פאנפיק לילי וג'יימס \ פרק 11 – חברות

"עם מי את הולכת למסיבת ליל כל הקדושים של סלגהורן?" שאלה אמילי בהתעניינות, נשכבת במיטתה.
"בינתיים עם אף אחד," לילי ענתה, מבהירה בנימת קולה שאין שום דבר מוזר בזה. היא המשיכה לקפל את בגדיה בעזרת השרביט בסדר ודיוק עם מרווח שווה בין ערימה לערימה בארון.
אמילי כיווצה את גבותיה. "מה? אבל את חייבת להזמין מישהו," היא נעצרה לרגע, חושבת איך לנסח את משפטה. "עם מי את רוצה ללכת?"
לילי שתקה למספר רגעים. "לא יודעת, עם רמוס לופין?" כשראתה את תגובתה של אמילי, התגוננה, "מה, הוא הבחור היחיד שאני יכולה לחשוב עליו שלא יעשה שטויות או יתלהב יותר מדיי שאני הבת זוג שלו,"
"טוב שאת מחמיאה לעצמך," מרי נכנסה לחדר, מגחכת. מרי ניגשה לשידה שלצד מיטתה, ונטלה לידיה שרשרת זהובה פשוטה בעלת תליון לב. לילי ידעה שזוהי השרשרת שאלפרד, החבר של מרי, נתן לה במתנה ליום הולדתה. היא שיחקה בשרשרת והביטה בה בהרהור. ללילי הייתה תחושה שלמרי יש משהו לספר להן.
"אז את מי חשבתן שאזמין בדיוק?" המשיכה בקו השיחה, מתכוונת להוציא ממרי את ההודאה לאחר מכן, בזמן מתאים יותר.
"זה לא משנה, פשוט תעני כן לראשון שיזמין אותך," אמרה אמילי.
"למה לי לעשות דבר מטופש כל כך?"
"כי זה ממש עלוב לבוא לבד למסיבה! מה תעשי שם לבד, בדיוק? אני ומרי לא נוכל לארח לך לחברה, כי אנחנו לא מוזמנות לשם,"
לילי חשה שאמילי כרגע ביטאה את עצבנותה על כך שלא הוזמנה.
"כן, אני עם אמילי," אמרה מרי בהניחה את השרשרת במקומה. היא אספה את שיערה והביטה בפניה של לילי. "מה אכפת לך? אולי בסוף זה יהיה מישהו חמוד, ורק תרוויחי מזה?"
"אני לא חושבת – "
"תראי, הרי אין לך ברירה אחרת, נכון? את לא יכולה ללכת לבד למסיבה. תיעני להצעה הראשונה, וככה תרוויחי גם כניסה למסיבה, וגם בחור חמוד!"
"את יותר מדיי אופטימית, מרי. אבל את צודקת," לילי נאנחה ויצאה מהחדר.

לילי פתחה את עיתון הבוקר בעמוד הראשון, והשעינה אותו על בקבוק מיץ דלעת, בזמן שאכלה. עיניה נפערו מרגע לרגע בזמן שעיניה קראו את השורות. מרי התיישבה לידה בשיער סתור משינה, ונטלה לעצמה קערת דגנים. היא הביטה לשנייה בעמוד הפתוח של העיתון, וכמעט נחנקה.
"לילי, זה הבונסים! משפחת בונס! אני לא מאמינה – " היא כיסתה את פיה בכף ידה בהלם.
"זה את-יודעת-מי, כמובן," אמרה לילי, לאחר שמרי נרגעה מעט.
"או אוכלי המוות. הנביא היומי, כמובן, לא יפרסמו את זה לעולם," ג'יימס הצטרף לשיחתן, מתיישב לפניהן, וחבריו בעקבותיו.
לילי ומרי עקבו אחר מעשיהם בתמיהה.
"למה התיישבנו פה?" רטן סיריוס, מעביר יד בשיערו, ומבטא בלי לדעת את שאלתן האילמת של לילי ומרי.
"סתום. גם אתה מכיר את משפחת בונס, ואתה לא יכול להיות אדיש לזה," ענה לו ג'יימס ברצינות, מעמיס לצלחתו בייקון, ביצה וטוסט.
סיריוס הזדקף בכיסאו. גם הוא הבחין ברצינות של ג'יימס, ושאל, "איך זה קרה? אתה-יודע-מי לא סתם דופק בדלת והורג קוסמים, צריכה להיות לו סיבה,"
"אני רק יכול להניח שהוא רצה שהם יצטרפו לצד שלו, והם לא הסכימו," ענה.
לילי עדיין התקשתה לראות את המחזה שנגלה לפניה: ג'יימס וסיריוס מנהלים דיון רציני על נושא חשוב.
"או שהוא פשוט רצה להפגין כוח. כשהוא הורג משפחת קוסמים מוכרת וידועה, אולי זה רק כדי להראות שהוא שולט על העניינים," אמרה מרי, והכניסה לפיה כפית גדושה בדגנים וחלב.
"יכול להיות," הנהן ג'יימס.
הם המשיכו לדבר על הנושא, מסיימים תוך כדי את ארוחת הבוקר. לילי העיפה מבט בשעון שעל פרק כף ידה. בעוד חמש דקות יתחיל השיעור הראשון. היא קמה ממקומה, ומרי כמוה. הן סידרו את התיק על כתפיהן בזמן שהחלו ללכת אל דלתות האולם הגדול. היא פטפטה עם מרי עד שנקטעה על ידי ג'יימס, שהופיע לידה מלווה בסיריוס לצידן.
"את באה למסיבה של סלגהורן מחר בערב?" שאל כשידיו טמונות בכיסי מכנסיו.
"אולי, זה תלוי,"
לילי החליפה מבטים עם מרי, שחיוך התפרש על כל פניה.
שלא ישאל, שלא ישאל, שלא ישאל…
"במה זה תלוי?" המשיך להתעניין.
לילי הרגישה מטופשת ביותר. "תלוי בראשון שיזמין אותי,"
ג'יימס הרים את גבותיו בפליאה. "ו…? אף אחד עוד לא הציע לך?"
היא רצתה לקבור את עצמה פה ועכשיו, בלי טקס קבורה. "התלבטתי אם ללכת לבד…"
"את רצינית? רך-כף פנוי, הוא רק מחכה לאחת – " ולנוכח עיניה המתרחבות של לילי, ג'יימס חייך. "אני סתם צוחק. רוצה לבוא איתי?"
הוא אמר זאת בצורה אגבית כל כך, שחשה שהייתה יכולה לענות בשלילה והוא היה מגיב אותו דבר.
"אה – בסדר."

"אני לא מאמינה,"
"סוף סוף מישהי מבינה אותי! כבר חשבתי שאני השפויה היחידה בחדר הזה – " לילי נאנחה, והתיישבה על קצה מיטתה. מה הסיכויים שדווקא ג'יימס יהיה הראשון להזמין אותה? היא בכלל לא חשבה על זה כשקבעה זאת עם אמילי ומרי. למען האמת, היא קיוותה להישאר איתן בחדר ולעשות מסיבת בנות משל עצמן. מהסוג של איפור ולקים – לא משהו שהיא אוהבת, אבל בשביל לתת לאמילי ומרי הרגשה טובה, היא מוכנה. במיוחד כשיראו שהעדיפה לבלות בחברתן ערב בנות במקום ללכת למסיבה הנחשקת.
"די, אני לא מאמינה," אמילי נעצה את עיניה בלילי.
"נכון? מי היה מאמין שאני בסוף אלך דווקא איתו!"
"לא, מי היה מאמין שאני הולכת לקבל את הכסף שלי כל כך מהר!"
"מה זאת אומרת?"
"אה – זה כלום," ביטלה אותה אמילי בהינף יד. "סתם, אני ומרי התערבנו בינינו…" היא הפנתה את גבה אל לילי, וניגשה אל מדף הארון שלה, והחלה "לחפש" דבר מה.
לילי קמה ממקומה. "לא התערבתן עליי ועל ג'יימס, במקרה, נכון?"
"אה – לא בדיוק – " אמילי המשיכה לעשות עצמה מחפשת, העיקר לא לפגוש בעיניה החודרות של לילי.
"את יכולה לענות לי תשובות יותר ארוכות ומפורטות?" היא שילבה את ידיה על חזה. "את יודעת, זה ממש לא נעים לי שדיברתן עליי ועל ג'יימס כשהפניתי לדקה את הגב – "
"לילי, תירגעי, טוב?" אמילי הסתובבה אליה. "מותר לנו להתערב ולדבר על מה שאנחנו רוצות. ממתי את כל כך שתלטנית, שתחליטי לנו גם את נושאי השיחה?"
לילי ממש לא אהבה את הכיוון שאליו הלכה שיחתן.
"בסך הכול אני אומרת שלא נעים לי שמנסים להדביק סיפור מהאגדות עליי ועל ג'יימס. ובמיוחד כשזה אתן– ועוד מאחורי הגב," הסבירה. "אתן החברות הכי טובות שלי."
"למה את חושבת שכל העולם סובב סביבך?" זרקה לעברה אמילי. "אז התערבנו על הסיכויים שלך עם פוטר, קרה משהו? תעריכי לפחות את כל מה שיש לך – יותר ממה שיש לרוב הבנות כאן!"
"מה – על מה את מדברת?"
אמילי שתקה, והתעסקה בשרשרת שעל צווארה.
לילי החלה להתעצבן. "תוציאי כל מה שיש לך להגיד, אל תשמרי בבטן. אם ההתנהגות שלי מפריעה לך, את יכולה גם לבקש לעבור חדר!"
דלת החדר נפתחה. מרי נכנסה, ואת צעדיה ליוו המבטים הקשים של אמילי ולילי. ולפתע עצרה, בוחנת את שתיהן. השתיקה הייתה מורטת עצבים מבחינתה של לילי.
"הכול בסדר?" שאלה מרי בחשש.
"ממש לא," ענתה לילי. "אם יש לכן משהו להגיד לי, תגידו עכשיו,"
אמילי התפרצה. "אני אגיד לך בדיוק מה אני חושבת עלייך, לילי! יש לך הכול," הניפה את ידה לרוחב החדר, "כל מה שתרצי – ועדיין, הבעיה הכי קטנה שלך, זה שמדברים עלייך ועל הבחור הכי שווה בהוגוורטס! תעריכי מה שיש לך, כי אם לא שמת לב, אלפרד נפרד ממרי לפני כמה ימים, ואפילו לא דיברת איתה על זה, ואני ממש צריכה לנסות להסב את השיחות שלנו לכיוון שלי, כי את כל היום רק מדברת על עצמך!"
מרי הביטה לסירוגין באמילי ולילי, בחשש.
"אה – לילי, זה בסדר שלא דיברת איתי עליו, אני לא פגועה או משהו – " אמרה.
דמעות חנקו את גרונה של לילי. היא שנאה שמרחמים עליה.
בדממה שהשתררה, היא נטלה את שרביטה ויצאה מהחדר בכמה שפחות דרמטיות שיכלה. היא לא רצתה להסב עכשיו את תשומת ליבן של כל מעונות הבנות בטריקת דלת רמה. היא ירדה במדרגות אל חדר המועדון במהירות, כלל לא מביטה ביושביה. היא תחבה את השרביט אל כיס חצאיתה ויצאה אל המסדרון, מרגישה כאילו סופה מתחוללת בתוכה. המון מחשבות ורגשות התרוצצו במוחה, מסרבות לעצור ולתת לה להירגע. היא רק ייחלה שלא תפגוש באף אדם בדרכה אל המדשאות.

הדבר הראשון שחשבה כשיצאה מבעד לדלתות הגדולות היה, לא אכפת לי אם קר, ולא הבאתי גלימה. אבל לאחר מספר שניות, כשרוח ערב נשבה, וגרמה לעורה להסתמר מרוב קור, היא פלטה גיחוך קטן. על מי אני עובדת? קפוא לי. אבל המחשבה רק לחזור לחדר המועדון, שם נמצאות אמילי ומרי גרמה לה להעדיף לשבת על הדשא הרטוב מגשם.
"מזל שאני מכשפה," היא מלמלה לעצמה לאחר שייבשה עם שרביטה חלקת דשא לחה. היא התיישבה כשרגליה צמודות לחזה וסנטרה על ברכיה, מחבקת את רגליה על מנת להתחמם.
בשאיפת אוויר ארוכה, החלה לעשות סדר במוחה לגבי התרחשויות היום החולף.
לאחר כשעה ארוכה של מחשבות וערבול רגשות, שכללה גם כמה דמעות, היא קמה ממקומה, מבחינה פתאום בשמיים שנהפכו כהים, ובכוכבים שנצנצו מעליה. כשהציצה בשעונה, נחרדה לגלות שהיא כבר צריכה להיות בעיצומו של סיור מסדרונות בתור מדריכה, ושהדלתות הראשיות בשעה הזו צריכות להיות סגורות – כי השעה היא אחרי החשכה.
ליבה דפק במהירות בשעה שרצה אל הדלתות. היא התפללה בליבה שהן יהיו פתוחות. אך לרוע מזלה, הדלתות היו נעולות כשהגיעה אליהן. היא ניסתה את הלחש שבו השתמשה כשהיא והקונדסאים יצאו, אך הוא לא פעל.
"אוח, אני לא מאמינה…"
היא קברה את פניה בתוך כפות ידיה על מנת לחשוב.
לפתע שמעה צעדים כבדים מאחוריה.
"שלום לילי,"
היא נשמה לרווחה.
"האגריד!"
היא כמעט רצתה לחבק אותו מרוב הקלה, אבל ידעה שעדיף ולא.
"עכשיו אחרי כיבוי אורות, לילי, מה את פה עושה?"
"אה – שכחתי את עט-הנוצה שלי ליד האגם, והייתי חייבת אותה בשביל להכין שיעורים – אתה יודע…"
כושר ההמצאה שלה במצבי לחץ מתחיל להשתפר, היא ציינה לעצמה. מעניין אם זה קורה בעקבות התקרבותה אל ג'יימס.
טוב, לפחות הוא לימד אותי משהו.
"כמובן, כמובן – חכי את שנייה," הוא פתח את הדלתות ונתן לה להיכנס.
היא נכנסה, מודה להאגריד. כשיצאה מטווח ראייתו, החלה לרוץ ולעלות במדרגות היישר אל חדר המועדון. היא אומנם לא רוצה להיות שם, אבל היא צריכה את גלימתה ואת תג המדריכה.
"פצפוצי עוג," אמרה לאישה השמנה את הסיסמה, בהתנשפות-מה.
היא עלתה במדרגות ונעצרה בפתח חדרה.
"…אני לא מבינה מה יש לה,"
"תעזבי אותה, אמילי. אני בטוחה שהיא רק – "
לילי נכנסה, מתעלמת מקיומן, ונטלה לידיה את הגלימה ואת תג המדריכה המצוחצח. לפני שהספיקה לצאת, שמעה את מרי קוראת לה,
"לילי, חכי רגע – את לא רוצה לדבר?"
אבל לילי כבר הייתה בדרכה למטה, כשכל רגשותיה צפים מחדש.
נמאס לה מהן. החברות הכי טובות לא אמורות לפנות נגדך, לא אמורות לדבר מאחורי הגב שלך ולהתערב ביניהן על הסיכויים שלך להיות עם בחור שאת מתקשה לסבול. אם הן יודעות שאת שונאת שמדברים עלייך ועליו כאל זוג – הן צריכות להפסיק עם זה.
תנשמי עמוק, תנשמי עמוק. הכול בסדר. לא קרה כלום. אל תתרגשי מהן. חשבה, מנסה להדחיק את הדמעות פנימה. היא חשה מתוסכלת שלא מבינים אותה. תחושת בדידות עטפה אותה. בדרך כלל כשמשהו רע היה קורה לה, היא הייתה פונה ומשתפת את החברות הכי טובות שלה והן היו מקשיבות לה, מעודדות אותה ומוציאות אותה מזה. ופתאום לא היה לה את מי לשתף. הקור שחוותה בחוץ כמו נכנס לגופה ותחושת אי נוחות שרתה בה.
ברגע שיצאה מחדר המועדון אל המסדרון הריק, תפסה את עצמה מנגבת דמעות.
"היי לילי," קול עליז הופיע פתאום, צועד לעברה.
היא לא העזה להרים את הראש ולחשוף את העיניים והאף האדום. "היי, פוטר," הפטירה לעברו. ממש בא בזמן מתאים!
"תקשיבי, אני צריך שתסיירי היום גם במסלול שלי, בסדר?…" נראה שלא שם לב למצב רוחה, והמשיך לדבר בעליזות. "…אני בעונש אצל פרופסור סלגי הזקן עם רך כף, אז בטח נעשה שם חיים – את יודעת – רגע," הוא נעצר ברצינות. "את בעצם לא יודעת. כי אף פעם לא עשית עונש. אז איך אתאר זאת בפנייך, לילי?" הוא השהה את דיבורו כדי לחשוב. "אני אגיד לך. אני מנסה לגרום לחיוך לעלות על הפנים שלך, אבל משום מה זה חזק ממני,"
לילי הרימה עכשיו לגמרי את הראש. היא נעצה מבט בעיניו החומות, והוא החזיר לה מבט.
"מה קרה?"
והמילים הפשוטות האלו, אלו שמציגות דאגה אמיתית, הן שפגעו חזק מכולן. המילים האלו פגעו בנקודה הכי רגישה שלה.
היא פרצה בבכי.