עולם חדש פרק 4- מי אני עכשיו?

נכנסנו לחדר שהזכיר משרד. בחדר היו תלויות תמונות של חצויים מהמחנה (אני משערת) על הקיר ועל הרצפה היה שטיח בצבע חום. התיישבתי על אחת הספות בחדר. כירון ואנבת' הסתכלו זה על זה כמביני דבר והתלחשו בפינת החדר תוך כדי הגנבת מבטים אליי. חששתי שמשהו קרה ושסודי התגלה או שכירון לא "מחבב" אותי במיוחד. אבל לא הצלחתי לפענח את תנועות שפותיהם.

כירון דהר לעברי ואנבת' הנהנה לעברי בראשה ויצאה מהחדר ואחריה נשמעה טריקת דלת.
"אז… שמעתי שמצאו אותך סאטירים במזבח האלים הגדול ביוון" אמר כירון ובחן אותי במבטו.
"כן." עניתי.
"הייתי בטיול שנתי עם הכיתה ואני לא זוכרת מה בדיוק קרה לי, אבל התעלפתי והופעתי כאן ואנבת' ופרסי הסבירו לי קצת על הדברים פה ומי אני". עניתי.
"אז כמו שכבר ידוע לך" אמר כירון והסתובב בחדר, "את במחנה החצויים. מקום שבו נמצאים ילדים שיש להם דם מדמם של האלים האדירים של יוון. דם אלוהי. כיוון שזה דמם של האלים אז לכל ילד פה יש כוחות על טבעיים. למשל, אנבת' הנערה אותה פגשת מלפני כן…" "היא בת של אתנה אלת החכמה היא מאוד אסטרטגית ויש לה כובע היעלמות שבעזרתו היא יכולה להיעלם" קטעתי אותו.
כירון הסתכל עליי במבט שואל והתחרטתי על התשובה מיד.
"איך את יודעת את כל זה?" שאל.
"אמ… אנבת'! אנבת' סיפרה לי כשהיינו בדרך לכאן" התחמקתי מהתשובה האמיתית.
עיניו של כירון ריצדו מסביב לחדר המשרדי הגדול.
"טוב. אני מניח שאנבת' כבר הספיקה להכיר לך את המחנה ואת החוקים שלו" אמר וליטף את זקנו הארוך. "אז רק לכי להתארגן, תתקלחי ותבחרי ביתן לבינתיים שתרצי להישאר בו עד שאמך או אביך האלוהי יכירו בך הערב." אמר.

לפתע הדלת נפתחה ונכנס לחדר חניך. פרסי. "אה… אני רואה שאתה מדבר איתה… אז אני…" אמר ובא ללכת כשכירון קטע אותו: "אתה תישאר פה ותעשה לטיילור הדרכה נוספת ותספר לה על ההרפתקאות שעברת במחנה, בעוד שאני אלך לשתות לי משהו חם ואולי לשחק משחקון נחמד של שחמט עם דיוניסוס. הממ… כמה שאני אוהב לנצח אותו. אם יהיו בעיות טיילור, תפני אליי" הוא קרץ לי ויצא מהחדר.

פרסי נכנס במבוכה לחדר. "טוב אני מניח שאת לא צריכה שאני אספר לך כלום" הוא ישב מולי וחייך.
"אתה צודק", צחקתי, "אני כבר יודעת הכל עליך מהספרים. אבל דבר אחד אני לא מבינה" אמרתי.
"מה?" הוא שאל ונראה מבולבל מעט.
"איך ריק כתב את כל זה… כאילו, ריק ידע שזה קיים? זה ממש מוזר" אמרתי.
פרסי כיווץ את גבותיו ושיחק באצבעותיו כאילו הוא יודע משהו והוא מסתיר אותו.
"זה די קשה להסביר… אחרי שתתרגלי לדברים המוזרים שקורים פה אני אסביר לך. אבל לפני הכל: בחרת באיזה ביתן את רוצה להישאר?" אמר וקרץ אליי.
"ברור!!!" הצהרתי. "פוסידון! זאת שאלה בכלל?" אמרתי וצחקתי.
"לא אני חושב שלא" גם הוא צחק.

***

הדשא הירוק והעמק הרחב ידיים האירו את עיניי. אני ופרסי התחלנו להתקרב לכיוון הביתן של פוסידון. בצדדי ראיתי חניכים נלחמים זה בזה על זירה בצורת ריבוע. פרסי נעצר לצד אמצע העמק מול מחסן קטן מעץ בצבע חום כהה שהיה כתוב עליו ביוונית " Αξεσουάρ και στρατιωτικού εξοπλισμού" (אביזרים וציוד לחימה). הוא דפק על הדלת שנראתה כאילו היא הולכת להתפרק.
"מי זה?" נהם קול מתוך המחסן.
"היי אחי!" אמר פרסי.
"דיי. פרסי… אתה לא מתכוון שזה…" אמרתי כשהדלת נפתחה פתאום ומתוכה יצא ייצור ענקי בגובה שני מטר בערך. הייתה לו חולצה כתומה של מחנה החצויים וג'ינס בלוי ודהוי. שיערו החום והארוך היה מסודר על מצחו והפוני שלו הסתיר את פניו שחשפו עין גדולה באמצע הפרצוף שצבעה היה דומה לצבע עיניו של פרסי. היצור הענק חיבק את פרסי כל כך חזק שפרסי התחיל להכחיל.
"אלוהים אדירים" אמרתי בקול מופתע. רעם נשמע בשמיים.
"סליחה, אלים אדירים! אני לא מאמינה זה… שזה… טייסון! האח הקיקלופ שלך!" צעקתי.
טייסון הניח לפרסי שנראה מתנשף וכמנסה לשאוף קצת אוויר והסתכל אליי בפנים מבולבלות.
הפוני שלו כיסה את פניו והוא הרים יד להסיט אותו. הוא המשיך לנעוץ בי את עינו הענקית והתוהה.
התקדמתי צעד לעברו וחייכתי.
"היי. אני טיילור. אתה וודאי שואל את עצמך מאיפה אני מכירה אותך… אז בוא נגיד שאני קוראת מכורה לסדרת הספרים של פרסי… שמבוססת על החיים שלכם. פחות או יותר" אמרתי.
טייסון נראה מבולבל אף יותר אבל מיד ניער את פניו וחייך.
"חברה!" הוא נהם וחיבק אותי. אני מוכנה להישבע שבזמן הזה הפסקתי לנשום. תודה לאלים שפרסי הסיח את דעתו ממני.
"טייסון? אני צריך עזרה." פרסי אמר. המשפט הזה הקפיץ אותו כמו כלבלב קטן שרוצה לעזור.
"אז ככה," פרסי אמר, "טיילור היא דיי חדשה במחנה. היא הגיעה היום. אני צריך שתתאים לה כלי נשק מתאים, שריונות ובגדים של המחנה"
"אה… פרסי?" אמרתי.
פרסי הסתובב לעברי ושאל "מה?".
"על כלי הנשק אתה יכול לוותר… כבר יש לי אחד." אמרתי ושלפתי מהכיס את החרב הזהובה שהייתה כעת מקופלת (אל תשאלו אותי איך זה קרה).
פרסי היה המום ומבולבל בו זמנית. שלחתי לו מבט שאומר "אני יספר לך אחר כך".
"או-קיי" פרסי גירד בראשו.
"אז טייסון תכין לה רק בגדי לחימה ואת הבגדים של המחנה" הוסיף לומר.
"או-קיי! לעבודה" טייסון הכריז ונכנס למחסן.
אני ופרסי צחקנו ונכנסנו בעקבותיו.

המחסן הוא פשוט דוגמא מדהימה באופן מוזר למשפט- אל תסתכל בקנקן אלה במה שיש בו. מבחוץ המחסן נראה קטן. אבל מבפנים… זה כבר משהו אחר.
המחסן אף שלא נראה כך מבחוץ, היה בגובה של כשני מטרים. הוא היה עשוי מעץ בצבע חום כהה מבחוץ ומבפנים העץ היה צבוע בצבע ירוק ים. השטח שעליו המחסן עמד היה ענקי. בכל קצה ופינה במרחבו היו תחומים שונים ודברים אחרים מוזרים. בפינה אחת ניצבו כחמש שולחנות כתיבה גדולים ולבנים עמוסים בג'אג'טים וטכנולוגיה. לידם התרוצצו כשישה חניכים מהמחנה שאני משערת שהיו בני הפייסטוס אל הנפחות, ועסקו בתיקונים ובניסיון לחבר כבלים מקצה אחד לשני בעוד שעוד חניך אחר נכנס כעת למחסן ובידו כשלושה מחשבים וטאבלטים נוספים שהם יצטרכו לתקן.
בפינה האחרת היו תלויים על הקיר יותר ממאה שריונות (ואני רצינית). חלקם היו כסופים בצבע מתכתי וחלקם היו צבועים באפור. לכל אחד מהם הייתה צורה שונה ומין חפץ מולווה שמייחד אותו, לאחד היה מגן עם סמל מוזר עליו שלא הצלחתי לזהות כי הוא היה מכוסה אבק ואחר היה עם שריון שהיו חרוטים עליו כוכבים (מאורפיאוס יכול להיות?).
טייסון התקדם לעבר השריונים ונעצר מולי בפרצוף שואל.
התקדמתי והסתכלתי על השריונות המרהיבים שחלקם היו מכוסים אבק וקורי עכביש.
שבתי להסתכל על טייסון.
"אה… זה דיי בעיה להסביר" גמגמתי.
למזלי פרסי לקח צעד קדימה ואמר: "טייסון, טיי עוד לא גילתה מי ההורה האלוהי שלה. בינתיים עוד אין לנו מושג והוא גם לא טרח לתת לה אות. לפני החוק החדש הוא או היא ייתן לה סימן מזהה עד הערב. תיקח ממנה את המידות עכשיו ובינתיים תכינו את השלד. כשייוודע לנו זהותו/ה של ההורה המייצג נוכל לדעת במה לקשט את השריון ומה לחרוט עליו. בסדר?"
טייסון נאנח כמבין וחייך. "בסדר אחי" אמר והוסיף "אל תדאגי, זה לא פעם ראשונה שהאלים מתעצלים לתת סימן"
הסתכלתי על פרסי והוא הנהן לעברי.

התקדמנו במחסן הענק לעבר ארון ענקי ולבן. בהחלט חוסר של התאמת צבעים, חשבתי לעצמי, בעודי הולכת לעבר הארון העצום. כשהתקרבנו לארון ראיתי שצבעו לא לבן כמו שחשבתי. צבעו של הארון היה בעצם ציורים יוונים שנראו כאילו הם צוירו בטיפקס שמציגים כל מיני נערים ונערות שכנראה היו חניכים, לוחמים וזזים כמו אנימציות. טייסון פתח את דלת הארון שנראתה כאילו היא שוקלת חמישים טון אבל מתברר שזאת לא הייתה בעיה בכלל לטייסון לפתוח אותה. שתי ידיו הענקיות והחסונות פשוט פתחו את הדלת הכבדה כאילו הייתה דף. בתוך הארון היו תלויות יותר מעשרות חולצות כתומות של המחנה כמו של כל חניך במחנה הזה, שעליהן כתובCamp Half-blood אם תשאלו אותי – זה שם ממש מלחיץ למחנה.

טייסון בחן את גופי בעינו הגדולה ושלף מתוך הארון חולצה שנראתה במידתי ובחן אותה מולי. הוא כנראה החליט שהיא תתאים לי, כי הוא הוציא עוד עשרה חולצות כאלה מהארון. אחר כך הוא הביא לי עוד חמישה קפוצ'ונים כתומים של המחנה (הם ממש צריכים להחליף צבעים לצבע אחר מכתום) ובנוסף אליהם הוציא עוד כשתי זוגות נעליים שנראו כאילו הם עשויות מבטון ונדמה היה שהן משמשות לכך שאיזה חניך לא ייתקע לך חרב בנעל במשחק דגליים. או בכלל.

אני ופרסי יצאנו החוצה מהמחסן עם שלל הדברים שלקחנו. בחוץ ראינו את אנבת' מתקרבת עם חניכה עם שיער שחור פזור וגלי, עם חולצת המחנה. על צווארה הייתה שרשרת של פנינה לבנה שברקה באור השמש. הן התקרבו אלינו ואנבת' נתנה לפרסי נשיקה על הלחי.
"מה קורה?" היא שאלה.
כנראה שהסתכלתי במבט מוזר על החצויה שהתלוותה לאנבת' כי היא הסתכלה עליי במבט אדיש.
"מי את?" שאלתי את החצויה והושטתי לה יד ללחיצה.
"זאת שירה." אנבת' אמרה. "היא חצויה חדשה. כמוך. אנחנו עדיין לא יודעים מי ההורה האלוהי שלה והיא תגלה את זה היום כמוך.
חייכתי אליה.
"היי" אמרתי לה. "אז אני מניחה שאת גם לא מבינה מה לעזאזל קורה עכשיו?"
זה גרם למבט האדיש שלה להשתנות והיא צחקה חזרה.
"כן טוב… אני מניחה שכל אחד מהם עבר את זה בזמן כזה או אחר בחייו לא?" היא אמרה.
"כן… אבל לא נראלי שאף אחד מהם היה מתוח כמוני" השבתי.
היא משכה בכתפיה, אמרה שלום לאנבת', חייכה אליי והלכה.

***

הגיע הערב. במשך כל אחר הצהריים ששהיתי במחנה התחלתי להכיר את המקום. חיפשתי מקומות סודיים כאלו, מהסוג שלא ימצאו אותי אם ארצה להיות לבד. המחנה היה נהדר. הכל היה ירוק והשדות החקלאיים היו פוריים והפירות נראו מגרים למדי. תוך זמן הסיבוב במחנה הכרתי עוד חניכים שלא הכרתי מהספרים או שמעתי עליהם.

הכרתי ילד ששמו רון שהיה ילד ג'ינג'י נמוך עם משקפיים בן 15 מבית אפולו. הוא התמחה ברפואה. לכל ילד מביתן אפולו יש תחום שהוא קצת יותר חזק בו מהאחרים כי אפולו מייצג הרבה דברים. למשל, התאום של רון, ג'ו, מתמחה בחץ וקשת. לעומת אחיו, ג'ו הוא גבוה ושרירי (כנראה מהאימונים של הקליעות), ושיערו יותר חום משל רון. הם סיפרו לי שהביתן שלהם פתוח לרשותי עד שאגלה מי ההורה האלוהי שלי וניסו לחקור בנוגע לתחביבים שלי. סיפרתי להם שאני אוהבת לשיר והם ישר שייכו אותי לביתן שלהם. למרות שלפי שמה שפרסי סיפר בספרים אפולו הוא גרוע בכל הנוגע למוזיקה.

בנוסף אליהם "זכיתי" להכיר את בני הרמס. הבעיה בבני הרמס… טוב יש הרבה בעיות, אבל העיקרית מבניהן היא שהם נורא ערמומיים. אם כל אל היה חיה אני חושבת שהרמס היה שועל. כשנתקלתי בטעות בנערה מביתן הרמס הבנתי גם עד כמה. קראו לה לולה. היא הייתה גבוהה ובלונדינית עם עיניים בצבע כחול עמוק. היא התעצבנה עליי שנתקלתי בה, הבטיחה לי נקמה והסתלקה. בהתחלה לא חשבתי שהיא באמת תנקום בי. אבל אז התברר שכן. הלכתי לספרייה כדי לקחת משם ספר על חצויים וכשפתחתי אותו התפוצץ עלי מין אבק ירוק כזה שמתברר שהיה אפשר להורידו מפניי רק עם אקונומיקה מותאמת לפרצוף. וכמובן שאם הייתי רוצה להשיג את האקונומיקה הייתי צריכה לעבור דרך ביתן הרמס שיבריח לי מבחוץ, כמו שהוא מבריח את משקאות הקוקה קולה לחניכים שזקוקים.

בכל מקרה, יצא לי להכיר חניכים מכל מיני ביתנים במשך כל היום. בערב אספו את כולנו באמפיתיאטרון. כל המחנה ישב בכיסאות ורק כמה ילדים בודדים הצטרכו לעמוד. ביניהם עמדו אנבת', פרסי, שון (ילד מביתן דמטר) ועוד. הנחתי שאלו כנראה האחראיים של כל חדר.

אני עמדתי עם עוד כמה ילדים ועם כירון בצד של הבמה החומה הענקית שמולה כל החניכים ישבו. באמצע הבמה דלקה מדורה עם להבה ענקית שחשבתי שהיא יכולה לשרוף את הכל בתוך שניות. אבל הלהבה איכשהו לא גדלה לשריפה ונשארה עומדת במקומה. כירון צעד לבמה. החניכים ראו אותו עולה והשתוקקו. היה שקט עד כדי כך ששמעו את נקישת פרסותיו על במת העץ. הוא נעצר ליד המדורה שעכשיו שמתי לב שהיה לידה מן פחון אפור כזה ולידו היה שולחן עם הרבה מאכלים מגוונים שנראו טעימים ועוררו בי רצון רב לאוכל. כירון פתח את האספה.
"חניכים יקרים" הוא קרא והחצויים שבקהל מחאו כפיים סוערות עד שהוא סימן להם עם ידו 'שקט' ואז הם שתקו. "תודה." הוא הרצין. "ועכשיו לעניינינו. כידוע לכם כמעט כל שבוע אנחנו מוצאים חניכים חדשים ומקיימים את המפגש הזה שבו האלים מתגלים לפני ילדיהם. היום יש כמות כפולה של חצויים אז היום אני מבקש הרבה סובלנות וסבלנות כדי שנכבד את כולם" הוא אמר וברגע נשמעו קולות של חניכים נאנחים מעייפות. "עכשיו אני אקרא שם, וכל חצוי חדש יבוא ויעמוד לידי ונגלה את האמת עליו."

כירון הסתכל עליי במבט שאמר: תעלי לבמה, את ראשונה. הסתכלתי על החצויים שלידי במבט מתוח ולחוץ ושירה חיבקה אותי.
"יהיה בסדר" היא עודדה אותי.
"תודה" אמרתי לה והשתחררתי מחיבוקה.
עליתי לבמה. ראיתי מולי כמאות זוגות עיניים צופות בי בצפייה. לפתע כולם פערו את פיהם. חיוכו של כירון נמלא חשד. אנבת' כיסתה את פיה בידה מרוב הלם. לא הבנתי מה כל כך מוזר ומה קרה עד שפרסי שעד עכשיו פיו היה פעור בא לעבר הבמה. הוא חיבק אותי ולחש באוזני: "היי אחות חדשה".