עולם חדש פרק 3- אני נמצאת במחנה מוזר

התעוררתי. הייתי על מיטה לבנה כשבשני צדדי ישנם וילונות כמו של בית חולים שבעזרתם מפרידים בין המיטות של החולים כדי לספק להם פרטיות ותא משל עצמם. ככה זה היה. הייתי לבושה במין כותונת לבנה שתהיתי כמו כל בן אדם נורמלי שיהיה בסיטואציה כזאת, מי לעזאזל הלביש אותי בה, ועל ידי היה צמיד שהיה כתוב על בשפה לא מוכרת: " Επεξεργασμένα" למרות שאף פעם לא הכרתי או למדתי את השפה הצלחתי לזהות מה פירושה של המילה המוזרה. פירושה: מטופלת.

איפה אני? חשבתי לעצמי. התבוננתי בחדר. משתי צדדיי המיטה היו שידות. על השידה בצד שמאל היה קנקן מלא בפרחים ריחניים וצבעוניים. בצד הימני היו מין עוגיות ריבועיות ומשקה בצבע של תה. מולי היה כיור וכיסא. החלון שהיה מעליי האיר את החדר באור של שמש חמימה.

קמתי מהמיטה בצליעה והתהלכתי לחדר. מה לעזאזל קרה לי לפני שהתעלפתי? שאלתי את עצמי. איפה אני בכלל? סקרתי שוב את החדר. הפעם שמתי לב שהמיטה הייתה מיטה ללא רגליים והיא כמו צפה באוויר. הפרט הזה היה מאוד מוכר. מוכר למה שקרה בחלום המשוגע שלי. או שזה לא היה חלום? לא, זה היה חלום הרגעתי את עצמי. הייתי חייבת להירגע.

הלכתי לשידה שליד המיטה שלי והתיישבתי על המיטה. לקחתי לי את הריבוע-עוגייה המאוד מוזר הזה ורציתי לאכול אותו. באתי להכניס אותו לפי אך בשנייה לפני הזהיר אותי קול נשי: "לא! מה את עושה! אל תאכלי את זה!" ולפתע יד באה וחטפה לי את העוגייה מהיד. "היי!" מחיתי. "אם את רוצה כזה למה לא ביקשת? יש מספיק לכולן!" אמרתי והסתובבתי אל מקור הקול. ראיתי נערה. נערה בערך בגילי. היא הייתה גבוהה ובעלת שיער בלונדיני מתולתל שהתבדר בעליצות. עיניה היו אפורות מאוד ונראו קשוחות. הן הזכירו לי מישהי שראיתי בחלום. היא הייתה לבושה בחולצה כתומה שהיה כתוב עליה: "CHB". על צווארה הייתה שרשרת עם כל מיני ריבועי חמר מוזרים שהיו מוטבעים עליהם כל מיני דברים. למשל: על אחד מהם היה מוטבע בניין האימפייר סטייט ומקיפים אותו כל מיני שמות שלא הצלחתי לקרוא.

"תקשיבי. אסור לך לאכול יותר את האמברוסיה, אחרת תמותי" היא הזהירה. "את המה?" שאלתי. "ואני מה?" הוספתי לשאול. "איפה אני בכלל?" הוספתי לרצף השאלות שלי. "מי את בכלל?" הייתי בשוונג עם השאלות. "מה זה ה…" התחלתי לשאול.
"ואוו! סטופ. תעצרי שנייה עם השאלות" היא צחקה. "אז ככה," היא התחילה לומר, "אני אנבת'. ואת נמצאת כרגע במחנה החצויים. זה המקום הכי בטוח לכל החצויים בעולם" היא הסבירה.
כנראה שהפרצוף שלי היה מאוד מעוות כי היא הביטה בי בתמיהה בפנים ששואלות "מה קרה?".
"מה אמרת שאני?" דרשתי לדעת.
"חצויה." היא אמרה כאילו זה לא ביג דיל.

קמתי מהמיטה והתהלכתי במעגלים.
"לא זה לא יכול להיות!" דיברתי לעצמי תוך כדי הסתובבות בחדר.
"לא זה היה רק חלום, לא… לא!" המשכתי לדבר לעצמי ושחכתי שהיא הייתה בכלל בחדר.
"מה קרה?" היא הביטה בי בפנים מודאגות.
"זה היה חלום נכון?" שאלתי אותה בקול רם. "זה הכל היה חלום נכון?
צעקתי וניערתי לה את הכתפיים בפראיות.
"זה לא אמיתי!" המשכתי לצעוק כמו משוגעת.
"תירגעי!" היא פקדה עליי והצליחה לנער את ידיי מכתפייה.
"זה לא אמיתי… לחשתי. "זה היה רק חלום…." המשכתי ללחוש לעצמי והרגשתי את עיניה נעצמות. ואז נרדמתי.

חלמתי שאני נמצאת בחוף הים. כנראה שאף אחד לא ראה אותי כי ריחפתי באוויר. ואני חושבת שאם אנשים היו רואים ילדה מרחפת באוויר הם ודאי היו שמים לב. התהלכתי, סליחה. ריחפתי , מעל החוף. החוף היה חוף לבן מהסרטים, נקי ומטופח. הגלים בים געשו והים היה בצבע כחול ירקרק. סככת המציל הגבוהה והמוצלת הניפה דגל לבן שמסמן על זה שהים רגוע ושקט ואפשר לרחוץ בו.
פתאום ראיתי אותו. נער. שיער בלונדיני, גבוה ושזוף. הוא שכב על מגבת חוף של… ספיידרמן?! בכל מקרה, ידעתי שזה הוא. לא הבנתי בדיוק מי זה ומה הוא אמור להיות אבל זה היה הוא. המישהו שהתת מודע שלי כיוון אותי אליו. אבל מי זה? ואיך הוא קשור אליי?

מי זה… מי זה? שאלתי את עצמי תוך כדי הרגשת ניעור מוזרה כזאת. כאילו מישהו מנער אותי כדי שאחזור למציאות. פתחתי עיניים. מולי ראיתי את הנערה ששמה אנבת' שראיתי ממקודם ולידה היה עוד נער עם שיער שחור ועיניים בצבע ירקרק. גם הוא היה לבוש בחולצה הכתומה כמו של אנבת' ובמכנסי ג'ינס משופשפים, שהבליטו מאוד את עורו.

הם עמדו אחד ליד השני ובהו בי. הנער התיישב על המיטה לצידי.
"מה שמך?" הוא שאל. שפשפתי את עיניי ואת ראשי.
"קוראים לי טיילור" אמרתי בבהלה.
"זה בסדר." הרגיע אותי, "את לא צריכה לפחד מאיתנו", המשיך לומר, "אנחנו פה כדי לעזור לך." הסביר.
"מי אתה"? שאלתי.
"אני פרסי ג'קסון" אמר והצביע על עצמו, "וזאת אנבת', חברה שלי."
"אתה! אתה זה שעליו מסופר בכל הספרים של ריק ריירדן! פרסי ג'קסון נכון?" שאלתי בתדהמה.
"מה?!." הוא שאל מבולבל והעביר את אצבעותיו בשערו כאילו מנסה להיזכר במשהו.
"רגע מה? " שאלה אנבת'.
"יו אני לא מאמינה שזה באמת אמיתי וקורה!" אמרתי בהתלהבות.
"איזה ספרים?" התערבה אנבת' בשיחה. "פרסי? על מה היא מדברת?!"
פרסי שלח לה מבט שאומר "אני לא מבין על מה לעזאזל היא מדברת".
"בכל מקרה", אנבת' אמרה, "נעים להכיר אותך טיילור. ודיי מפתיע שאת מכירה אותנו. היא אמרה. אנבת' חייכה אליי ואחר כך הסתובבה ונעצה מבט זועף בפרסי. כשהיא חייכה אליי הרגשתי בבית. בית… בית ספר… טיול! "יוון!" אמרתי וקמתי בבת אחת מהמיטה.
"יוון?" שאלה אותי אנבת'.
"הטיול! אני לא מאמינה! שאלתי. "אני חייבת לחזור לטיול! בן… והחברות שלי… הם בטח מתים מדאגה!" הצהרתי.
"רגע מי?" שאל פרסי ונראה מבולבל.
"אני יכולה לסמוך עליכם נכון?" שאלתי.
"בטח!" אמרה אנבת'.

אז סיפרתי להם. הכל! החל מהטיול ליוון ועד עכשיו (לא כולל החלום המוזר. זה היה יותר מדי מלחיץ ומטריד מכדי לספר). הם נראו מבולבלים. היה ברור למדי שדבר כזה לא קורה במחנה הזה לעיתים קרובות, או בכלל. הסתכלתי מהחלון בזמן שהם ניסו לחשוב על דבריי. הנוף היה מדהים! היה בחוץ עמק ענקי יותר גדול אפילו מההיכל. הדשא היה ירוק מאוד ובסופו של העמק היה ים. מצידו השמאלי של העמק היו מין הרבה עצים סבוכים וקרחת יער קטנה באמצע. בצד השני היה.. אמאלה! היה שם דרקון! הוא היה ענקי וככל הנראה שמר על עץ ירוק שעל ענפיו נח משהו זהוב.

הסתכלתי על פרסי ואנבת'. הם הסתכלו אחד על השני והנהנו. לקחתי צעד אחורה. לא ידעתי מה קורה. פרסי היה הראשון לדבר.
"טיילור, תראי, מנהל המחנה שלנו כירון… אני חושב שהוא יוכל לעזור." סיכם. "המקרה שלך אף פעם לא קרה במחנה וזה משהו נדיר. אני ואנבת' חושבים שכדאי להתייעץ איתו. אבל זו החלטה שלך." הוא אמר והביט בי כמחכה לתשובה.
אנבת' קמה ונעמדה. "פרסי צודק. כירון מלמד גיבורים צעירים יותר מאלפי שנים. הוא יודע הכל!" אנבת' סיכמה את דבריה.

התלבטתי מה לעשות. מצד אחד, רציתי לדעת מה קורה לי אבל מצד שני הייתה לי הרגשה מוזרה בבטן שאני צריכה לשמור על כך בסוד ולתפעל כמו חצויה רגילה.
"אני מעדיפה לשמור על כך בסוד. ואני צריכה את עזרתכם" עניתי להם. הם הביטו בי בשאלה.
"כל דבר" הם ענו ביחד.
"אז אני צריכה שתסבירו לי מה יש לי שאין לחצויה רגילה. אני לא רוצה לגלות את הסוד לאף אחד. אז אני אצטרך להתנהג כמו חצויה רגילה ולהשתלב." הסברתי.
"אמ… לחצויים רגילים יש רק אמא או אבא. כאילו, אין להם את שתיהם כמו שלך יש." הסבירה אנבת'. "ויש גם את העניין הזה של כוחות מיוחדים ודברים שאת אוהבת לעשות שקצת מרמזים על ההורה האלוהי שלך." הסביר פרסי.
"אז נגיד שאני איבדתי את הזיכרון או משהו…" אמרתי.
"לא יעזור לך. המנהל הראשי של המחנה דיוניסוס, אל היין מומחה בדברים כאלה והוא יכול לתקן אותך בתוך שנייה ואז הוא יבחין שלא באמת איבדת את הזיכרון." הסביר פרסי.
"את יכולה להגיד שהורייך שלחו אותך לבית יתומים כשנולדת ואת לא יודעת עליהם כלום." הציעה אנבת'.
"רעיון טוב." אמרתי לה.
"טוב," היא אמרה בהתלהבות והסיטה את שערה, "לבנות אתנה יש תמיד רעיונות". "עכשיו את סתם משוויצה" אמר פרסי והוציא לה לשון.
"אוו… תודה מוח אצה" היא אמרה ונישקה אותו על הלחי.
"היי! אולי את בת אתנה!" היא אמרה.
"נצטרך לגלות את זה בטקס היום בערב. בינתיים את צריכה ללכת לפגוש את כירון והוא יקצה לך חניך שיראה לך את המחנה." אמר פרסי.
"אז איפה כירון יושב?" שאלתי. "אני מתה לפגוש אותו אחרי מה שסיפרת עליו בספרים." אמרתי. "אנבת' תלווה אותך" נידב פרסי את אנבת'.
נראה לי פשוט שהוא פחד שכשאעזוב אז היא תחקור אותו על עניין ה"ספרים". אנבת' רק נעצה בפרסי מבט מעוצבן ויצאה מהתא. משכתי כתפיי ויצאתי אחריה.
"אז… מה זה הספרים האלו שהזכרת מקודם?" שאלה בדרך החוצה מהבניין.
"אמ.. זה ספרים שכתב איזשהו סופר על פרסי. הם מספרים מהרגע שהגיע למחנה ועד מלחמת הטיטאנים שנלחמתם באולימפוס…" אמרתי.
"רגע, ואני מוזכרת שם?" היא שאלה מבוישת.
"הו כן. ורק שתדעי שבספר הרביעי "הקרב על המבוך" שסיפר על המסע שלכם במבוך של דיידלוס, הוא לא ידע שקינאת בו בגלל שהוא היה עם רייצ'ל, הוא לא הבין את זה בכלל." צחקתי.
"בנים הם טיפשים!" היא קבעה.
"אני לגמרי מסכימה. גם החבר שלי התחיל להתנהג מוזר לאחרונה." אמרתי. "אוי שיט!" קיללתי.
"מה קרה?" אנבת' שאלה.
"החבר שלי.. יש לו משחק ביום שבת הוא בטח דואג לי בגלל שנעלמתי! אסור לו לדאוג לי יש לו משחק חשוב והוא חייב לנצח בו!" אמרתי.
"אה… אל תדאגי בקשר להיעלמות שלך." אנבת' אמרה.
"בגלל העירפול? שאלתי. "מה? איך את יודעת על העירפול?" היא התפלאה.
"דא! הספרים!" אמרתי. "אבל את חושבת ש.. באמת יופעל עליהם עירפול? כי אני לא חצוייה כמוכם." הוספתי לומר.
"אני לא בטוחה." היא אמרה. "את בטוחה בטוחה שאת לא רוצה לספר לכירון?" היא שאלה.
"כן. זה משהו בהרגשה שלי. אני פשוט לא יכולה…" אמרתי.

יצאנו מהבניין. עכשיו שמתי לב לכל העמק. ראיתי מין קיר טיפוס ונוזל אדום שמעלה אדים נוזל עליו. לפי הספרים של פרסי- זה קיר הטיפוס שמטפסים עליו וצריך להתחמק מהלבה. ראיתי את הביתנים השונים שמסודרים עכשיו בצורת מלבן ועל כל ביתן הסמל של האל שמייצג אותו. הסתכלתי על ביתן שתיארתי לעצמי שזהו ביתן הרמס ונזכרתי בהבטחה שהבטיחו האלים לפרסי בספר האחרון- שכל מי שמגיע למחנה הם ישתדלו להכיר בו כבנו.

"מעניין אם הרמס הוא ההורה המייצג שלי…" אמרתי לאנבת'. היא השפילה מבט לרצפה ועצרה הליכתה. עמדתי מולה.
"לוק?" שאלתי בקול עצוב. היא הסתכלה עליי בעיניים עצובות ודמעה זולגת על לחייה.
"אני… הוא היה כמו אח בשבילי את מבינה?"
"את האמת? שבערך כי בספרים פרסי כתב מנקודת מבטו על כל מה שהוא ראה" אמרתי.
"את באמת לא אהבת אותו אי פעם? כי בספר הראשון פרסי תיאר אותך בנקודת מבט שדיי הצהירה שכן" הוספתי. היא חייכה חיוך קטן.
"אהבתי את לוק. אבל לא ידעתי אם אהבתי אותו בתור אח או בתור בן זוג. ומהרגע שראיתי והכרתי את פרסי הבנתי את זה." ענתה.
"טוב נעבור נושא" אמרתי ואנבת' מחתה את דמעותיה והמשכנו ללכת ליד הביתנים.
"לפתע היא עצרה ונעצה בי מבט. "מי את רוצה שהיה ההורה המייצג שלך? היא שאלה ושילבה ידיה על ביטנה. אני אישית רציתי שפוסידון יהיה ההורה המייצג שלי כי הוא לדעתי האל הכי חזק וטוב יחסית לכל האלים. אבל אז נזכרתי שאם אני אגיד את זה זאוס מאוד יכעס אז החלטתי לשמור זאת לעצמי.
"את האמת? עדיף שאני לא אומר כי מישהו פה יכול להתעצבן" צחקתי והשמיים רעמו.
"אה… נקודה טובה." אנבת' צחקה וקרצה אליי.

עברנו ליד הביתן של פוסידון שהדיף ריח של ים שהזכיר לי את ביקורי האחרון בים. התבוננתי בביתן. זה היה ביתן על החוף (מן הסתם) ועל הדלת שלו היה מוצב קלשון שהוא בעצם הסמל של האל פוסידון. ידעתי שפרסי יהיה בפנים והרגשתי צורך חזק לדבר איתו כי איכשהו הרגשתי שהוא יודע משהו על כל הסיפור הזה.
"על מה את מתבוננת כל כך?" אנבת' שאלה. גירדתי בראשי והסתובבתי לכיוונה.
"לא… סתם. עזבי לא חשוב. בואי נלך לכירון הוא מחכה לנו" אמרתי בעודי ממשיכה ללכת ומביטה מבט לאחור בביתן פוסידון.

אני ואנבת' המשכנו ללכת סביב הביתנים עד שהגענו למין בניין בעל שלוש קומות בערך. הוא היה בצבע לבן ובקומת הקרקע היו הרבה חניכים ומין יצורים מוזרים שאני לא מכירה. ניחשתי שחלק מהם זה בוודאי נימפות יער או סאטירים. הם התרוצצו על הדשא הירוק ואיתם עוד כמה חניכים שעמדו ליד הבניין ושחלקם ניסו לתפוס את היצורים או שוחחו בצד עם איזה חניך או שתיים.

לעברנו התקרב, סליחה דהר, חצי בנאדם חצי סוס (אני ממש לא בטוחה מה זה היה). היו לו פנים מזוקנות ושיער ארוך בצבע חום, ופניו נראות מודאגות אך שמחות באותו הזמן. פלג גופו האחורי היה בעצם פלג גופו של סוס (כן, כן עם זנב והכל) והרגשתי לרגע שהוא מוכר לי. כשקראתי את הספרים לא תיארתי לעצמי שהוא נראה ככה. ואולי כן וזה פשוט לא נראה הגיוני שבאמת רואים את זה. הוא נעצר מולנו ונעץ בי מבט.