עולם חדש פרק 2- טיול כיתתי ליוון

התעוררתי מחלום שנהפך לסיוט. בהתחלה זה היה חלום. הייתי ביוון, בטיול עם הכיתה שלי, והלכנו לבקר אתר תיירות מוכר ביוון. זה היה בוקר ויוון הייתה בדיוק כמו שדימיינתי: ים גדול מקיף את העיר, שוקים ברחובות וחנויות, מבנים ישנים וחורבות שנבנו בעיצוב האופייני ליוון. בהחלט לא ברוקלין.

כל הכיתה הייתה דחוסה באוטובוס אחד. אני ישבתי ליד רוני באחד מהמושבים האחוריים ומאחורינו ישבו הבנות הכביכול "יותר מקובלות של הכיתה". היה חם. מאוד. החצי הקדמי של האוטובוס, היה מאוד שקט. בטח בגלל שהמורים יושבים שם. בחלק האחורי היה רועש ותלמידים זרקו אחד על השני כדורי נייר ואוכל. בוטן אחד של אחד הילדים פגע לי הפרצוף. ואני עדיין לא הבנתי למה ילדים בכיתה י' לא יכולים שלא להתנהג כמו קופים שרבים על בננה.

המזגן באוטובוס הישן לא פעל וכולם הזיעו מהחום הכבד.
"אוף, אני מתגעגעת לקור של ברוקלין", אמרתי לרוני.
"אבל, חשבתי שאמרת שזאת הארץ האהובה עלייך והיא הכי מעניינת אותך וזה" , היא אמרה.
"כן…" עניתי. "אבל תאמיני לי שהקור של ברוקלין עדיף מהחום זה" גיחכתי.
"טוב צריך להסתדר עם מה שיש!" היא הצהירה.
"תראו מי מדברת!!" לעגתי לה. היא צחקה.
"בסדר אולי אני לא, אבל הבנת את הפאנץ'. אמרה בעליצות.

ירדנו מהאוטובוס. החום קצת ירד מכיוון שהשמש החלה לשקוע. נכנסנו לתוך מבנה. מבנה? היכל! ישר שהסתכלתי על זה ידעתי. זה מזבח לאלים. נכנסתי למזבח האלים. הוא היה ענקי! תחשבו על המקום הכי גדול שאתם מכירים ותכפילו את זה פי שתיים. כל פסלי 12 האלים האולימפיים היו שם והחזיקו בידם, או פוסלו עם דבר שמאפיין אותם. למשל זאוס פוסל כשבידו חזיז הברק הראשון שלו.

"וואו!" הסתכלתי בתימהון על ההיכל הענק.
"וואו זה יותר גדול מהבית שלי" רוני צחקה.
"רוני אל תלעגי למקום הזה" נזפתי בה. "זה אולי המקום הכי מעניין עליי אדמות!" אמרתי.
"מה כל כך מעניין בו?!" שאלה.
התכוונתי להסביר לה אלא שאז המורה אמרה לנו להתקדם. התחלתי לעקוב אחרי הכיתה לחדר אחר בהיכל הענקי. ואז ראיתי אותו. את הפסל של האל פוסידון.
"וואו! איזו השקעה עשו בו!" הצהרתי בהתפעלות.
"כן" אמר קול גברי עמוק. הסתכלתי אחורנית ועיניי ריצדו את ההיכל הגדול, אבל לא ראיתי כלום.
"אה, זה בטח סתם בראש שלי" אמרתי לעצמי. משכתי בכתפיי והמשכתי ללכת לכיוון שהכיתה הלכה אליו, אבל היא נעלמה.
"את צדקת שאמרת שאני בראש שלך", אמר אותו קול. "אבל לא דמיינת אותי מדבר אלייך במחשבותייך" , הוסיף לומר.

מה קורה פה? חשבתי לעצמי. אני בטח משתגעת. זה לא הגיוני. הסתכלתי שוב על כל ההיכל ושוב לא ראיתי אף אחד. לא הבנתי מה קרה. מי דיבר אלי? ההיכל רעד. כאילו הייתה עכשיו רעידת אדמה. למרות הרעידה הקשה הפסלים של האלים לא זזו אפילו מילימטר.
"ברכות", אמר הקול המפחיד.
רק שהפעם הוא נשמע כאילו הוא עומד ממש מאחוריי. הסתובבתי. לפני הפסל של פוסידון עמד לפניי איש.

היה לו זקן שחור ארוך על פניו והוא היה לבוא כאילו הוא הולך לחוף הים- מה שהיה מאוד מוזר בהתחשב בכך שאנחנו באקרופוליס על הר. הוא לבש חולצת הוואי צבעונית, כפכפים ומכנסי ברמודה. היו לו עיניים ירוקות כמו הים. הוא נראה צעיר ובריא (יחסית למישהו עם זקן). הייתה לו הילה כחולה, כמו ערפל בוהק שעטף אותו. הזכרתי כבר שהוא היה בגובה של שלוש מטר לפחות? וההיכל היה עוד יותר גבוה! זה בכלל הגיוני? הוא חייך אליי. את האמת? לא ידעתי מי זה ומאיפה הוא צץ, ומה הוא רוצה ממני, אבל אז דקלמתי מילה אחת שבכלל לא ידעתי למה אמרתי אותה: "פוסידון".
"אכן כן". הגבר שהתברר כפוסידון ענה.

פוסידון התקרב אליי והלכתי צעד אחורה. זה הגיוני בכלל? האלים לא קיימים בכלל זה מיתוסים! לא? חשבתי שמישהו עובד עלי, והתחלתי לרוץ ולברוח בתוך ההיכל הענק והריק מאנשים. גם אם היו פה אנשים לא נראה לי שלאף אחד מהם היה אכפת שגבר ענקי בגובה 3 מטרים עם זקן שחור בגובה שלו רץ אחריי נערה בת 16ומנסה למכור לה סיפור שהוא פוסידון.

הפסקתי לרוץ. הסתכלתי מאחוריי ולא ראיתי אף אחד. בטח התייבשתי. או שאולי חטפתי מכת חום מהחום הכבד ששורר בחוץ ואני סתם הוזה.
"אני סבור שלא" אמר קול. הסתובבתי וראיתי את פוסידון. הפעם נראה שעצר במלתחה להחליף בגדים. היה לו מכנס/חצאית (אי אפשר כל כך לזהות) עשוי אצות והוא היה מואר הפעם באור כחלחל ירקרק. הפעם לפחות הוא נראה פחות מלחיץ כי הוא היה בגובה אנושי.

"אהה!!!", צרחתי כל כך חזק שאפילו מתים שקבורים מתחת לאדמה היו שומעים. אבל אף אחד לא בא. "מי אתה?", שאלתי באימה. "תתרחק ממני! אני אקרא למשטרה!!!", איימתי והוצאתי את הטלפון שלי והתחלתי לחייג לטלפון הנייד של רוני, שמסתבר שאני יודעת בעל-פה. אבל לפתע הפלאפון התפוגג בידיי.

התחלתי לרוץ שוב, ומעדתי על אבן מטופשת שהייתה עליה חריטה של קלשון. פערתי עיניים. "זה… זה… לא ייתכן!!!" נבהלתי. "תפסיק כבר! תעזוב אותי!!!" צרחתי.

"אינני מבין את פחדך ממני. אני אל. אני לא פוגע במי שלא פוגע בי" הצהיר ועליצות רבה הייתה בקולו. הוא התהלך סביבי במעגלים. "נוכל לפחות לשוחח על העניין?" , שאל. "אני נשבע לך בנהר הסטיקס שאני לא אפגע בך כך או בשום צורה אחרת" אמר ונשבע. נשמע רעם בשמיים. זה כנראה אומר ששבועתו התקבלה ולא תופר.

קמתי בצליעה. הרגל דיממה לי קלות מהנפילה על הסלע אך הצלחתי לקום. ניערתי את האבק מהריצפה של ההיכל שהיה דבוק למכנסיי והתקרבתי אל האל. פוסידון הרים את ידו ולפתע הופיעו שתי כיסאות כחולים ושולחן ביניהם. הכיסאות היו מעוטרים בחריטות של קונכיות, צדפים, קלשונים וחלוקי נחל. השולחן נדמה כאילו הוא צף באוויר ולא היה שום קשר בין רגליי השולחן לרצפה. בעצם, לא היו לשולחן הזה רגליים! על השולחן היו עוגיות ותה. לא בדיוק מסוג האוכל שציפיתי (אם כבר מצפים) מאל יווני.

"פוסידון?" שאלתי. "לאן נעלמה הכיתה שלי וכל האנשים שהיו בהיכל?" שאלתי.
באמת תהיתי לאן כולם נעלמו ולמה אין פה אף אחד. כי ההיכל היה מלא אנשים ומלא אנשים לא יכולים פשוט ללכת. והנחתי שהוא היחיד שיודע למה. ואולי הוא גם האחראי לכך.
"אל תדאגי. כיתתך בסדר גמור. וכך גם כל האנשים שהיו פה בהיכל." אמר. "אני פשוט לקחתי אותך לעולם אחר. בעצם שכפול של ההיכל. ובשכפול רק אנחנו נמצאים", הסביר.
"אבל למה היית צריך לעשות את זה?" שאלתי. "ולמה התגלית אליי?" הוספתי לשאול.
פוסידון לקח לגימה מהתה ואכל מהעוגיות שהיו בקערה. "קשה להסביר" אמר. "ואין לי הרבה זמן להסברים ולתשובות בשביל שאלותייך הרבות." אמר.

קמתי מהכיסא.
"אני עדיין לא מבינה. מה המטרה של המפגש הזה?" אמרתי בחוסר סבלנות.
התהלכתי סביב הכיסא בעצבנות.
"הסברתי לך. וחוששני שאיני יכול להסביר עוד הרבה" אמר בנועם. נעצרתי והתבוננתי בפסלים.

פתאום, הפסלים החלו להזהיב. מצמצתי בעיני. מה לעזאזל קורה פה? חשבתי. הפסלים, שכבר רגליהם היו מצופות זהב התחילו להשמיע קולות מוזרים. "מה זה?" צעקתי בטירוף מוחלט. "מה קורה פה?"

המשכתי לצרוח. הזהב שהגיע משום מקום הגיע כבר לחצי גופם של כל אל ואל. רציתי לברוח לא הבנתי מה קורה. אבל רגליי לא חשבו כמוני והם לא זזו ממקומן. הפסלים כבר היו מצופים כמעט עד הראש בזהב. על ראשם צצו זרי דפנה. ידעתי שזרי הדפנה מסמלים ניצחון של מישהו אצל היוונים.

חיפשתי בעיניי את פוסידון. עיניי ריצדו את ההיכל הגדול והוא כנעלם. כוסות התה, העוגיות, השולחן המרחף והכיסאות נעלמו כלא היו. אך לפתע ראיתי ערפל כחול. משהו באינסטינקטים שלי אמר לי לעקוב אחרי העשן. אולי זהו רמז מפוסידון ואולי לא, אבל באמת הייתי צריכה מישהו- אל, שיסביר לי מה קורה פה.

עקבתי אחרי העשן הכחול. הוא הוביל למין דלת כזאת ישנה עם תחריטים של: קלשון, מראה, ירח, שמש ועוד. לקחתי נשימה עמוקה ופתחתי את הדלת. הדבר הראשון שעלה לי בראש היה: "וואו" אמרתי בהתפעלות רבה. זה היה חדר. ענק. בערך בגודל של ההיכל. מולי היו 12 כיסאות מסודרים בצורה של חצי עיגול ועל כיסא היה חרוט אחד מהתחריטים שראיתי קודם. שלושת הכיסאות שהיו באמצע חצי העיגול היו גדולים משל האחרים והם נראו ברמת כבוד יותר גדולה. מול חצי העיגול הייתה כורסא ישנה ושולחן קטן לידה. מדה השני של הכורסא הייתה מדורת אש ובתוכה נראתה אישה חייכנית למדיי.

על הכיסאות ישבו אנשים בגודל של חמש מטר לפחות. כבר הזכרתי שהכיסאות היו ענקיים? אישה אחת הייתה יפיפייה ביופייה ומסנוורת. היא מרחה שפתון אדום מושלם על שפתיה וקרצה לעברי. אחרת, נראתה מרוכזת מאוד במחשבה ונעצה בי מבטים ערמומיים . איש אחד היה עם יוקייליילי ביד, עיפרון. כל פעם הוא ניגן צליל ביוקייליילי, אמר משהו לעצמו וכתב בדף את התו או המילה. אחר היה עם טלפון על אוזנו וכל שנייה הוא צפצף וצלצל. הגבר האמצעי מהכיסאות באמצע השלישייה עמד. היה לו שיער שחור ומשהו שזמזם בידו. זה נראה כמו הברק שיש בשמיים בימים הגשומים.

"התקרבי, בת תמותה" אמר הגבר שעמד באמצע.
קולו היה חד ומחשמל וכששמעתי אותו עבר בגופי זרם חשמלי. פחדתי להתקרב לא ידעתי מי אלא האנשים האלה. אבל אז ראיתי את פוסידון. הוא יישב בכיסאו הכחלחל ירקרק וחייך אליי. הגבר האמצעי הסתובב לעברו. "הנך בטוח שזאת הנבחרת?" הרעים בקולו את כל החדר הגדול.
"אני בטוח" אמר פוסידון וקם. קולו נשמע הרבה יותר עמוק בחדר הזה.
"טיילור, התקרבי בבקשה ושבי על הכורסא בנוח. אני מבטיח ונשבע בשם כולנו בנהר הסטיקס שאף אחד לא יפגע בך" אמר. "או ישרוף אותך" אמר והפנה מבט מזהיר לכיסאות שמאחוריו.
התקדמתי לאט לעבר הכורסא והתיישבתי עלייה. הסתכלתי על המדורה שליד הכורסא והתפללתי שהיא לא תשרוף אותי. האישה שבאש צחקה ושמעתי את קול צחוקה של האישה.
"אל תפחדי חמודה, האש לא תתפשט לכיוונך" היא אמרה במחשבות שלי בקול מרגיע ועמוק.

הרמתי מבטי מהמדורה הסתכלתי על האנשים.
"מה?" שאלתי.
"כמו שאת בטח מבינה", אמר הגבר שבאמצע, "אנחנו האלים היווניים. 12 האולימפיים האדירים והעצומים!" אמר ורעם רעם בשמיים.
(חתיכת אגו יש לבחור).
"מה אתם רוצים ממני?" שאלתי. "הדבר היחיד שאני מכירה שקשור למיתולוגיה זה מה שקראתי בספריו של החצוי הגיבור פרסי ג'קסון" אמרתי. "ואת זה המציא סופר אז אני לא בטוחה שהוא קיים" אמרתי.
"הו הוא קיים". קם איש שיש על כס שיש עליו חריטות של כלי נשק וכל מיני דברים פוגעניים. היה לו שיריון יווני שנראה שאפילו פיל לא יכול לשבור אותו. אבל באמצע השיריון היה חור בצורה של חוד של חרב. האל שניחשתי ששמו ארס והוא אל המלחמה, ראה שאני מסתכלת על החור ואמר "את זה הוא עשה לי הפרחח הקטן וחסר ה-…"
פוסידון קטע אותו: " לא הזמן ולא המקום ארס."
אל המלחמה תק בהסתייגות.
"אוקיי, אז אתם אמיתיים. אבל מה אתם רוצים ממני? לי יש הורים אמיתיים ולא זורמת בי אפילו טיפת דם של דם אלוהי" התלוננתי.
"העניין הוא", אמר הגבר שבאמצע שכבר ידעתי שקוראים לו זאוס, שהאורקל שלנו, נבאה נבואה שבה –לפי מה שהצלחנו לפענח- פוסידון," אמר והצביע על פוסידון, "צריך לבחור בת תמותה ולהפוך אותה לחצויה. החצויה הזאת תהיה גיבורה ותצטרף לשורותיו של מחנה החצויים תעזור להגן עליו. לחצויה הזאת יהיה מה שלא היה לכל האחרים. יהיה לה כוח מיוחד ויכולת הנהגה. על החצויה הזאת להיות אמיצה ולשדר ביטחון לכל האנשים בסביבתה ושתהיה נאמנה ושאפשר לסמוך עליה בעיניים עצומות. זאוס התיישב. "אז נתנו לפוסידון לבחור אדם מתאים, וכנראה שאת הנבחרת. "אז מזל טוב" אמר באותו הטון.
"אבל מה אם אני לא רוצה?" שאלתי.
"זה לא נתון לבחירתך" הצהיר פוסידון.
"אני בחרתי בך והפכתי אותך לחצויה בפגישה הקודמת שלנו" הסביר. "מעכשיו את תהיה בסכנה מתמדת ממפלצות מהרגע שתצאי מהחדר הזה ועד שתגיעי למחנה החצויים" אמר.
"אבל… אבל…" התחלתי להגיד. והאלה שנעצה בי מבטים קמה.
"טיילור יקירתי", היא אמרה בקול מתנשא כמו הקולות של הילדים מתחכמים מהבית ספר שחושבים שהם יודעים הכל.
"תביני שזהו תפקיד מאוד חשוב. את הנבחרת. את חצויה. ואת צריכה להיות גיבורה. אל תוותרי לעצמך כשהינך יכולה להמשיך ולהצליח." אמרה והרצינה.
ולא יכולתי להתווכח איתה כי זה היה כל כך נכון.
"רגע, אז אם אני חצויה, מי ההורה האלוהי שלי?" שאלתי.
"הפרט הזה ייוודע לך כשתגיעי למחנה." אמר פוסידון. "והנה מתנה מאתנו" אמר והתקדם לעברי כשבידו חרב זהובה. "זוהי חרבך היא הוכנה מכוחו של כל אל אולימפי. היא חזקה במיוחד. והיא תמיד תישאר איתך כשתצטרכי אותה." הוא נתן לי אותה וחזר למקומו.
"אבל… אני לא רוצה להיות חצויה אני רוצה חיים רגילים! אני לא הנבחרת! לא!" מחיתי בקול מיואש ומתחנן. ברחתי בריצה מהחדר כמו רוח סערה ויצאתי מההיכל. אחרי זה משהו פגע לי בראש ונפלתי מעולפת.