עין הורוס
פגשתי את סיידי אתמול בבוקר, וידעתי שאני חייב לדבר איתה.
ראיתי אותה בבית הספר עוד לפני זה, אך לא ייחסתי לה חשיבות. רק אחרי שראיתי אותה מעזה להתחצף למורה לאנגלית מול כל הכיתה הכרתי אותה באמת.
הזמנתי אותה אלי הביתה, והיא הסכימה. היא אפילו לא עיוותה את פניה בגועל כשהראיתי לה את האוסף של המסטיקים מתחת לשולחן שלי. דיברנו קצת, ואז היא הלכה הביתה. זה היה יום שבת ומעט התאכזבתי שאני צריך לחכות עד יום שני כדי לראות אותה שוב.
אבל אז ראיתי אותה היום בבוקר כשעברתי בכיכר מול מסעדה יוקרתית. ראיתי אותה משתופפת מאחורי שיח ומביטה לעבר המסעדה. זה היה קל לזהות אותה, היא היתה היחידה שלבשה ז'קט חום ואוזניות בחום הנוראי שבחוץ.
התחלתי להתקדם לעברה והיא ראתה אותה. היא סימנה לי בלי מילים להתכופף.
"מה עושים?" לחשתי.
היא הצביעה על שני נערים שישבו במסעדה ואכלו ארוחת בוקר. זיהיתי מיד את שערה החום-אדמדם של איימי.
עיניה של סיידי נצצו. הייתי בטוח שסמל הטיט שלה התחיל לזהור מעט. "אח שלי יצא לפגישה עם אחותך."
פערתי את עיניי. סיידי כבר סיפרה לי על אחיה קרטר, ולפי איך שתיארה אותו הוא נשמע כמו הזיווג המושלם לאיימי.
חייכתי. "אז באת לפה לצותת להם?"
סיידי הנהנה. שנינו התכופפנו מעט יותר וצפינו בקרטר ואיימי שאכלו ארוחת בוקר. איימי אכלה חביתה בביישנות וקרטר הסתפק בלשתות קפה.
ראיתי אותם מדברים, אבל לא שמעתי כלום.
קימטתי את אפי. "אני לא שומע אותם."
חיוכה של סיידי היה ממזרי. היא הוציאה משהו מהתיק שלה שנראה בערך כמו מקל ועשתה כמה תנועות באוויר. פתאום יכולתי לשמוע את איימי וקרטר מדברים.
"אז… ניפגש שוב?" שאלה איימי. פניה היו אדומות.
קרטר חייך ושילם את החשבון על הארוחה. "כן, בטח."
איימי חייכה והתחילה לקום. היא פנתה לעבר הבית שלנו, וסיידי ואני התכווצנו יותר כשחלפה על פנינו.
גם קרטר קם, אז ראיתי על צווארו שרשרת הדומה לזאת של סיידי, רק שהסימן שלה היה הסמל של האל הורוס – עין הורוס. הוא לקח את התיק שלו ועמד ללכת.
"טוב, אני אראה אותך אחר כך." אמרה סיידי ומיד נעלמה בין כל האנשים בכיכר. אני נשארתי לצפות בקרטר עד שהלך.
הייתי מוכן להישבע שעין הורוס שלו הבהב שנייה לפני שהתחיל ללכת.
תגובות (25)
זה מהממם אני כל כך אוהבת את שני סדרות הספרים האלה
אחיה* ולא אחותה…
איזה מגניב זה!! עכשיו זה סיפור בהמשכים?
אם כן – תמשיכי! (וסיידי ואנוביס ביחד. סופי.)
טוב, זה לא ממש סיפור בהמשכים, סתם התחשק לי להמשיך את הקטע של אתמול…
ואופס, אני אתקן…
קורה לפעמים שלא שמים לב…. :)
דווקא זה יפה… בחירה שלך. אבל אם את עושה את זה בהמשכים תבחרי לזה שם אחד…. אבל אם לא זה יפה גם ככה!
נ.ב. מחר אני מעלה פרק של משהו מיוחד! ואולי גם של הקעקוע….
יש!
ועכשיו אני באמת חושבת על לעשות סיפור בהמשכים על זה… אולי אחרי שאני אגמור לכתוב את אין אפשרות להתחבא בעוד אלף שנה…
כן… גם לי פתאום מתחשק לעשות פאנפיק כזה.. אולי כשאני אסיים סיפור כלשהו (אם אני אסיים.. או אחליט שאני אוותר על משהו.. נראה לי אני מפסיקה עם רוצח שכיר… :(
כדאי?)
טוב, כמובן שאני אומרת לך שלא, אבל זה תלוי בך. אם את מרגישה שאת לא יכולה עם כל כך הרבה סיפורים (זה עוד כלום לכמות הסיפורים שאני כותבת) אז רק את מחליטה… אני כמובן רוצה שלא תוותרי על אף אחד.
וזה באמת רעיון טוב לעשות פאנפיק על זה, כמו שכבר אמרתי קרטר ואיימי מתאימים וגם סיידי ודן.
אולי זו הכמות כי אני נטשתי את הסיפור הזה לגמרי ואני פוחדת שככה יהיה עם שאר הסיפורים… אני אנסה להמשיך… אבל יש סיפורים יותר חשובים בשבילי, אני מבטיחה שאנסה… סליחה..
למרות שבטיוטה יש לי פרק שלם של זה ואני לא יודעת מה לעשות אתו…
בסדר… (את האמת, הסיפור הזה היה רק בהתחלה אז היה קשה יותר לאהוב אותו מהאחרים…)
ואני בחיים לא אתן לך לנטוש את שאר הסיפורים! אין מצב! (אבל שוב, זאת רק את מחליטה. בכל זאת – לא לנטוש!)
אל תדאגי, אין סיכוי שאני נוטשת את שאר הסיפורים! :) (אבל יש סיכוי שאת שכיר אני אנטוש.. אולי…)
אני מקווה שלא…
בוא נגיד שאם אני אמשיך את הסיפור אני מעלה עוד פרק ואז יש לי כבר פרק מוכן וכן הלאה…
את נטשת סיפורים?
טוב…. זה נחשב לנטוש סיפור שאתה רק בעמוד הראשון שלו?
אממ.. נראה לי שכן
אז כן, נטשתי כמה וכמה סיפורים (אבל אלו היו רק אלו שהייתה לי בהם השראה של שנייה, בדרך כלל כשאני מתחילה סיפור אני חושבת על קטע אחד ספציפי שאני חשבתי עליו ומשם בונה את שאר העלילה)
גם אני ככה.. אבל לרוב הסיפורים שלי יש כבר עלילות מתוכננות, אבל לחלק אין לי מושג מה יקרה ואני מנסה להמציא בזמן שיור מתמטיקה.. (למרות שלאחרונה זה עובד גם בשאר השיעורים..)
גם לי הולך בזמן האחרון במתמטיקה, אבל יותר במדעים וערבית.
למרות שבזמן האחרון הספקתי לרשום במחברות שלי (בעיקר בגלל שאין לי יותר דפים לכתוב בהם)
יש לי מחברת קטנה כזאת שאני כותבת בה ועדיין יש בה דפים (למרות שחלק נכבד מהם הולכים לחברה שלי שעושה בהם אוריגמי של פרח…)
בערבית לא הולך לי בדרך כלל.. מדעים לפעמים..
מפלצת האוריגמה!
(מאוריגמי)
בכל פעם שאימא שלי מביאה לי מחברת מהעבודה שלה אני לוקחת ומתחילה לכתוב, אבל לרוב זה נפסק בעמודים הראשונים… את רוב העלילות שלי אני סתם מדמיינת במוח ולא כותבת.
מכירה את זה… אחר כך אני שוכחת וזה מעצבן
גמאני חושבת ולא כותבת!
גמאני רושמת עכשיו גמאני בכל תחילת משפט שלי!
לדעתי זה די כיף, למרות שבזמן האחרון כל הקטע של הכתיבה השתלט עלי… בכל פעם שאני מדמיינת עלילה במוח אני מתארת אותה כמו בסיפור… זה די מעצבן (והייתה לי סדרה שלמה של סיפורים שהתבססה על החלומות שלי. זה הכי כיף)
נחמד *-* אהבתי את הקודם יותר. אבל גם זה טוב!
אם זה בהמשכים – תמשיכי.
ולי נתנו מחברת לכתוב בה סיפורים ואני תמיד כותבת את כל הרעיונות שלי (ואז לוקח לי שנה להעתיק אותם למחשב).
ואני תמיד שוכחת את החלומות שלי. תמיד.
חוץ מהסיוט שהיה לפני שבע שנים, שאני זוכרת אותו בבירור -.-