סניץ'-סוויץ' ; טווידלי-די טווידלי-דם; זכר-דם (מבוסס על עולמו של הארי פוטר)

מערכה ראשונה

" שב לך בכורסתך המוגלגית, הרולד פורד. שב לך והתרווח. ואנא… אל תפחד.

"אחרי הכול, אינני מבקש לעקור לך את הציפורניים או השיניים או הלשון. לא, לא. כל שאדרוש ממך, הרולד פורד, עורך דין מוגל שכמוך, הוא פתיחות הדעת וקצת תשומת לב." האיש המצולק דיבר בבוז.

הרולד פורד ניסה לקום מהכורסא, אך הכורסא הצמידה אותו אליה.

האיש המצולק היה יציר של הלילה. כמו עוברו הלא-גמור של סיוט, עדיין לח ונוטף חלומות-קדחת. עיניו היו חורים שחורים של ריקנות בתוך גולה חיוורת. שערו שמנוני ושחור וסתור וארוך. מתחת לגלימה תימהונית בצבץ גוף חלוש ודק. אגן יותר רחב מהכתפיים, כמעט נשי. אך הלסת גברית וגסה, של אסיר משוחרר. והרולד ידע שהאדם הזה הוא כמו קפיץ דק ומתוח, וכל תנועה, כל מילה לא נכונה, תעלה לו ביד או באצבע, תסיט את האיש למחוזות רחוקים של טירוף האדם – תעלה להרולד בעינויי סכין ודם.

אבל לעת עתה – האיש המצולק היה בשליטה. על עצמו. על הרולד.

כל זה קרה בסלון של הבית של הרולד. הרהיטים הרחבים אצרו בתוכם את הדממה. והדממה הייתה הורגת, אלימה.

הרולד שאל, ציוץ יצא מפיו: "מה אתה רוצה ממני?".

"עוד נגיע לכך, אדון פורד." אמר המצולק, מדגיש את שמו של האיש הרתוק לכורסא בהדגש אישי ביותר של שנאה, כאילו הרולד פגע בו באיזושהי דרך. אז התכופף והחל לחטט בתיק השחור והאפל שהביא איתו. "נוציא החוצה את המוצגים." הכריז. האוזן של הרולד שמעה 'מוצגים', אך הבטן שלו שמעה 'עינויים'.

"תקשיב… אני עורך דין מהטובים בבריטניה. איש חשוב מאוד." דיבר הרולד מהר.

"כך שמעתי." נשף המצולק באדישות, תוך כדי שנבר בתיק שלו. "חוקים של מוגלגים לא תקפים עליי. אני לא צריך ייצוג משפטי."

"כל אחד צריך ייצוג משפטי." ענה מיד הרולד לרעיון המגוחך. ואז הוא הבין שטון הדיבור שלו היה תקיף מדיי, אז הוא פיצה על כך בכך שאת המשפט הבא אמר בקול קטן וחנפני: " אני יכול לסדר לך קצבאות שמנות. המדינה אפילו תממן לך טיפול.."

"טיפול? טיפול במה?" שאל המצולק, מופתע, אלימות רוחשת מתחת לקולו השקול וההגיוני לכאורה. את ה'מוצגים' שהוציא מהתיק הוא סידר על השולחן: תמונות, פטישון קטן מגומי, קופסא מעץ כהה ועשיר, סטטוסקופ…

"בטירוף שלך, כמובן."

אז עצר המצולק, התרומם והביט בהרולד. "טירוף?" ואז צחק. הצחוק היה גדול על רקע הדממה של הבית. בחלון נקשו טיפות. המצולק פטר את דברי הרולד בתנועת יד. "לא, אני לא מטורף."

ואז, בנימה רצינית יותר, אמר: "אני קוסם."

 

"אתה לא מאמין לי."

והרולד לא הצליח להוציא מפיו דבר למעט כמה הברות מעוכות.

המצולק הרים אצבע ואמר, "אני אראה לך." אז הוציא מכיס הגלימה תג שעליו היה כתוב:

"רואה?" אמר המצולק. "אני שליח של החוק." הטון שלו הבהיר להרולד שלא כדאי לו להשמיע הסתייגות. ואז פנה המצולק והביט בהרולד, עיניו חודרות אל תוך המחשבות. להרולד לא היה איפה להסתתר. "אתה עדיין לא מאמין לי." קבע המצולק ונעמד קרוב מולו, צמוד. הרולד שאף את ריח האלימות שנדף מבעד לגלימות.

"אז אולי תמצא את ההוכחה הבאה משכנעת." ואז אמר המצולק בקול רם: "קום!"

פיו של הרולד רטט.

"קום!"

הרולד ניסה לקום מהכורסא. הוא לא הצליח.

"למה אתה לא יכול לקום מהכורסא?!"

"כי קשרת אותי אליה." במלמול מבועת.

"איפה החוטים?" צעק המצולק.

"החוטים – " אמר הרולד, ואז עיניו פזלו מטה, סקרו את גופו העצל. "החוטים…" הסוודר הצמרירי, הרגליים במכנסי הפיג'מה, הכורסא הרכה תחתיו…

הרולד ניסה לקום, להתנער, לברוח…

"אין שום חוטים" לחש לבסוף, כנוע.

"קסם." המצולק אישר.

"לא." לחש הרולד ועצם עיניים. מטלטל את ראשו. מכחיש בכל תוקף את מה שהאיש המצולק מנסה לגרום לו לחשוב. "אתה סיממת אותי." אמר. "אתה הכנסת לגוף שלי חומר שישתק את פעולת השרירים הרצוניים."

"אתה עדיין לא מאמין לי!" צעק המצולק. על סף איבוד עשתונות. "אז אולי אתה תאמין למראה!"

שלושה צעדים אלימים עד לקיר. תלש את המראה ממקומה. הציב אותה מול הרולד.

במראה השתקף גבר צעיר, חטוב, שחום, בעל שיער שחור קצר וזיפים גסים. עיניים פעורות באימה. הגבר היה מבועת. הרולד לא זיהה את הגבר. אך הוא ידע שהגבר ההוא אינו הוא.

"מה עשית להשתקפות שלי? איזה מין משחק אתה משחק?" שאל הרולד באימה.

לרגע הבליח בעיניו של המצולק משהו שדמה לעצב. אחר כך לגועל. לבסוף אמר: "זה יהיה סיפור קצת ארוך."

 

מערכה שנייה

בבית אצולים עתיר-פאר, למשפחה מן החזקות בבריטניה הקסומה, נולד צאצא. הצאצא התגלה כילד חצוף ופראי. משוגע קטן – בלילות היה חומק אל האורוות ולוקח את המטאטאים המעופפים לסיבוב באוויר הלילה ואז מתרסק וכמעט הורג את עצמו. הנפש שלו הייתה מן הנפשות הקוראות לחופש, וברגע שקיבלו חופש, ביקשו שררה. כך, היה כופה את רצונו הן על קוסמים והן על מוגלגים. פעם נפל לידיו ספר החוקים והוא עשה לעצמו משימה לעבור על כל חוק ולתעד בטבלה מפורטת כמה כיף זה היה.

בהוגוורטס הוא התאהב בקווידיץ'. כשסיים את הלימודים שם, כבר היה רוכב המטאטא הטוב ביותר בבריטניה, ובאופן טבעי, נעשה המחפש של נבחרת סקוטלנד והכוכב המפורסם ביותר באירופה – דוראם דיקנס השערורייתי.

היו שחשבו שהמשמעת של הנבחרת האולימפית תכניס קצת סדר למוחו הבעייתי. אבל להפך: מרגע שנכנס לנבחרת, חגג את ההתנתקות מאביו הקפדן, ונהיה מושחת ונוראי אפילו יותר. ההילולות הליליות המפורסמות שלו משכו אליו את כל הנוער הרע בבריטניה הקסומה, והתפרסמו בגלי ההרס והונדאליזם שהותירו אחריהן כשובל. והוא חגג וחגג והשתין על העולם, ואהב את החיים. עד שלילה אחת, כנראה בשוגג, הרג אדם.

התזמון היה רע מאוד. באותה תקופה, בדיוק התחילו משחקי גביע העולם 2014, ונבחרת סקוטלנד בנתה עליו שיביא לה את האליפות. אבל זו הייתה רק חצי צרה. התזמון היה רע כפליים, כי ביום בו דוראם ביצע את הפשע, כבר נחתמו ההימורים בעולם הקוסמים התחתון, ואנשים חשובים ומסוכנים מאוד כבר הציבו את ההימור שלהם על דוראם דיקנס. לחץ מצד הרבה מאוד גורמים מפוקפקים, הכריע את משרד הקסמים, וגרם לו לדחות את המשפט של דוראם עד לאחר משחק הגמר. העסקה המפוקפקת שנסגרה מאחורי הקלעים, סיכמה שמשטרת הקסמים תעצור את דוראם ברגע שמשחק הגמר ייגמר (אבל לא רגע מאוחר יותר).

ודוראם, למרות ששמח על כך שנותרו לו כמה שבועות להיות חופשי, לא כל כך אהב את החלק בעסקה בו הוא נעצר אחרי משחק הגמר (ונשלח לאזקבן לשארית החיים). ולכן הרבה חשבו שהוא ייעלם לפני כן.

מסיבה זו ואחרות, משחק הגמר היה אירוע שהרבה ציפו לו. כבר מתחילת המשחק השוטרים חסמו את כל היציאות. יחידה אחת חיכתה בחדרי ההלבשה, שם לפי העסקה דוראם היה אמור להיעצר ללא מאבק. וכשהמשחק התחיל, דוראם היה שם, על המטאטא שלו. וברגע שראו אותו האנשים מרחף על המטאטא באוויר, ידעו שאין דרך בה יוכל לברוח. ידעו שהוא העדיף לנצח את המשחק מאשר לנסות להימלט. כי כשכל כך הרבה שוטרים כיתרו את האצטדיון, שום מוח שפוי לא יכול היה למצוא דרך להימלט…

שום דרך בכלל…

 

על דרך עפר, בקצה של חורש, במקום שנקרא ביצת יורדל שבמחוז יורקשייר, שכן בית קטן וחמים מלבנים ומעץ. שם גר דונאס אליקסימאייר פריזבי, המוכר בכינויו: "הצורף". והוא היה האיש היחיד בכל בריטניה שיצר כדורים זהובים עם כנפיים קטנות, הידועים גם בשמם הנפוץ, סניץ'. החוקרים של משטרת הקסמים הביטו מוטרדים מעט בכל המכונות הקטנות המתקתקות, וגם בציפורים המצייצות הסגורות בכלובים שתלויים מהתקרה (ומהנוצות על הרצפה). וכשהישיש הלבבי חזר עם מגש של תה והציע להם לשבת, הם אמרו לו: "אדון אליקסימאייר, אנחנו צריכים לשאול אותך כמה שאלות לגבי מה שקרה במשחק הגמר."

כשהתחילו לדבר על הסניץ' המסוים שיוצר בשביל משחק הגמר, עיניו של הישיש איבדו מיקוד ובינה. הוא הביט סביב על הסדנא וניכרה בו אימה של אדם שתוכנת הניווט הפנימית שלו קרסה, והוא לא מבחין בין ימינו ושמאלו, או למטה למעלה.

"הוא שומחק." לחש חוקר אחד לאחרים. הם הנהנו.

"אדוני, אנחנו נצטרך לבדוק אותך להשפעה של קסמי זיכרון וקללת אימפריוס. אנחנו חושדים שמישהו בא לכאן בזמן שייצרת את הסניץ' למשחק הגמר העולמי ושתל בתוכו קללה נוראית. הוא כנראה גרם לך לעשות זאת באמצעות קללת אימפריוס."

"זהו דבר נורא בעליל." אמר הישיש, עדיין מבולבל.

ואז, אפשרות עלתה במוחו של אחד החוקרים, והוא רעד. לקח לו זמן לאגור את האומץ להאמין באפשרות. וכשהעז לבטא אותה במילים, אמר: "אולי האיש שביקר כאן… אתם יודעים…"

"זה לא יכול להיות" אמר אחד מהם מיידית. זמן מה אף אחד לא העז להרים את העיניים מהרצפה. ואז החוקר הראשון אמר, "אדוני, אנחנו ממש מצטערים על אי הנוחות. אבל אנחנו חייבים לבדוק, רק כדי להיות בטוחים. קיימת סבירות נמוכה מאוד שהקוסם שביקר אותך היה קוסם אפל שאנחנו מחפשים כבר כמה שנים…"

והישיש, שבינתיים חזרה אליו מעט צלילות. אמר: "הו, אני יודע למי אתם מתכוונים. גם אני קורא את העיתונים, בחורים. אם אכן בו מדובר, בוודאי השאיר את החותמת שלו איפשהו. סביר לוודאי – " ואז הישיש הבין והשתתק.

החוקרים הנהנו בבושה. לאחר מכן, הם עזרו לישיש להפשיל את המכנסיים, ועל הישבן שלו, חקוקות בדיו קסמים שלא ימחק, היו ראשי התיבות של הקוסם האפל הנורא ביותר מאז וולדמורט.

 

זכר דם: הסניץ' זוכר את מגע היד שנגעה בו ראשונה. לאחר הנגיעה, הסניץ' נאטם. הוא לא ייפתח בפני אף אחד למעט האדם הראשון שנגע בו. (ככה אפשר לבדוק מי תפס אותו קודם). בגלל הסיבה הזאת, לכל משחק מייצרים סניץ' חדש. הסניץ' במשחק הגמר היה מקולל. הקללוגיסטים במעבדה המשפטית של משרד הקסמים זיהו שמדובר בקללה עתיקה ואסורה שהידע עליה אבד כבר מזמן. במשטרה משערים שדוראם כנראה יצר קשר עם הקוסם האפל, ושילם לו כדי שייצור את הקללה וישתול אותה בתוך הסניץ'.

לקול תרועה של 25 אלף צופים באצטדיון, ועוד מיליונים בבית, דוראם תפס את הסניץ'. ברגע שהבשר שלו נגע במתכת, הקללה הופעלה.

הייתה זו קללה שפעלה על 3 קורבנות והחליפה את התודעות שלהם כך שכל אחד יקבל את התודעה של הקודם. הקורבן הראשון היה דוראם דיקנס. הקורבן השני היה הסניץ' עצמו. הקורבן השלישי, וכאן אתה נכנס לתמונה, אדוני, היה מוגל מזדקן ואפרורי, עורך דין מגעיל ורודף בצע, שגר בלונדון – ושמו הרולד פורד!

 

מערכה שלישית

"מה אתה אומר בעצם…?" לחש הרולד, עיניו ריצדו ימינה ושמאלה, נתונות בחישובים חטופים.

"ואני חשבתי שבשלב הזה כבר תתפוס את הרעיון." המצולק הביט עליו מלמעלה. מאוכזב, סולד. הגבות שלו התרוממו לפתע. "זה הזמן, אם כך, " אמר, "לעבור למוצגים."

על השולחן היו המוצגים שהאיש המצולק הוציא קודם מהתיק. מתוך שורת החפצים, הוא בחר בתמונות. אז עיין בהן כמה רגעים, והציג בפני האיש על הכורסא את הראשונה:

"הגוף של הרולד פורד, כפי שמצאה אותו היחידה לטיפול במחדלי מוגלגים כמה שעות לאחר משחק הגמר." בתמונה הופיע הרולד. ללא ספק היה זה הרולד. שמן, מזדקן, כרסתני. ציציות השיער המתמעטות, העלובות, התקמטו בשולי הקרחת. התמונה צולמה באחד הרחובות הראשיים של לונדון. הרולד שבתמונה היה חסר הכרה, מרחף מטר וחצי מעל הקרקע, כלוא בתוך תא טלפון ציבורי כמו דג מת בתוך אקווריום צר-מידות.

"מה בשם שמיים – "

"הגוף שלך, הרולד, חושב שהוא סניץ'." אמר המצולק, מדגיש כל מילה, שיהיה ברור.

"אני…" על הכורסא ישב אדם, והאדם הרגיש כמו אורות של רכבת רחוקה לוקחים אותו ממנו והלאה –

"מוצג שני!" הכריז המצולק, ניכרת בו התלהבות מחודשת. הוא ניער את הרולד, סטר לו על הלחי ושם לו תמונה מול הפרצוף. מרוצה מעצמו, הציג את – "הסניץ'! ".

הכדורון שבתמונה הוחזק במרתף עינויים, כבול בשלשלאות.

"אל תתן למראה התמים להטעות אותך." אמר המצולק. "הכדורון החמוד הזה מכיל את התודעה של אדם שאמור היה לשבת באזקבן, אם לא…" וכאן המצולק התכווץ בזעם, אחר נשם עמוק והסיט קווצת שיער מהפנים. "כשהקללה הופעלה, הסניץ' קיבל את התודעה של דוראם דיקנס. התודעה הזאת מכילה מידע שמשטרת הקסמים מחכה לו כבר שנים. אתה מבין בכלל מה אני אומר פה?"

תשומת הלב של המצולק חזרה אל הרולד, והרולד התכווץ ושקע בכורסא. לאחר שמבטו של המצולק לא סר ממנו במשך כמה רגעים, הרולד סימן "לא" עם הראש.

המצולק נשף בתסכול, נדמה שהיאוש משתלט עליו. ואז לפתע התעורר. התחיל לפסוע הלוך חזור בבית. מרץ פועם בו בצעדים. "איך אתה לא מבין…" מלמל לעצמו. ואז בפרץ של זעם, דיבר מהר: "דוראם דיקנס ידע איך ליצור קשר עם הקוסם הכי אפל מאז וולדמורט. הפרחח המפונק והגועלי הזה הצליח לעשות משהו שמשרד הקסמים מנסה כבר שנים – למצוא איזשהו קצה חוט שיוביל – אליו. ועכשיו, המידע הזה – המידע המזוין הזה – נמצא בתוך תודעה של סניץ', קבור, ואף אחד לא יכול לחלץ אותו משם! סניץ'! סניץ'! פאקינג כדור טניס מזדיין מזהב!"

בגלל שהיה מרותק לכורסא, לא הצליח הרולד לעקוב במבטו אחרי המצולק. מאחורי גבו הוא שמע את הטלוויזיה נשברת. ואז את התמונות נופלות מהקירות.

הרולד חשב לעצמו, חשב מהר, המידע החדש זורם במוחו בשפע: 'אם התודעה של דוראם נמצאת בסניץ', והתודעה של הסניץ' נמצאת בגוף שלי, זה אומר שאני… אני… מי שחושב עכשיו את המחשבות האלה…

'אני…'

המצולק הופיע שוב מולו. הוא הסיט את השיער הארוך מהפנים, יישר את הגלימה, ניסה לאסוף את עצמו ליחידה הגיונית אחת. "זה לא משנה." אמר מתנשף. "ישנה דרך לתקן את הכול." עיניו ננעלו על אלו של הרולד, והרולד התכווץ, התחלחל, רצה למלט את עצמו מאימת העיניים.

המצולק שוב חייך. "וכאן – אנחנו מגיעים למוצג הבא." הוא חזר אל שורת המוצגים שעל השולחן, ובחר בקופסא. שלח מבט ממזרי אל הרולד ופתח אותה. בתוך הקופסא, היה הסניץ'.

"גנבתי אותו ממרתפי העינויים של משרד הקסמים" אמר והרים את הידיים בשעשוע מדומה, כאילו כדי להגיד 'כן, תפסתם אותי'.

ליבו של הרולד פעם בחוזקה. כל חוש מחושיו צעק סכנה. "אם אני אגע בסניץ'…"

"הקללה תתהפך. תאותחל. בתוך הסניץ' נמצא חפץ אפל שהשתמשו בו בשביל קללת ההחלפה. ברגע שהסניץ' ייפתח, אני אוכל להשמיד את החפץ ולהפוך את הקללה. אבל לא יכולתי לעשות זאת בלעדיך. אתה יודע, זכר-דם. הסניץ' לא מוכן לפתוח את עצמו בפני אף גוף חוץ מהגוף שלך."

"וכאן אתה נכנס לתמונה. כפי שבוודאי הבנת עד עכשיו. אתה שילוב של התודעה של הרולד ושל הגוף של דוראם. הבשר שלך, אדוני, הוא הבשר שנגע בסניץ' הזה בפעם הראשונה, לפני שלושה ימים, במשחק הגמר של אליפות העולם בקווידיץ', ובכך הביא לנבחרת סקוטלנד את הניצחון, וחתם את המשחק. היה זה הבשר שלך, הגוף שלך, שהיה אמור להיעצר לאחר המשחק. אבל, הפלא ופלא, כשאוכפי החוק הסתערו עליך לאחר שנפלת מהמטאטא ברגע שתפסת את הסניץ', הם גילו, להפתעתם, שאתה לא יכול לראות אותם. כמותם גם את האצטדיון ואת כל 25 אלף האוהדים. הם חשבו שאתה מעמיד פני משוגע בשביל להימלט מגזר הדין, או שאולי התחרפנת בגלל הפחד מאזקבן. הייתה זו שוטרת צעירה שתפסה ראשונה מה באמת קרה כאן. היא הבינה שהקסם שמסתיר את עולם הקסמים מעיני המוגלגים, התחיל לפעול, משום מה, עליך. אבל הם לא הבינו במשטרה, איך זה אפשרי. כי הקסם העתיק שמחביא את עולם הקסמים מעיני המוגלגים לא אמור לפעול על קוסמים!

"רק לאחר הרבה בלבולים הבינו החוקרים שפעלה פה קללת החלפה עתיקה ונוראית. אז הם הבינו שהתודעה שלך אינה התודעה של דוראם, אלא התודעה המוגלגית של הרולד. ובגלל שהתודעה שלך היא תודעה של מוגל, הקסם העתיק שמסתיר את עולם הקסמים מעיני המוגלגים העלים מעיניך את כל עולם הקסמים. החלק המצחיק בכל העניין הוא שחוקי הקסמים תקפים על תודעות ולא על גופים (וזה בגלל הריבוי של מחליפי-צורה ומשני-גוף בקהילה שלנו), ולכן במקום לקחת את הגוף של דוראם דיקנס למאסר, הם לקחו את התודעה שלו, כלומר את הסניץ'. ואותך הם החזירו הביתה לחיות את החיים שלך בסבבה."

"אם מה שאתה אומר נכון… איך זה שאני רואה אותך? האם אתה לא נחשב חלק מעולם הקסמים?" שאל במהירות האיש על הכורסא.

השאלה ערערה את המצולק. לרגע הביט אל האוויר באימה טהורה וראשונית, כאילו המציאות בגדה בו. כאילו היה קורבן לאיזה תרגיל עוקץ קוסמי. לרגע נדמה שהוא עומד להתייאש, לוותר על הכול, לברוח. הרולד הרגיש את העצב. אז פטר את השאלה בהינף יד. "זה לא משנה. עשיתי קסם" הוא אמר, "שיעשה שתראה, באופן זמני, חפצים ואנשים קסומים. זה לא משנה."

האיש על הכורסא חש דיסאוריינטציה. כל הנתונים מתהפכים לו בראש.

אבל איפה ההגיון בכל הדברים? ומה קסום בלעשות עניין מזוטות? והאם זה אפשרי שדג הפוך במים חי בלי אנשים ו-

האיש על הכורסא תפס פתאום שהמצולק מביט בו כבר זמן מה. בו ברגע ליבו כמעט פרפר החוצה דרך שלפוחית השתן.

אולי למראה הפחד בפני האיש על הכורסא, המצולק חייך. "אני צריך עכשיו, שתושיט יד ותיגע בסניץ'. הוא כרע ברך והציע לאיש השני את הקופסא הפתוחה לרווחה ובה נח הכדור הזהוב.

"לא." אמר האיש על הכורסא בסרבנות-פקודה. קולו היה מלא חששות. מגשש ובודק עד כמה אפשר להעז להתנגד לפני שהאיש המצולק יאבד את העשתונות.

 

"אני לא מבין אותך." אמר המצולק בפרץ חדש של עצבים. "מה הבעיה?! אתה לא רוצה לחזור לגוף שלך ולחיים שלך ולגמור עם העניין הזה כבר?!"

"אתה מבין, אדוני, פה הטעות שלך." אמר האיש על הכורסא, מבוהל מהחוצפה של עצמו, מגשש בזהירות. "אם מה שאתה אומר אמיתי, אז ברגע שהקללה תבוטל , אני לא אחזור לגוף של הרולד. אני אפסיק להיות הרולד, ובמקום לחזור לגוף של הרולד, אשאר בגוף הזה, ואהפוך להיות דוראם דיקנס! אני לא רוצה את זה. אני לא רוצה שישלחו אותי לכלא הנוראי שלכם!"

"לא, אתה לא מבין!" צעק האיש המצולק. "התודעה שלך תחזור לגוף המקורי!".

"לא אתה טועה! אמנם הגוף של הרולד יקבל את התודעה שלו חזרה, אבל 'אני' אינו אותו דבר כמו התודעה. 'אני' אשאר בגוף הזה, ופשוט התודעה שלי תתחלף. במקום ש'אני' אחשוב שאני הרולד, 'אני' אחשוב שוב שאני דוראם! לא רוצה את זה. טוב לי ככה. טוב לי כמו שאני עכשיו. אני אדם חדש! אני אדם חדש! אני ישות חדשה שנולדה ברגע שהחליפו את התודעות. אני דוראם-הרולד. אני לא מוכן לתת יד למעשה שיביא לסיום הקיום שלי! אם אתה רוצה שאגע בסניץ', אתה תאלץ לדחוף לי אותו. אני לא אגע בו מרצוני החופשי לעולם!"

"לא. אתה לא יכול לעשות לי את זה." אמר בעייפות האיש המצולק וקבר את פניו בידיו.

"להיפך: אתה לא יכול לעשות לי את זה. אתה לא יכול להכריח אותי. זה כל כך ברור. אחרת היית עושה את זה ברגע שנכנסת לביתי. אבל אתה צריך את ההסכמה שלי, אני מניח שזו צריכה להיות פעולה רצונית מצידי, אחרת זה לא יעבוד. האם חושי החושחשות שלי הסיקו נכון?"

"בן זונה." סינן המצולק מבין שיניו.

האיש על הכורסא הרים אצבע. "קודם הטחת בי, במעין עלבון שכזה, שאתה לא מבין למה בחר דוראם דיקנס להוריש את הגוף שלו דווקא לתודעה של מוגל אפרורי כמו הרולד פורד. אני חושב שאני מבין עכשיו למה. הבנת כבר? כי הרולד פורד הוא אולי הבנאדם היחיד שחושי העורך דין שלו יהיו חלקלקים מספיק כדי לתפוס את הסיטואציה, להבין אותה לאשורה, ולבחור בדרך שתתן לו רווח אופטימאלי מהמצב. כלומר, לנו. ליישות החדשה שנולדה.

"יכול להיות שתהיה זו השערה פזיזה, אך סבורני שהיכולת לחולל קסם מקורה בגוף ולא בתודעה. אם כך, בהיותי היורש לגוף של דוראם דיקנס, ברשותי היכולת לבצע קסמים. במלוא הכנות, אני חייב לציין שזוהי בהחלט המחשבה המרנינה ביותר שזכיתי לחשוב בתקופה האחרונה. אדוני, האם תוכל להדגים לי איך עושים קסם כשלהו, כדי שאני אבין איך הטריק הזה פועל?

"אבל לפני כן, הייתי רוצה להבטיח לך את ההגנה שלי מול משרד הקסמים. אתה מבין. הייתי עד ללפחות שני פשעים שביצעת: הראשון הוא העובדה שגנבת את הסניץ' והבאת אותו לכאן, ואני יכול לדמיין על אילו סעיפים עברת פה כמו העלמת ראיות, עזרה לחשוד בפשע וכדו'… שלא לדבר על כך שאתה עלול לאבד את המשרה שלך בתור חוקר במשרד הקסמים. הפשע השני הוא העובדה שחשפת את עולם הקסמים בפניי, כי אחרי הכול, הייתי אומר שמבחינה חוקית אני מוגל, ולכן אתה אשם הן בהטרדתו של מוגל, בפריצה לביתו, בריתוקו לכורסא שלו, וכן בחשיפת סודות עולם הקסמים בפניו.

"אבל אל תדאג. אם תשכור אותי בתור הפרקליט שלך בפני החוק, לא אוכל להעיד נגדך, ואז, בהנחה שאף אחד אחר לא חזה בפשעים שביצעת, מבחינה חוקית לא יהיו ראיות תקפות בבית משפט נגדך. זאת ועוד, בתור פרקליטך אוכל לתבוע בשמך כל פיצויים והטבות שאתה זכאי להם מסיבה כלשהי, וכמו כן להגן עליך בדרך הטובה ביותר מפני כל תביעה, האשמה וכדו'…

"בתמורה לכך, אני מצפה שתעשה שהקסם שמאפשר לי לראות את עולם הקסמים: אנשים, חפצים ומקומות, יהיה קבוע. ואז אשמח מאוד אם תראה לי את הדלת הנסתרת לעולם הזה שלך. אני מניח שהיא נמצאת איפשהו במרכז לונדון, בתוך קיר לבנים, והיא פותחת את השער לאיזו סמטה אלכסונית?

"אה כן, כמעט שכחתי. אני רוצה גלימה כמו שלך. אתה חושב שאנחנו באותה מידה?"

"רררררראאאאאאאאארררררררררר!!!!!!!!" השאגה שמה קץ לכל הדברים שאמר האיש בכורסא. היא הכתה את האזניים שלו כמו זרם קיטור רותח. דוראם-הרולד פורד-דיקנס, או בקיצור, האיש על הכורסא, התכווץ בתוך הכורסא שלו בזמן שהאיש המצולק השתולל בבית. רהיטים עפו באוויר. חלונות התנפצו.

"כמובן… שאני מוכן להתמקח על המחיר." מלמל האיש בכורסא. אבל לאחר שמנורת שולחן פגעה לו במצח (והכאיבה לו מאוד), הוא עצם את העיניים והעדיף לא לפקוח אותן זמן מה.

מאחת ממגירות המטבח, המצולק הוציא מזלגות וסכינים. את המזלגות הוא נעץ בארון הספרים. עם הסכינים הוא חרץ על הקירות. הוא מלמל קללות בסלנג של קוסמים (בוצדמים, בן של פיה…) ולעיתים סתם שאג או העלה קצף. אך לאורך זמן, נדמה שהאנרגיה שלו פחתה. התנועות המשחיתות שלו נעשו עצלות וישנוניות יותר. באיזשהו שלב הוא השתבלל לו באחת הפינות, נשכב על הרצפה בתנוחה עוברית והתחיל לייבב.

"אני מבין" פצח האיש על הכורסא בזהירות (הוא העז לפקוח עיניים כששמע את תחילת היבבות) "שיש לך עניין אישי בלכידתו של הקוסם האפל שדוראם כביכול פנה אליו בשביל שישתול את הקללה בתוך הסניץ'. אולי אתה רודף אחריו כבר הרבה שנים. אולי הוא פגע במישהו קרוב לך…"

יבבה חזקה עלתה באותו רגע מהפינה.

האיש על הכורסא הנהן, נשם עמוק והמשיך בקול עדין: "אני בטוח שאנחנו יכולים למצוא דרך אחרת. אתה יודע, אם תניח לי להישאר מי שאני, ותעזור לי להיכנס לעולם הקסמים, אני בטוח שהמוח החלקלק של הרולד פורד ימצא דרך-"

יבבה חזקה אף יותר קטעה אותו. בשלב הזה האיש על הכורסא העריך שלמיטב האינטרסים שלו, מוטב לו שישתוק.

מן השקט שבפינה עלתה אווירה חדשה. אפלה, מתעוררת. האיש המצולק התרומם. יד, עוד יד. על הברכיים. על הרגליים. צעד. עוד צעד. האיש בכורסא התחיל לרעוד רעידות לא נשלטות. צעד נוסף, והמצולק הגיח מהחושך אל תחום התאורה שיצרה אחת המנורות האחרונות שנשארו עומדות. חיוך חדש מרוח לו על הפנים.

"האם אתה אזרח שומר חוק, הרולד?"

"מה?" הופתע האיש. זה לא היה טוב.

"האם אתה אזרח שומר חוק?"

ולמרות שידע שהתשובה הזאת תשמש כנגדו מאוחר יותר, האיש על הכורסא בלע רוק ואמר: "כן."

"אז תקשיב היטב." המצולק לקח שאיפה גדולה, כאילו האוויר היה גלגל הצלה שנאחז בו, ואז התחיל להסביר: "רגע לפני שדוראם נגע בסניץ', הוא היה אזרח של בריטניה הקסומה. ולפי החוקים של בריטניה הקסומה, קיים פשע חמור מאוד. חמור כל כך שאף אחד בהיסטוריה לא הצליח לבצע אותו. אף אחד, עד שאתה הופעת, הרולד." הסיפוק בחיוך של האיש המצולק הלך וגדל. "להעלים עולם שלם. הפשע החמור והעתיק ביותר שקיים. מי היה מאמין שנבל-העל שיבצע את הפשע יהיה עורך דין מוגל?!" המצולק צחק בפראות.

"אני לא מבין." אמר הרולד.

"הקסם העתיק שמסתיר את עולם הקסמים מעיני מוגלגים הוא יותר מרק אחיזת עיניים. אתה מבין, הוא לא רק מסתיר את עולם הקסמים. הוא עושה שעולם הקסמים לא יהיה קיים בעיני מי שאינו יכול לראותו. כלומר, בשביל מוגלגים באשר הם, ואתה ביניהם, עולם הקסמים מבחינה מעשית אינו קיים כלל!

"אם עולם הקסמים לא קיים בשביל מוגלגים, תאר לך מה ההשלכות של זה לגבי הגוף של דוראם (הגוף שלך). ברגע שנגעת בסניץ', התודעה של דוראם הוחלפה בתודעה הנוכחית שלך (של הרולד), ובו ברגע, עולם הקסמים חדל להתקיים בשביל הגוף שלך. ומי שאשם בכך שעולם הקסמים נעלם מעיני הגוף שלך, הוא התודעה שלך!"

"רגע, אתה קופץ מהר מדיי למסקנות בתחומים שהם אפורים מבחינה – "

"עדיין לא סיימתי. מאחר שלפי חוקי הקסמים אפשר להרשיע רק תודעות, אבל לבצע פשע – אפשר גם כנגד גופים, זה אומר שהתודעה שלך ביצעה פשע כלפי הגוף שלך, בו ברגע שהיא נכנסה אליו. התודעה שלך גרמה לכך שעולם הקסמים יעלם מבחינתו – וזהו הפשע החמור ביותר שקיים – להעלים עולם שלם!

"אתה יכול לטעון שעולם הקסמים לא נעלם באמת, שהוא רק הפך להיות נסתר. אבל זוהי טענה פילוסופית. מבחינה חוקית, אין לך ראיות ששום חלק ממנו נשאר קיים, למעט הגוף שלך, שהוא השריד האחרון ממנו שאתה יכול לדעת שקיים. לכן, מבחינה חוקית, אתה מייצג את ממשלת הקסמים, כי אתה האזרח היחיד שנותר לממשלה הזאת. ומבחינה חוקית, הגוף שלך חייב להעמיד את התודעה שלך לדין – על ביצוע הפשע העתיק והחמור ביותר שקיים."

"לא…" מלמל האיש על הכורסא, חסר אונים.

"כן. והעונש על כך… בהתאמה… הוא העתיק והנורא ביותר. ואתה היחיד שיכול, שחייב, לבצע אותו. אז אשאל אותך שוב, דוראם-הרולד: האם אתה אזרח שומר חוק?"

עיניו של האיש על הכורסא נפערו בבהלה, ואז צנחו בכניעה.

האיש המצולק צחק ברשעות. וצחק וצחק.

"אבל אל תדאג, יש דרך. אתה יכול להינצל מהגורל הזה." האיש המצולק מצא, זרוקה על הרצפה, את הקופסא עם הסניץ'. הוא כרע ברך והציע את הקופסא לאיש על הכורסא. "כל שאתה צריך לעשות זה להושיט יד… ולתפוס את הסניץ'." האיש המצולק חייך חיוך רחב, חורץ אוזניים. אך עיניו נותרו ריקות וקטנות, כאילו משהו בהן לעולם לא ישוב עוד.

האיש על כורסא נשם כמה נשימות ארוכות ומתוחות. גופו רעד. עיניו נשארו יציבות על הסניץ'. הפחדים, החרדות, המוסר, העתיד, ההגינות, המשמעת – כל הכוחות הפועלים שיוצרים ומעצבים את הנפש נאבקו בתוכו, במשחק האלים של משוך בחבל ששוחק בתוך נפשו של האדם. לאט, לאט, הוא הרים את עיניו אל המצולק, הרוס מבפנים. "בסדר" אמר. ידו כבר התרוממה, חלשה, רועדת, נשלחת אל עבר הסניץ'.

האיש המצולק סימן 'לא' עם הראש. "בוא נעשה את זה כמו שצריך." הוא אמר. ביד קרה ומצולקת הוא אחז בסניץ', והרחיק אותו מהאיש השני. ידו האחרת תפס את הסנטר של האיש.

"לא, מה אתה-"

"תפתח את הפה."

לא מתוך הרבה רצון, הפה נפתח אט, אט. מעליו היד המצולקת אחזה בכוח סניץ', מוכנה להנחית ולדחוף.

"אתה יודע" אמר האיש המצולק כבדרך אגב, "אני מבין עכשיו שלא הייתי צריך להמציא תירוץ כל כך מורכב כדי לשכנע אותך. זה היה יכול להיות הרבה יותר פשוט. כל שהייתי צריך להגיד היה שעצמת עיניים – ולכן אתה אשם בכך שכל העולם כולו – נעלם לבלי שוב."

ברגע האחרון ממש הבין האיש על הכורסא שרימו אותו. אבל אז היד דחפה לו לפה את הסניץ' והצחוק השומני, האפל, בלע את הכל.

 

מערכה אחרונה

ילדים, חצוצרות, גלים של תרועה. כשהרוח נושב על המצח, אז בדרום סקוטלנד (בפקעת בלמונט), נובטת החיטה.

הו, כמה ירוקים השדות של סקוטלנד. הו, כמה העשב יפה. והו, איך הדשא נוצץ לו – העשב רוגש. מול תכול השמים, תחת השמש, הטל של הבוקר לאט מתייבש.

אולי אתמול עברו גננים לעת ערב וביד מתחשבת גזרו אותו דק וסדור? הו, האין זהו פלא שכה הוא ירוק, מדוגם והדור?!

והנה על עליל, עלון דשא צר – חיפושית מטפסת. חיפושית הקיסר-

ווושששט!

וואאאנננגג!!

בבבררוווףףף!!!

שריקת הרוח החולפת טלטלה את עלעלי הדשא כשהרוכבים ומטאטאיהם חתכו את האוויר במהירויות סילון. היו אלה סלסולים של רכבות הרים שהם ביצעו גבוה באוויר, היו אלה להטוטים של טייסי קרב גראנדיוזיים. ואז, בצלילה אדירה מטה, תוך מלחמת חורמה על הקוואפל, משך נשימה אחת, הם חלפו כל כך קרוב אל הדשא, שעוצמת האוויר קיצצה את העלים דק.

ברקלי מוסר לג'והנסון… ג'והנסון חולף על פני בראדלי. ההגנה של נבחרת סקוטלנד היא כמו רשת מלאה חורים (תרועה של בוז פטריוטי). והנה הכוכב החדש של נבחרת בולגריה, אלבניב קריאטוביץ', מסתער אל עבר החישוקים של נבחרת סקוטלנד…

השפתיים המוכרות, האהובות, הנפוחות מסיליקון, של לילי ג'ורדן קריינו למען אלפי הצופים באצטדיון ולמען המיליונים בבית. בידו של כל ילד היו דגלונים בהירים מתנפנפים ברוח (ועליהם תמונות רוקדות). טיפת זיעה החליקה מתחת לצבעי הנבחרת המרוחים על פני האוהדים. הטיפה נצצה בשמש. שמשו של האביב דחקה את ערפילי החורף חזרה אל מחוזות הערפל.

היה זה רק אחד מאותם רגעים שבריריים שאבדו במחוזות ה-אימתי. זכרונות שאיש לא זוכר עוד אותם. דברים שהיו אולי אבל בוודאי כבר לא יהיו לעולם. וכעת אבדו עד בלי דרך, אלי נקודת אל חזור. מאחורי החור במרחב ישנה נקודת רוחק רוחקת, ואחריה מקום בו לא יראו כל אור.

קרן שמש נפלה על נצנוץ של זהב. זהב – הסניץ'! דוראם דיקנס הבחין בו! לילי ג'ורדן צועקת אל הקהל באכסטזה. רוכב המטאטאים הטוב בעולם כבר שועט לעברו כמו עיט, כמו נשר.

עשרים וחמש אלף צופים באיצטדיון ועוד מיליונים בבית – זה בלתי יאמן כשכמות כזאת של אוהדים נעתקים ביחד את הנשימה.

הייתה זו הצלילה המרהיבה ביותר בהיסטוריה של כל משחקי הקווידיץ'. שיר הלל לזריזות האדם, למטאטאים המעופפים ולאירודינמיקה בכללותה. ידו של המחפש של נבחרת סקוטלנד הלכה וקרבה, הלכה וסגרה על הסניץ'. מנקודת מבטו של הסניץ', היד כבר כיסתה על הכול. על כל העולם שהיה אז לפני זה, על כל העולם שהיה עוד אתמול. והנה, עוד הרף מגיע הרגע, המגע. הנגיעה. והבשר יפגוש בו –

והבשר פגע במתכת, ואת הבשר – המתכת מכירה. ואז הגיע הרגע, ובו ברגע – הקסם קרה.