתי לעצור את התופעה בהורדת נקודות לבתים, אבל זה לא עצר בעדם מלהמשיך. לא הפתיע אותי שכולם היו מתלמידי סלית'רין.
"מה קרה?" שאלה אנה, בוחנת את הבעתי. הושטתי לה בתגובה את העיתון. היא סקרה את השער הראשי במהירות. "בשם מרלין." עיניה נעצרו על הכתבה.
עלינו במדרגות באיטיות, כשאני מאטה את הקצב למען אנה שהמשיכה לקרוא. כשהגענו אל המסדרון, צמצמתי את עיניי. במרכז המסדרון, מולי, הבחנתי בתנועה ערה, קולות התלהבות והתאספות תלמידים. הסתקרנתי לראות מה העניין, ולכן התקדמנו עוד מספר צעדים. עמדנו בשולי הקבוצה, אבל יכולנו משם לצפות בנעשה – ולא אהבתי את זה בכלל.
ג'יימס פוטר חייך חיוך רחב אל קהל התלמידים שמסביבו, ובמהירות מדהימה כיוון את שרביטו וקרא, "אובסקורו!"
התלמיד שניצב כנגדו פער את עיניו וניסה להתקדם צעד אחד – אבל עיניו היו חשוכות.
קיבלתי בחילה רק מלצפות בג'יימס נהנה כל כך מתשומת הלב. נדחקתי באיטיות בין התלמידים, בעוד אני שומעת את אנה קוראת אליי מאחור, "לילי, אולי זה לא רעיון כל כך טוב…" יצאתי מקהל התלמידים, וכשעמדתי ממש מאחוריו, אמרתי, "תפסיק עם זה."
ג'יימס הסתובב אליי בהפתעה, מנמיך את שרביטו. "למה, מה הבעיה? אף אחד לא נפגע מזה."
העפתי מבט אל תלמיד השנה השנייה הצנום – מרלין, הוא היה כל כך קטן! – שעמד מול ג'יימס בחשש לצעוד צעד שגוי. הלחש שהטיל היה מוכר לי – לחש שנוטל ממך זמנית את הראייה, והתחושה היא חסרת-אונים גמורה. הוצאתי את השרביט מכיס הסוודר ושחררתי את התלמיד מהלחש. הוא שפשף את עיניו ופקח אותן, מלא הקלה.
"אתה לא מבין?" פניתי אל ג'יימס, תוהה איך ייתכן שאנחנו באותו גיל. "הוא לא יכול אפילו להגן על עצמו או לחסום אותך. הוא לא מכיר את הלחשים האלו בכלל."
נראה שג'יימס מתאפק מלגלגל עיניים. "הכול בצחוק, לילי."
העפתי מבט שני בתלמיד הקטן. הוא לא נראה מחייך בכלל. גיליתי שאני עצבנית. "אתה גיבור על חלשים, פוטר. אני בטוחה שהם בכלל לא נהנים מתשומת הלב שאתה נותן להם פתאום במסדרונות. הם יתחילו לפחד לעבור במסדרון כדי שלא יתקלו בך בטעות. אתה לא מבין למה אתה גורם – הם יתחילו לאחר לשיעורים רק בגללך! הם ילמדו ממך. רק כי אתה רוצה להגדיל את האגו שלך – "
"נו באמת,"
" – הם מפחדים לעמוד מולך, אתה לא מבין? הם לא יודעים את כל הקללות שאתה יודע!"
"תפסיקי כל היום להטיף לי, את נשמעת כמו אימא שלי."
ההערה פגעה בי. "בתור מדריכה אני חייבת לעשות משהו בעניין. אסור לי להתעלם ממקרים כאלה, מהמנהגים המגונים שלך – "
"לילי – "
" – אני פשוט מתביישת להיות איתך מדריכה, כי אתה בכלל לא מראה דוגמא לקטנים ממך, אלא להפך – "
"זה לא כאילו שאת מדריכה מושלמת,"
נעצרתי משטף הדיבור, נפגעת בשנית. "סליחה?"
הוא גיחך. "את הולכת לישון מאוחר יותר מכל התלמידים בהוגוורטס, ומעולם לא הלכת לעודד את משחקי הבית שלך בקווידיץ'."
"עידוד הקבוצה בכלל לא קשור אליי בתור מדריכה!" צעדתי פסיעה אחת לעברו מרוב כעס. "ודווקא כן הלכתי למשחקים שלכם כמה פעמים. אבל אני לא חייבת לבוא לעודד ולצפות במשחק אם זה לא מעניין אותי!"
"בדיוק כמו שאני לא חייב ללכת לשיעורי תולדות הקסם אם זה לא מעניין אותי," התבדח.
מספר תלמידים מסביבם פרצו בצחוק.
הרגשתי שצוחקים על חשבוני, ועוד על עניין לא מוצדק. כעסי רק גבר. "ומה אתה עושה? מבריז משיעורים, מאחר לשיעורים, מתחצף למורים, ומה לא? אז פתאום אי-צפייה במשחק קווידיץ' נשמע פחות עניין מאשר הדברים שאתה לא עושה בתור מדריך, נכון?" הבחנתי בקמט הקל שעלה במצחו, אז ניצלתי את רגע השתיקה שלו בתור ניצחון בוויכוח. "אז תפסיק כבר להתעלל בתלמידים האלה רק בשביל להראות כמה אתה גיבור."
"אני לא מתעלל בהם. אנחנו פשוט משתעשעים ביחד. תראי – ריקטוסמפרה!"
תלמיד השנה-השנייה, שצפה בנו עד כה בשקט, התחיל לצחקק ולהתפתל במקומו מהרגשת דגדוג בלתי-פוסקת בכל הגוף. התלמידים צחקו.
הבושה שהילד הזה ירגיש אחרי שהלחש ייפסק, כי כולם צפו בו משמש ככלי ניסיונות לתעלוליו של ג'יימס… "תפסיק עם זה!"
"מה קרה, שכחת איך מנטרלים את הלחש הזה?"
חיוכו הלועג, השאננות שבה עמד, והצחוק שעמד באוויר – כולם גרמו לי לתסכול. בלי הרבה מחשבה, ביטאתי בראש, לויקורפוס!
ג'יימס פלט קריאת הפתעה. הוא נתלה באוויר מקרסולו, כשפניו כלפי מטה, פרץ בצחוק וקרא, "זה הלחש שלי!"
התלמידים פרצו בצחוק מחודש.
"אתה לא יורד עד שלא תוציא אותו מהקללה המטופשת הזאת," קבעתי בנחישות. החזרתי את העניינים לידיים שלי. חשתי בנשימותיי שאני גועשת מהצעקות ומהכעס.
"טוב, טוב," הוא נכנע, מחייך אל התלמידים הסובבים אותו במשיכת כתפיים כאומר, מה-אני-יכול-לעשות-מולה? "אבל תצטרכי להביא אליי את השרביט שלי."
חיפשתי במבטי אחר מקל שחור ברצפה, ומצאתי אותו מונח מתחתיו. התכופפתי מתחת לשיערו השחור והפרוע, שנתלה מראשו כמה סנטימטרים מעל הרצפה, וחשתי בהבל פיו על עורפי. נטלתי לידי את השרביט והגשתי לו אותו מבלי להביט בעיניו. ג'יימס עמד במילתו והסיר את הלחש מהתלמיד שהיה שכוב על הרצפה ועיניו דומעות מרוב צחוק. אני, בתמורה, הסרתי אותו מהלחש ופניתי לצאת מקהל התלמידים שהחל להתפזר כשהבין שההצגה נגמרה. לא העפתי מבט לאחור, גם כששמעתי את גופו של ג'יימס נופל על רצפת השיש הנוקשה, דמוית האבן.
פניתי לפסוע לצד אנה, וניסיתי להסוות את החום בלחיי. לשמחתי, אנה לא חייכה כיודעת-דבר כמו שאמילי ומרי היו נוהגות לאחר שהייתי מתווכחת עם ג'יימס. הייתה להן הסברה שאני מתווכחת איתו כדי למשוך את תשומת ליבו אליי. בתגובה הייתי שולחת בהן מבט אטום והן היו משתתקות, אבל בזה העניין לא היה נגמר. למחרת הכול היה מתחיל מההתחלה.
לעומתן, אנה כלל לא התייחסה לנושא, וחיבבתי אותה עוד יותר בשל כך. אנה פטפטה על מחשבותיה בנוגע לאירוע הרצח בבית משפחת ג'נקינס, והאזנתי לה בחצי אוזן. הוקל לי שאנה מילאה את האוויר בינינו בדיבורים, כי לא היה לי חשק להוציא מילה אחרי הוויכוח עם ג'יימס.

כמה ימים לאחר מכן, ברקים הבזיקו וגשם עז טופף על התקרה המכושפת של האולם הגדול, בשעה שתלמידים נכנסו אט-אט פנימה לארוחת הערב. ישבתי מול אנה, ואכלנו בשקט. רובי הודיעה שתצטרף אלינו מאוחר יותר כי השתתפה באימון קווידיץ', ובמזג האוויר הזה, ציפיתי שתחזור רטובה ומצוברחת.
אנה הרימה לפתע את ראשה, ועקבה במבטה אחר דבר מה מאחורי גבי. לא התאפקתי והעפתי מבט מעבר לכתף. קבוצת בנים מהפלפאף בני השנה השישית נכנסו מבעד לדלתות הגדולות, מפטפטים. מצאתי את הנער שחשדתי שמצא חן בעיני אנה. גבוה, שיערו החום היה רטוב – ככל הנראה ממקלחת – והיה דבוק למצחו, ובעל תווי פנים עדינים ונאים. הסתובבתי חזרה אל אנה בחיוך קל. זו לא הייתה הפעם הראשונה ששמתי לב לתשומת הלב המיוחדת שנתנה לו. הנחתי את המזלג והתבוננתי בה. "איך קוראים לו?"
אנה נעצה בי מיד מבט, מה שרק העצים את חשדותיי. "למי?"
"לבחור ההוא מהפלפאף,"
על פניה עלה חיוך בזמן שידה הסיטה קווצת שיער דמיונית מאחורי אוזנה. "ג'פרי."
"ו…?"
"ממש כיף להיות לידו, והוא גם ממש חכם," ציינה בהערכה. "הציונים שלו גבוהים, אבל הוא די שקט. לא כמוך, לילי – הציונים שלך גבוהים אבל כולם מכירים אותך."
באותו רגע התיישב כמה מושבים לידנו, ג'יימס פוטר – רטוב עד לשד עצמותיו בבגדי הקווידיץ' שלו, ובהבעה מהורהרת משהו.
הזעפתי פנים והחזרתי את המבט אל אנה. "כולם מכירים אותי בגלל אידיוט אחד בשם פוטר." נשענתי אחורה בכיסא. "אז מה, אכפת לך אם אעזור לך קצת?"
"עם ג'פרי? ברור. הוא לא מעיף מבט לכיוון שלי בכלל. תמצאי אותו רוב הזמן בספרייה, אז יהיה לך קל לשוחח איתו. אני מפחדת להיכנס לספרייה בגלל מדאם פינץ' הזאת – היא פעם צעקה עליי שאני עושה פיקניק במקדש הספרים שלה. בסך הכול לקחתי ביס מצפרדע שוקולד…"
אבל המשכתי להקשיב לה רק בחצי אוזן. תוכניות החלו להירקם בראשי. בינתיים רובי התיישבה לצידי, מדיה ספוגים במים ומלוכלכים מעט מכתמי בוץ, לא מודעת לכך שהרטיבה את צד השרוול שלי. היא מלמלה מתחת לאפה "היי," זועף, וערמה אל צלחתה מכל הבא ליד.
"מה יש, רובי?" אנה שאלה בזהירות.
רובי הרימה את ראשה, והסכר נפרץ. "החצוף הזה, צועק על כולם כאילו הוא איזה מלך, ואפשר לחשוב איזה טעויות כבר עשינו! כל הזמן יורד גשם ובקושי רואים מטר מלפנים, והוא צועק על כמה שאנחנו גרועים, ושאם אנחנו לא יודעים לשחק כמו שצריך במזג אוויר שכזה, אז אנחנו לא קבוצה ראויה לשמה בכלל!" היא נעצרה לשאוף אוויר, אבל המשיכה מיד, קולה הולך ועולה. "מי הוא בכלל, הפוטר המסריח הזה? אז מה אם הוא טוב במטאטא יותר מאיתנו? הוא בעצמו בכלל לא תפס את הסניץ' אפילו פעם אחת בכל האימון הזה!"
כמה תלמידים שישבו בסמוך אלינו הרימו את ראשם לנוכח פרץ הכעס של רובי, וכמה מהם אף הנהנו בהבנה.
"אל תוציאי על ג'יימס את התסכול שלך שאת לא יודעת לשחק בקווידיץ'." קולו הלועג של סיריוס נשמע ממקום מושבו מול ג'יימס, בעת שהביט בה בגבה מורמת, כאילו בודק אם תעז להמשיך.
כעסה של רובי גבר. הנחתי שאם סיריוס היה שותק, כעסה היה שוכך והערב היה ממשיך פחות או יותר כרגיל. הרי לכל אחד יש לפעמים פרצי כעס, ועדיף להוציא הכול מאשר להשאיר בפנים. אבל אי אפשר היה לצפות מסיריוס לשבת בשקט למול השמצות כנגד חברו הטוב ביותר, שלמרבה ההפתעה המשיך לשבת במקומו, משחק באוכל שמונח בצלחתו, נראה רגוע להפליא כנגד זעמה של רובי.
"אני יודעת לשחק טוב מאוד בקווידיץ', פשוט לקפטן שלנו יש אגו נפוח מדיי בשביל להודות שהקבוצה שלנו לא רעה בכלל!"
סוף סוף מישהו מסכים איתי שלבן אדם חסרה מעט צניעות.
"קרניים צדק במאה אחוז כשאמר שאתם לא קבוצה ראויה לשמה!" כעת סיריוס כבר נעמד, וידו אף התנופפה באוויר. עוד ועוד תלמידים, גם מבתים אחרים, החלו להפנות את ראשיהם אל עבר מקור ההמולה. "גם לא יודעים לשחק משחק בסיסי בגשם, וגם מדברים עליו מאחורי הגב – "
"מספיק, רך כף."
עיניי נפערו בהפתעה, וננעצו בדובר הקול, לא פחות ולא יותר – בג'יימס. לא הייתי היחידה שהופתעה; סיריוס הביט בו פעור פה, לא מאמין שהוא קטע אותו באמצע הגנה עליו. רמוס נראה כאילו דבריו שהיו על קצה לשונו בוטאו עכשיו בידי ג'יימס, וגם רובי נראתה מעט מבולבלת מהתפנית.
ג'יימס נעמד כשכפות ידיו משוטחות על השולחן, ורכן מעט כדי להביט ברובי. "אני מצטער, התנהגתי כמו אידיוט," מבטו היה כנה להפליא. "זה לא מגיע לכם, אתם קבוצה טובה. המזג אוויר הזה שיבש את כולנו." ואז התיישב בחזרה, והעיר, "רך כף, סגור את הפה לפני שייכנסו לך פיוניות לשם, ושב."
התקשיתי להתיק את המבט מהמחזה המופלא שהתגלה לנגד עיניי. אתם בטוחים שלא הכניסו לו משהו לאוכל?
סיריוס נחת על מושבו בחבטה, ואז התעשת ומחה, "אבל, קרניים – "
"הקבוצה באמת בסדר גמור. אתה יודע בעצמך שלא ישנתי מספיק טוב בלילות האחרונים כדי להיות בפוקוס."
בלילות האחרונים…? ככל הנראה התכוון לירח המלא. לפעמים אני באמת נפעמת מגודל המסירות של הקבוצה הזו אחד לשני.
סיריוס הנהן באיטיות כמבין, אבל המשיך לבחון, כמוני, את פניו של ג'יימס בתקווה לשביב מוכר מג'יימס הנפוח בעצמו, שלא היה נותן שישפילו אותו מול כל כך הרבה תלמידים.
כחכוח בגרון נשמע לידי. הפניתי את ראשי אל אנה בשאלה. "כשתפסיקי לבהות בו, ספרי לי מה את הולכת לעשות בקשר לג'פרי."
הבטתי באנה באי-אמון. הייתי בטוחה שהיא לגמרי לא הולכת לרדת עליי בכל פעם שג'יימס משתרבב לשיחה.
אנה הרימה את ידיה בהתגוננות. "רק רציתי את תשומת ליבך. כל דבר מעבר לזה – את הסקת."
"ומתגובתך ככל הנראה שיש מה להסיק." רובי מלמלה, לחייה רועדות קמעה, מתאמצת לא לחייך.
עכשיו הבטתי ברובי בהפתעה מהולה בתחושת בגידה. נראה שכעסה נמחה כלא היה בעקבות ההודאה מג'יימס. "אין שום דבר להסיק, אם רק רכילות מעניינת אתכן. ואתן חייבות לי על זה, שתיכן." הוספתי בחיוך, כנקמה. "וגם על ג'פרי." קמתי ממקומי, ויצאתי אל מחוץ לאולם. לא שהיה בי איזה שהוא שביב כעס אפילו קטן, פשוט כל היום אני צמודה לאנה ורובי – ואני לא מתלוננת, השינוי שעשיתי היה בהחלט לטובה – והייתי צריכה לעשות שיחה כנה עם עצמי, ועם המחשבות שלי.