פאנפיק הגוורסט תולדות. פרק א'.

הירח היה בשמיים, כל האנשים כיבו את האורות, לא יכלו לראות את האיש מתקדם בחשכה, שמו של האיש היה גודריק גריפינדור. גודריק הלך בשקט, מטאטאו בידו, הוא המשיך להתקדם עד שנעצר בקרחת יער קטנה.
"הגעת, גריפין" נשמע קול.
משם יצא אדם בעל שער בלונדי בהיר, וגלימה ירוקה.
"ברור שאני אגיע סלית'רין." ענה גודריק במהירות.
ואז הוא קפץ בחלחלה הצידה.
נחש ירוק, עבה כזרועו החליק אליו בשקט.
"ותעיף מפה את הנחש שלך, הוא יהרוג אותי בסוף."
"נו באמת," ליגלג עליו סלית'רין, "נגיני אוהבת אותך."
"גם אני הייתי אוהב אותה," ענה גודריק בחמיצות, "אילמלא היא הייתה בסיליסק תינוק."
סלית'רין לחש משהו במהירות, לחישה צומרנית ומוזרה.
מייד נגיני הרימה את ראשה וזחלה אל זרועו נושפת לעבר גריפינדור.
"בכל מקרה," המשיך גריפינדור, לא מסיר את עיניו מנגיני, "למה קראת לי?"
"נכון," נזכר סלית'רין, הוא שלף קמע קטן, מוזהב וחרוט עליו את האות S.
"הם מחפשים אחריו," לחש, "הם רוצים את מה שבתוכו."
גריפינדור התחלחל, אויביי המוות, הם מחפשים כבר שנים את שלושת אוצרות המוות.
השרביט הבכור, גלימת ההיעלמות, ואבן האוב.
בתוך האבן נמצא רמז, דף שבו נאמר על מיקומו האחרון של השרביט הבכור.
"אז מה אתה צריך?" שאל גריפינדור, "אתה רוצה שאגן עליך?"
סלית'רין חייך,"אני צריך שתשמור עליו."
גריפינדור פתח את פיו כדי לענות אבל באותו רגע, קרן אור אדומה עברה לידו, סנטימטר מלחיו.
גריפינדור שלף את שרביטו במהירות, באותו רגע אנשים בגלימות שחורות יצאו מהאפלה.
"מאוחר מידי, הם כאן!" צעק סלית'רין.
נגיני ירדה מזרועו וזחלה לעבר האפלה.
" אִימְפ‏ֶּּ‏‎ּּדְיִמֶ‏נְטָ‏ה" צעק גריפינדור.
אחד מהאנשים בשחור נפלו.
"אבדא קדברה!" נשמע צעקה.
קרן ירוקה נשלחה לעבר גריפינדור.
"וינגארדיום לביוסה" צעק גריפינדור " אנגרוג'יו!"
בול עץ ריחף מול גריפינדור והתרחב.
בום!
בול העץ התפוצץ כתגובה לקללה ההורגת וגריפינדור ניצל.
ברקים נחתו מהשמיים על האנשים בשחור, הופכים אותם לפחמים במהירות.
סלית'רין הניע את שרביטו ממלמל במהירות.
גריפינדור חייך, הלחשים של סלית'רין חזקים מלחשים רגילים., מזלו שיש לו חבר כזה איתו.
הוא התחמק מעוד קללה הורגת.
וצלל מאחורי אבן קללות עפות מסביב.
גריפינדור קפץ וצעק "קונפוּנדוּ טוטאלוס" הרבה מאנשים בשחור עצרו רגע, המומים. וזה הספיק, ברק ענקי פגע בקרקע, הופך אותה לחרוכה ומעלה עשן.
סלית'רין נח על אבן, מתנשף.
"מה- מה היה הכישוף הזה?" שאל סלית'רין.
"אה, קונפוּנדוּ?" ענה גריפינדור, "זה קסם בסיסי."
"אבל מה הקשר טוטאלוס," שאל סלית'רין, "זה לא חלק מהלחש."
"שכחתי להגיד לך," צחק גריפינדור, "זו המצאה שלי, אני אוכל לחלק את הלחש כדי שיפגע ביותר."
מצחו של סלית'ריו התקמט, "אבל… זה לא יחליש את הלחש?"
"נכון, אבל זה פוגע בהרבה, וזה יותר טוב מפגיעה באחד."
סלית'רין חייך "ושוב אתה מוכיח למה אתה החכם מאיתנו."
גריפינדור הביט סביבם, כל המקום היה חרוך ומעלה עשן.
"בנוגע לתליון," אמר, "החלטתי שלא אקח אותו."
סלית'רין פתח את פיו לענות אך גריפינדור עצר אותו.
"אני לא מתכוון ללכת ולהשאיר אותך לבד, נלך ונחביא אותו, ככה איש לא ימצא אותו."
סלית'רין הרהר בכך, מחפש את הסכנות התמונות בכך.
"בסדר," הסכים, "אבל איפה המקום הזה יהיה?"
גריפינדור חייך, התשובה שלו הייתה ברורה.
"הנגלטון הקטנה, ההר שנמצא ליד" (ספויילר קצר, גרה אימו של וולדמורט בצעירותה."
סלית'רין הבין מהר למה הוא מתכוון.
"העיירה די מרוחקת, וגם לעולם לא ימצאו את זה שם."
גריפינדור התמתח ולקח את המטאטא שלו.
"טוב," אמר, "כדאי שנתחיל לזוז."