פאנפיק לילי וג'יימס \ פרק 13 – לילי חשה ברע

רק אציין שהפרק הזה נכתב בצורה שונה משאר הפרקים – הפעם לילי היא המספרת. רציתי לנסות משהו חדש, אז תגידו לי אם אהבתם ואם יש לכם העדפה לגרסה הזו. יכול להיות שאמשיך ככה.
____________________________

ברגע שהתעוררתי, הרגשתי את לחיי בוערות מחום. בלעתי כמה בליעות ראשונות של בוקר, ועיוויתי את פניי כשהרגשתי את החספוס היבש בגרון, והכאב בכל בליעה. דימיתי בעיניי שדון לילה קטן ששפשף כל הלילה את גרוני בנייר זכוכית. התרוממתי באטיות לישיבה במיטה. ראשי פעם מכאב. שאלתי את עצמי, כמו שאבא היה שואל אותי, כמה אחוזים ממני אני כן בריאה. מן משחק כזה, שאם אני יותר משמונים אחוז בריאה, אני יכולה לקום ללימודים. קול ציני בתוכי ישר פלט – בקושי עשרה אחוזים. את גוססת. ממש כמו פלאפון שצריך טעינה. אבל אז ספרתי בכנות, לפי חוקי המשחק, כשכל כאב מקבל בין עשרה לחמישה-עשר אחוזים. תלוי כמה זה חזק. והגעתי לשישים אחוזים.
מה שאומר שאני צריכה לרוץ למרפאה.
שמעתי קולות פטפוט שקטים ומים זורמים. אמילי ומרי כבר מתארגנות. הסטתי את כילות המיטה וקמתי. אם נדייק יותר, הראש שלי היה כל כך מטושטש שלשנייה אחת עמדתי יציבה, אבל רגע אחר כך נחתי בישיבה על המיטה בחזרה.
מרי העיפה אליי מבט מעבר לכתפה, עוצרת מההתעסקות בתיקה. "את בסדר? את נראית חולה."
המהמתי לעברה משהו מגרוני היבש כמו המדבר.
היא ניגשה ועמדה לצד מיטתי. "להביא לך תה?"
הנדתי בראשי.
קול דלת נפתחת. אמילי יצאה מהשירותים, ועיניה השתהו עליי לרגע. היא נטלה לידה את תיקה. "חייבת להיות כל הזמן במרכז העניינים, מה?" זרקה לכיווני ויצאה מהחדר.
"את רוצה שאשים לידך שקית הקאה או משהו?"
החזרתי את עיניי מהדלת אל מרי, שלא נראתה מוטרדת מההערה של אמילי. הנדתי את ראשי לשלילה שוב. העניין לא היה בבטן, אלא בראש ובגרון. לא יודעת מאיפה זה הגיע. כנראה סתם וירוס שנטפל אליי.
מרי בחנה את מצבי לרגע ואז אמרה, "זה בסדר שאשאיר אותך לבד? השיעור פשוט מתחיל בעוד עשר דקות, ו-"
כחכחתי בגרון, מתכווצת מעט מהכאב. "אין בעיה. אל תפספסי שיעור בגללי."
היא חייכה בהתנצלות ופתחה את דלת החדר. "תרגישי טוב!"
אבל למרות שפטרתי אותה בקלות כזאת, הרגשתי מעט בודדה כשהדלת נסגרה אחריה. לאחר כרבע שעה, נדמו כל הקולות מחוץ לחדר, באופן שדמה ללילות שבהן הייתי הולכת לישון בשעה מאוחרת כדי ללמוד למבחנים \ לסיים את שיעורי הבית \ לסיים את הפרק המותח בספר… ומחקו את המיותר. אהבתי את השקט הזה, שמנע ממני הסחות דעת ונתן לי להתרכז או לחלום. אבל עכשיו הייתי צריכה להתרכז ולא לחלום איך אגיע בדיוק למרפאה.

אבל בסוף כן חלמתי. נרדמתי בתנוחה לא נוחה במיטה, והתעוררתי מקצוות שערותיה החומות של מרי, שדגדגו את פניי כשרכנה מעליי. השמש כבר התחזקה בחוץ, והחדר היה מואר יותר משזכרתי מהבוקר.
"תקשיבי, אני נורא ממהרת – ביקשתי מפרופסור מקגונגל לעלות לחדר בהסבר ששכחתי את הספרים שלי – אבל רק רציתי לדעת מה איתך," טון דיבורה היה לחוץ.
כחכחתי בגרוני כדי להוציא את הצרידות. "פשוט תעזרי לי להגיע למרפאה."
היא עזרה לי להתרומם לעמידה, ומשם ספק סחבה אותי ספק ליוותה אותי אל המרפאה – שם נחתתי על המיטה הקרובה אליי ביותר, נותנת למדאם פומפרי לדאוג לכל. עפעפיי היו כבדים, ומצאתי את עצמי שוקעת בשינה שוב.

מצמצתי מספר פעמים עד ששתי הדמויות שהופיעו לנגד עיניי המטושטשות התמקדו לאחד.
"אני חושב שרך כף הכניס לך משהו למשקה, אוואנס. מעולם לא ראיתי מישהו שישן כל כך הרבה חוץ ממנו," בפיו של ג'יימס הסתמן חיוך.
איזה קוץ בתחת.
מתחת לשיער השחור הפרוע ניבטו אליי עיניו בדאגה קלה. אבל קולו בהחלט לא הסגיר זאת.
התיישבתי במיטה, בעודי תוחבת כרית מאחורי גבי כדי שאוכל להישען בנוחות אחורה. החלון הגדול שהיה מולי השקיף על חלק אחורי במדשאות, שהוטחו עליו ממטרי גשם, בעוד השמש שקעה. הייתי לרגע די מופתעת כשהסתמן לי כמה זמן ישנתי. ג'יימס בהחלט צדק. העברתי את מבטי אליו. הוא ישב בנוחיות על כיסא לצד מיטתי. ואז מבטי נפל על פרח לבן בודד שהיה מונח על השידה שלצידי, ללא אגרטל. אני לא מומחית בפרחים, אבל הוא היה דומה לורד. החזרתי את מבטי אל ג'יימס, שהרגשתי בעיניו הבוחנות את תגובתי. היה לי ברור כשמש שהבחור שמולי הביא לי את הפרח, אבל התעצבנתי על זה. אני לא רוצה שיחזר אחריי. לא רוצה את כל השטויות הקיטשיות האלה שהוא נותן לכל אחת שהוא מתחיל איתה. כבר הבהרתי לו שאני לא מעוניינת לצאת איתו, אז למה הוא ממשיך לשאול ולרמוז? למה הוא בכלל בא לכאן? ועוד אחרי שאתמול התפרצתי עליו על הנטייה שלו ושל סנייפ לשלוח קללות אחד אל השני בכל פעם שהם נפגשים…
הוא הבחין בהבעתי וזווית פיו עלתה בחיוך מתגרה.
מרלין, הבן אדם הזה מעצבן.
צעדים מהירים נשמעו מחוץ למרפאה, ושנינו הפנינו את תשומת הלב אל מדאם פומפרי, שהתקרבה אלינו בזריזות. שיערה הבהיר, שהיה אסוף בפקעת על עורפה, השתחרר מעט. "אמרתי לך להגיד לי כשהיא תתעורר," היא נזפה קלות בג'יימס.
"רציתי אותה קצת לעצמי לפני שתרדימי אותה שוב," מלמל לעברה בחיוך קל.
"הפעם היא לא תירדם להרבה זמן," הרגיעה אותו. היא נטלה לידה בקבוקון קטן, וטפטפה ממנו נוזל צהבהב לתוך כוס מים שניצבה על השידה. "שעתיים לכל היותר." ואחר פנתה אליי במבט מודאג מעט. "את צריכה לישון יותר, גברתי הצעירה. לא שמת לב בזמן האחרון לעייפות, כאבי ראש, סחרחורות, ושקיות שחורות מתחת לעיניים?"
גירדתי את מצחי במבוכה. כבר שבועות שאני משתמשת בלחש המצוין שמרי נתנה לי להעלמת עיגולים שחורים מתחת לעיניים, ומי שם לב בכלל לעייפות? עייפות נמצאת בשגרת יומו של כל תלמיד.
"מה שקרה לך היום לא קרה סתם. הגוף כמעט קרס, כי את לא נותנת לו לנוח," היא הגישה לי את כוס המים הצהבהבים.
לגמתי ממנו במהירות, כשטעם חמצמץ ודוחה התפשט בפי. רציתי לשאול אותה אם לא הכניסה בטעות גרב ספוגה בזיעה לתוך הכוס, אבל רק עיוותי את פניי וסיימתי את תכולת הכוס. ראייתי היטשטשה עד ששקעתי שוב בשינה.

התעוררתי שוב מקולות דיבור, שנקטעו כשגיליתי סימני ערות. אלה היו מרי ואמילי, שעמדו מעט בריחוק ממיטתי.
"איך את מרגישה?" מרי שאלה.
התיישרתי לתנוחה שאפשרה לי לדבר איתן בנוחות. בלעתי כמה פעמים את הרוק לבדיקה. "הרבה יותר טוב,"
מרי חייכה אליי חיוך ללא שיניים בעוד שאמילי השמיעה נחרת בוז. "בטח, כל אחת הייתה מרגישה יותר טוב אם ג'יימס היה יושב לידה שלוש שעות עד שתתעורר," העירה בעוקצנות.
הפניתי אליה את מבטי. קיוויתי שהעירה זאת בצחוק, אבל שפת הגוף שלה שידרה שהייתה שמחה להיות כעת במקום אחר – המבט החמוץ, הידיים בכיסים. ניחשתי שמרי גררה אותה לפה. אבל כשהבטתי בה, מרי בחנה את תגובתי. היא לא הגיבה, וגם לא נראה שחשה לא בנוח בגלל דבריה.
ניסיתי להבהיר לה את התמונה. "את יודעת שלא ביקשתי ממנו – "
"עזבי, לילי," מרי ניסתה לעצור את הריב שחשה שעומד להתפרץ בינינו.
"לא, למה לעזוב?" אמילי לא הייתה מוכנה לעצור. היא פנתה אליי. "אל תנסי להכחיש, לילי," וחייכה חיוך מוזר. "די ברור שהולך ביניכם משהו. את יודעת, המסיבה של סלגהורן שלא הוצאת מילה מהפה בקשר אליה? הלילות שלכם כמדריכים? טוב, אבל את בטח יודעת ששמונים וחמישה אחוז מהמדריכים בהוגוורטס נהיו זוג רק בגלל שהדריכו ביחד…" היא הנידה בראשה באי-אמון. "מה שגורם לי לתהות מה אתם עושים בלילות האלה, כשכולם סמוכים ובטוחים שאתם מסיירים במסדרונות?" פיה התעקל בגיחוך.
נעצתי בה מבט, ושנאתי כל תו בפניה. מהשן הקדמית העקומה במקצת ועורה החיוור שיכלו לראות מבעדו וריד כחול-חיוור במצחה, ועד שיערה החום-עכברי, שהיה אסוף ככדור גבוה בראשה.
מה הבעיות שלה?
באמת שהייתי כבר בהלם מההתנהגות של שתיהן. אז כן, היה נחמד לצחוק עליי שיש בחור אחד בגריפינדור שנראה מצוין, שאובססיבי לגביי, ומחזר אחריי בפומבי כבר כמה שנים, ושממש במקרה הוא הבחור שאני מתקשה לסבול את נוכחותו. אבל לאן עוד אפשר להגיע? וכמה כבר אפשר לצחוק ולדון בעניין הלא מצחיק הזה? ואם אמילי כל כך מקנאה, איך זו בדיוק אשמתי? ואם אפילו עברה במחשבתכם שכל ההתנהגות הזו סביבי מחמיאה לי – אתם לא יודעים עד כמה אתם טועים. תנסו רגע לעמוד בנעליים שלי, ותבינו שכל הסיטואציה הזו רק דופקת אותי מכל הכיוונים. אפילו נערים כבר ממעטים לגשת אליי כי איכשהו ג'יימס מאיים עליהם. ומה אני עשיתי רע?
"לא קורה בינינו כלום, אמילי, אם זה מה שמדאיג אותך," ניסיתי להשוות לקולי נימה רגועה. הבחנתי בכפות ידיה שהיו בתוך כיסי הסוודר, ובמבטה שעטה אדישות ושעמום לדבריי. "במסיבה של סלגהורן הוא וסנייפ הטילו קללות אחד על השני ככה שלא היה בדיוק זמן לדבר, וחוץ מזה שהם עצבנו אותי… ובסיורים במסדרונות אנחנו בכלל מתפצלים לשניים, וזה רק חצי שעה של סיור לבד. ככה שגם פה אנחנו בקושי מחליפים לילה טוב,"
אמילי החליפה מבט עם מרי, ואז התבוננה בי וחיקתה אותי, "לא קורה בינינו כלום, אמילי… לא היה בדיוק זמן לדבר… למה לא היה לכם מספיק זמן לדבר, המסיבה הייתה ארבע שעות! או אולי – "
"עופי מפה." לא יכולתי לסבול את נוכחותה יותר. היא עברה כמה קווים אדומים שחברה לעולם לא הייתה עוברת.
היא השתתקה בהפתעה, ואז הביטה במרי. "את באה?" מרי אפילו לא הביטה לכיווני. שתיהן יצאו מהמרפאה, ואני חזרתי לישון, בתקווה לשכוח את הרגעים האחרונים.

בחלום חזרתי אל ערב המסיבה של סלגהורן. תמונות וריחות הציפו את ראשי. האווירה החגיגית שעמדה באוויר, כשכל התלמידים לבושים בשמלות ובגלימות חגיגיות, כשמעליהם עטלפים מזויפים מעופפים, ומסביבם, צמודים לקיר, שולחנות ארוכים שעליהם מיני מאפה וגם דלעות בחיוך מרושע בגודל לא טבעי. רקדתי עם ג'יימס שחייך אליי עד שפתאום הרגשתי שאחיזתו מתרופפת מידי, והוא צונח על הרצפה ברפיון. התבוננתי בפניו ובחיוך שקפא על שפתיו. כאילו נרדם באמצע בדיחה, שניחשת כבר את סופה. ואז הרמתי את מבטי, וראיתי את אמילי וסנייפ אוחזים ביחד בשרביט אחד שאיכשהו היה חיבור של שני השרביטים שלהם, וכך היה בעל עוצמה גדולה יותר, והיה מכוון בדיוק מעל ליבי. עיניי נפערו בהלם, ופתאום ראש הדלעת הענקית עם החיוך המרושע תפסה את מקום שני ראשיהם. ראיתי הבזק אור אדום, והרגשתי את האדמה נשמטת מתחת לרגליי. התעוררתי בפתאומיות מהרגשת הנפילה.

השעה הייתה מאוחרת. בחלון שלמולי השמיים היו שחורים – ניחשתי שכבר אמצע הלילה. מדאם פומפרי ניצבה לצידי. היא הודיעה לי שאני יכולה לחזור למעונות, מכיוון שאני מרגישה טוב עכשיו. פיזית באמת הרגשתי מאה אחוז, אבל אחרי כל הריב הזה עם אמילי והחלום המוזר שחלקי פירושו כבר התגבשו במוחי, לא רציתי לחזור לחדר הזה. אז קמתי והלכתי במסדרונות הריקים והשקטים בפיג'מת המרפאה, ודפקתי בדלת החדר של פרופסור מקגונגל. היא פתחה את הדלת לכדי חריץ צר לאחר שלוש דפיקות, בכותונת לילה בעצמה, ורשת על שיערה. "כן, העלמה אוואנס? מה יכול להיות כל כך דחוף בשתיים לפנות בוקר?" היא הרכיבה את משקפיה תוך כדי, ועיניה העייפות רק נראו גדולות יותר.
אוי לא, שתיים בלילה? גירדתי את גב כף ידי במבוכה.
"אוי, פרופסור, אני ממש מתנצלת – לא ידעתי שהשעה כל כך מאוחרת!"
היא קיבלה את התנצלותי במנוד ראש. באותו רגע עברה במחשבתי שאין ספק שהיא מורה כבר הרבה מאוד שנים – היא כבר רגילה לנערות בנות שבע-עשרה ודחפיהן וראש סדר העדיפויות שלהן, גם אם מדובר באמצע הלילה.
הסברתי לה שאני מעוניינת להחליף חדר. היא שאלה, כמובן, איך הגעתי להחלטה המאוד חשובה הזאת באמצע הלילה. אחרי הסבר מאוד תמציתי מצידי – "רבנו," – היא אמרה לי את השמות.

אנה ורובי היו עד כדי כך היו שונות במראן שאם הייתם פוגשים אותן ברחוב, לא הייתם חושבים שהן החברות הכי טובות, רק עד שראיתם אותן מתגלגלות מצחוק מבדיחה פרטית באמצע השיעור, וצמד בלתי נפרד בהפסקות.
לא הייתה לי ממש הזדמנות להכיר אותן. בחמש השנים האחרונות הייתי כל כך שקועה בעצמי שהכרתי אותן רק מעט, למרות שהיינו באותה שנה ובאותו בית. אחד הדברים שידעתי עליהן הוא שהן חברות כל כך טובות שקשה לראות אותן לא ביחד.
בדרכי אל חדרי החדש, קיוויתי שהן פתוחות ומקבלות, ושיננתי מנטרה בראשי שמשנה מקום משנה מזל, ושאני עושה את הדבר הנכון, ולא הורגת עכשיו כל סיכוי לחיי חברה מלאים ונעימים. משנה מקום משנה מזל. ניסיתי לדחוק את המחשבה שהמזל לא בהכרח צריך להשתפר. יכול להיות גם יותר רע.
חדר המועדון היה שקט וחשוך כשנכנסתי דרך החור של האישה השמנה, ורק צעדיי השקטים נשמעו בדרכי אל המדרגות למעונות הבנות. החלטתי להיכנס קודם לחדר הקודם שלי כדי לקחת את חפציי. כשפתחתי את הדלת בזהירות כדי לא להשמיע אף רחש, שמעתי רק את נשימותיהן הקצובות של מרי ואמילי במיטותיהן, כשהכילות מוסטות הצידה כך שיכולתי לראות את פניהן. מעט הופתעתי, כי במשך חמש השנים שדרתי איתן בחדר, היה זה דבר כמעט קבוע שבלילה כל אחת שומרת על פרטיותה מאחורי הכילות. מה שרק סימן לי שהן ככל הנראה דיברו ביניהן עד שנרדמו. לא היה לי קשה לנחש על מי הן דיברו.
פניתי אל מיטתי שבה התעוררתי הבוקר חולה. עיניי שוטטו בחדר באיטיות, מלקטות כל פרט, כי כמעט כל פרט העלה במוחי זיכרון – המדף האישי של כל אחת, הפוסטרים של אמילי מטלנובלה ארגנטינאית מוגלגית ידועה, ששמה התנוסס בכתב מסולסל בחזית הפוסטר.
בשאיפת נשימה עמוקה, הוצאתי את השרביט מהכיס, והתחלתי לארוז.

אם הייתם מתעוררים בבוקר ומגלים שבמיטה הריקה שתמיד הייתה נוכחת בפינת החדר ורק העלתה אבק – ובעצם, הפכה לחלק מהרקע – פתאום מתגלה גוש מתחת לשמיכה, שמציץ ממנו רק שיער אדמוני, אני מאמינה שהייתם נבהלים.
וכך התעוררתי לקול צווחה קצרה ומבוהלת.
פקחתי את עיניי בבת אחת בהפתעה. הסטתי את השמיכה ממני והתיישבתי, משפשפת את עפעפיי הדבוקות אחת לשנייה בקורי השינה. במשך כמה שניות שכחתי איפה אני נמצאת, ולמה אני כאן. המיקום של המיטה שבה ישנתי היה בדיוק מול החלון, בניגוד למיקום מיטתי בחדר הקודם, שהייתה נמצאת בדיוק ליד הדלת.
"היי, לילי! מה את עושה פה?" קולה של אנה היה מבוהל, נרגש, או פשוט יותר מדיי גבוה לשעה זו של הבוקר. שיערה הזהוב היה פזור על כתפיה בתלתלים רכים, ועיניה החומות שמוסגרו במסקרה הביטו בי בסקרנות.
"עברתי חדר אליכן," חייכתי, קמצוץ מבוכה בקולי על הפלישה באמצע הלילה.
"באמת? למה?"
"מהסיבה שאנשים עוברים חדר, אנה. אל תראי לה שאת סתומה,"
הפנינו את הראש אל עבר מקור הקול. נערה נמוכה יצאה מחדר השירותים בעוד היא מורחת משחת שיניים על מברשת, והחלה לצחצח את שיניה במרץ.
רובי.
היה לי קשה לא לנעוץ מבט בפס הסגול שבשיערה השחור הארוך.
"את סתומה," אנה גלגלה את עיניה, אבל אם התאמצת היית יכול להבחין בגומה שהופיעה לזמן קצר בלחייה שהרגיעה וסימלה שזו שיחה רגילה לגמרי בין החברות-הכי-טובות. ראשה הופנה בחזרה אליי. "עבר ת'סטראל שחור בינך לבין מרי ואמילי, או מה?"
"משהו כזה."
אנה לא לחצה, ואני התחלתי להתארגן ליום החדש. הבנתי שאני הולכת לבלות את שארית לימודיי עם שתי הבנות האלו – בהפסקות, בשיעורים, בארוחות, וכמובן להסתובב איתן בשעות אחר הצהריים והערב. הן הולכות להיות החברות החדשות שלי, ואני הייתי צריכה להתאקלם במהירות ולהכיר אותן. רובי נתגלתה כנערה משעשעת למדיי, ועם זאת כנה מאוד. "רובי הולכת להגיד לך כל מה שאת לא רוצה," אנה חייכה חיוך שהזכיר לי במידת מה את חיוכו של סיריוס באמצע קונדס. "הכי חשוב לא להיפגע ממנה." אנה, כפי שאולי כבר קלטתם, הייתה יותר ליידי. לשמחתי, לא מהסוג שמסלסל את השיער באצבע ונועץ בך מבט יהיר מלמעלה עד למטה. אנה התגלתה כנערה חברותית ורגישה, שפשוט… אוהבת לטפח את עצמה.
הרבה חשבו שהן מתבודדות ולא מנסות להתחבר – וכך גם אני – אבל כשירדתי איתן אל האולם הגדול, הבחנתי שלא מעט הן נעצרות לשיחת חולין קצרה עם חברים מבתים שונים.
בארוחת הבוקר התיישבתי מול שתיהן. בזמן שלגמתי מכוס מיץ דלעת, עיניי שוטטו ברחבי האולם, עד שהגיעו אל אמילי ומרי, שישבו לא רחוק ממני בשולחן. הן ישבו אחת מול השנייה, ולא נראה ששיחתן זרמה במיוחד. מרי שיחקה בקערת הדגנים שלה בזמן שאמילי מרחה חמאה על הלחם הקלוי שבצלחתה. נעצתי בה מבט עד שאמילי הרימה אליי את מבטה. עיניה הביטו בי במין יהירות. החזרתי את ראשי אל חברותיי החדשות בחיוך קל. אנה עיינה במגזין למכשפה, בזמן שרובי, בחיוך שובב ובעזרת שרביטה המוסתר, שרבטה שפמים עבים ומסולסלים וכובעי צילינדר מצחיקים לדמויות במגזין. אנה הייתה כל כך שקועה בעיתון שלא שמה לב.
המשכתי לחייך לעצמי. יש לי הרגשה שעשיתי בחירה נכונה.