סיפור על 5SOS פרק 2 -"Nothing lasts forever ,Nothing stays the same

אני יוצאת מהבית,לכיוון התחנה הקרובה..
אני מביטה בשעוני, והשעה כבר מאוחרת ,ואני לא אספיק לקחת אוטובוס,אז אני מחליטה ללכת ברגל.
אני הולכת במהירות כה רבה,מנסה לא לאחר , ולהראות לברוקלין, שאני אכן חברה טובה.

……
אני נכנסת לביתו של ברוקלין , דרך החצר, ושומעת מהומה,מוזיקה מחרישת אוזניים,והמון בנות צרחניות.
אני מחפשת את ברוק , בכל מקום : בבריכה , בחצר הקדמית , ואז נכנסת פנימה.
אני מגיעה אל הסלון הענקי שלו, ושואלת את חבריו איפה הוא ,אבל כולם אומרים לי שהוא פשוט נעלם לפני כמה דקות.
אני נעשת צמאה לכן אני נכנסת למטבח,לקחת איזה משקה או שניים.
אנשים נדחפים,בכמויות,ואני נדחפת איתם, עד שאני מגיעה עם הזרם למטבח.
גם במטבח,ישי יותר מדי אנשים,אבל זה לא מפריע לי מלקחת משקה.
אני לוקחת איזה כוס אדומה מפלסטיק, ממלאה מאחד הקופסאות שם, איזה מיץ ואז אני מזהה את קולו של ברוקלין.
אני מסתובבת וצועקת "ברוק!" בשמחה , אבל אז , אני רואה שברוק לא לבד.
הכוס נופלת מידי , יש שקט מסביב , ואני מביטה במחשה הכי נוראי שיכול לקרות לי: ברוק מתמזמז לו עם מישהי אחרת, מישהי שהיא לא אני.
לצליל הישפכות המיץ על הרצפה, ברוק מתנתק משפתייה של הבחורה ,ומביט בי בהלם.
אני קופאת במקום..לא זהה ,, לא מוציאה מילה , כאילו איזה מן גל קור עבר והקפיא אותי.
" מדיסון ! אבל .. אבל חשבתי שאת לא תבואי ! זה לא מה שזה נראה !באמת !"
אני כאילו יכולה לשמוע ,אך לא יכולה להגיב , מן איזה פסל.
כולם מביטים בי , אני מתמלאת דמעות ,שחונקות לי את הגרון .
"אני שונאת אותך ." אני אומרת ודמעות מתחילות לצוץ החוצה.
" מדיסון! תפסיקי שנינו יודעים שאת לא " הוא אומר ומרחיק את הבחורה שלידו.
" כנראה אתה לא מכיר אותי מספיק , אידיוט , זה נגמר !" אני אומרת כשפרץ דמעות פשוט מתפרצות מעיני .
אני מסתובבת ורצה פשוט החוצה , כמה שיותר רחוק מהבית הזה.

אני מוצאת את עצמי מתהלכת ברחובות סידני.
פעם מתיישבת על איזה ספסל , פעם פשוט עומדת בעצבנות ליד איזה פנס רחוב , ובוכה ..
אני מוצאת איזה ספסל, מתיישבת עליו.
אני מרגיעה את עצמי , יודעת שהוא סתם חתיכת מטומטם, ולא מגיע לי מישהו כמוהו.
אני נושמת עמוק , ומוציאה מהתיק , מראה קטנה.
לצערי , האיפור שלי נמרח טיפה בגלל הדמעות , אך אני מנסה לנגב את מה שניתן, ולעצור את הדמעות.
לפתע אני נזכרת בהופעה של לוק.
אני כל כך רוצה ללכת הביתה , אבל אז אמא תבין שמשהו לא בסדר איתי סופית.
אני קמה , מסדרת את הבגדים.
מביטה בשעון , השעה 19:35 , ואני מוציאה מהתיק את העלון שלוק נתן לי.
אני מתחילה להתהלך ברחובות , מנסה למצוא את הכתובת שלוק נתן לי .
כבר מחשיך , ואני חייבת למצוא את המקום במהירות.

לבסוף אני מגיעה לבית בן 2 קומות , ולידו מוסך , מן המוסך נתן לראות אור צבעוני ,מוזיקה של תופים וגיטרות,ומספר אנשים מצומצם.
אני ניגשת קרוב יותר , לפתח המוסך , ורואה קהל קטן , ו4 בנים מנגנים על הכלים.
אני מביטה בחדות יותר ומזהה את לוק ,מנגן על הגיטרה.
אני מחפשת לי מקום לשבת , אבל מספר מקומות הישיבה קטן , ואנשים אחרים כבר תופסים אותם.
ואז לוק מבחין גם בי , ומחייך אליי , אני מחייכת בחזרה .
האנשים האחרים במקום מביטים בי , ומתלחששים .
אני לא מוצאת מקום לשבת , אז אני נעמדת מאחורה , כדי שאני לא אפריע ומקשיבה למוזיקה שלהם.
אני מרגישה שאני מן, איך להסביר את זה .. פשוט נמשכת למוזיקה שלהם . אני מרגישה כאילו אני רוצה לשמוע עוד עוד , מכל הסוגים , מכל השירים שלהם.
ואז , הבנים מציגים את השיר הבא שלהם , לוקחים לגימה מהמים שלידם ופשוט מתחילים לשיר ולנגן.
קולו של לוק כל כך עדין וענוג.
אני מתעמקת במילים של השיר , ואז נפלטת לי דמעה קטנטנה , אני ממשיכה להתעמק במילים של השיר , ומבינה שהשיר נכתב על מישהי שהוא היה חייב להיפרד ממנה .. לפתע אני מתחילה דמוע , אבל רק קצת , אני מאזינה היטב למילים :
You can say we'll be together"
Someday
Nothing lasts forever
Nothing stays the same
"So why can't I stop feeling this way
אני נזכרת בברוקלין , ואז אני מתחילה לדמוע טיפה יותר.
אני יוצאת החוצה מהר , כדי להתרענן ולשאוף אווויר.
אני נכנסת , ורואה שהבנים מודים לקהל שהגיע , והם מוחאים להם כפיים.
גם אני מוחאת להם כפיים , ואני מחייכת חיוך קטנטן .
הקהל מתחיל להתפזר הביתה משם , ואני נשארת עומדת , לא מבינה אפילו למה.
אני רואה שהם מקפלים את הכל , ומחזירים את הכלים למקום.
אני עושה צעד אחד אחורה כדי לצאת מהמוסך , ואז שומעת שמישהו קורא לי :" היי ! את ! ילדה עם האיפור המרוח !"
יופי , רק זה חסר לי , אני ממלמלת לעצמי .
אני מסתובבת ורואה את אחד הבנים שניגנו בגיטרה עם לוק .
" היי , אני לא מכיר אותך , מי את ?" הוא שואל.
" אני מדיסון .. אממ אני פה , כי לוק הזמין אותי , יותר נכון פשוט , נתקעתי בו ואז .. עזוב , אני גם ככה כבר הולכת .."
" לא לא , אל תלכי . אני מייקל , נעים להכיר."
" נעים להכיר ." אני מחייכת.
ילד נוסף שניגן גם הוא על הגיטרה מתקרה אל כיוונו של מייקל.
" אין ! פשוט אין פלרטטן יותר גדול ממך מייק !" הוא צוחק .
" שקט קאלום ! שהיא לא תיבהל מאיתנו !"
אני צוחקת מדבריו של מייקל.
" היי " הילד ניגש מחייך ולוחץ את ידי.
"אני קאלום , אני לא פלרטטן כמו מייק , אבל אני רק יכול לשאול אותך משהו ?"
" כן " אני עונה בחיוך.
" מה את עושה עם מייקל ? יותר נכון , מה מייק עשה לך כדי שתהיי איתנו ." אני מסמיקה וצוחקת .
" קאלום , נעים מאוד ." הוא אומר.
" מדיסון." אני מחייכת.
"טוב , אז תמסור ללוק שנורא נהנתי מההופעה , אתם פשוט גדולים , אני חייבת לציין, זה פשוט מדהים עד כמה שאתם כישרוניים.
" די די , תמשיכי." מייקל מתבדח.
" אל תלכי עדיין , את נראית לי בחורה לעניין , רוצה שנכיר לך גם את אשטון ?" קאלום קורץ למייקל, ומייקל מחייך חיוך ערמומי.
" מי זה אשטון ?" אני שואלת.
" המתופף ." קאלום עונה .
" אממ , בסדר ." אני אומרת ומייקל מוביל אותי אל אשטון ולוק שנעמד לצידו עכשיו.
" מדיסון !! " לוק מחייך חיך גדול ומחבק אותי .
" אני כל כך שמח שבאת ! נהנת ?"
" מאוד.." אני אומרת.
" אז , אני אכיר לך את הבנים." לוק אומר.
" אל תדאג , כבר עשינו את זה בשבילך." מיקל אומר.
" אבל , אשטון , תכיר זאת מדיסון ." קאלום אומר.
" היי ." אני אומרת ומושיטה יד לכיוונו.
" היי" אשטון אומר לוחץ את ידי ומחייך חיוך ביישני.
קאלום ומייקל מתלחששים וצוחקים , מביטים בי , ואז באשטון , ואז שוב בי , ואז שוב באשטון.
" היי ! חברה ! תפסיקו !" לוק אומר .
" סליחה סליחה ..אבל חשבנו שמישהו פה צריך חברה ." קאלום מביט באשטון.
אני מסמיקה ומחייכת.
" די נו ." אשטון צוחק .
" אז מדיסון , למה בכית ? ראיתי שבכית , וגם באת עצובה ." לוק שואל.
" כלום ." אני עונה ומנסה לנגב את האיפור שנמרח לי על הפנים.
" ולמרות זאת ?" לוק מתחנן.
" היה ל.. לחבר.. סליחה , היה לאקס שלי עכשיו מסיבה , ממש לפני שבאתי , ואממ .. מצאתי אותו נמצא שם עם מישהי אחרת .." אני אומרת ומבטי צונח למטה.
" אויי ." קאלום עונה ונעצב בשמי .
גם לוק ומייקל משפילים מבט.
" לא משנה מה , אל תתני לאידוטים להעציב אותך." אשטון אומר בשיא הרצינות ולוקח בידו את מקלות התופים שלו.
" מאוחר מדי .." אני עונה בלחש.
" אין דבר כזה מאוחר מדי, תשכחי ממנו." הוא ממשיך.
"ותעברי אליי ותהיי איתי." מייקל עושה חיקוי של קולה של אשטון ומחקה אותו.
לוק ומייקל צוחקים , ואני ואשטון מסמיקים ומגחחים.
"אני אלך עכשיו .." אני אומרת.
" לאאאא " הם אומרים.
" באמת חברים , כבר מאוחר , ואני חייבת לחזור ."
" איך את חוזרת הביתה ?" לוק שואל.
" אמממ , ברגל אני חושבת."
" השתגעת ?" מייקל אומר.
"איפה את גרה ?" קאלום שואל.
" רחוק מפה ." אני עונה.
"אני אוכל להסיע אותך." אשטון לפתע אומר.
להתחשב בעובדה שזהו הבית של אשטון , והמוסך שלו , אחרי כמה בירורים שלי , זה מאוד נחמד מצידו לקחת אותי הביתה .
" את לא רוצה להישאר אולי ? אני בטוח שמאמא אירווין תשמח לארח את חברה של אשי , אוי סליחה , נפלט לי." מייקל צוחק וקאלום ולוק משכנעים אותי להישאר.
" אני מצטערת , אבל אני אלך , אתם מקסימים , וכלכך מוכשרים , היה לי ממש כיף עכשיו."
הם מחייכים אליי.
" אז נראה אותך מחר בבית הספר ?" לוק שואל.
" אממ כן .." אני אומרת.
אני מחבקת את מייקל קאלום ולוק , ויוצאת אחרי אשטון לכיוון המכונית שלו.
" איפה השגת אותי אחי ?! היא כל כך יפה !" קאלום אומר מרחוק כשאני כבר נמצאת מרחק כמה צעדים מהם ." כן ?! איפה ?! " מייקל מוסיף , ואני שומעת את לוק צוחק.

אשטון פותח את המכונית ואומר לי להיכנס.
הוא שותק ואני שותקת , למרות שהוא נראה בן אדם מלא אנרגיות.
אני מתיישבת ליד מושב הנהג , וגם אש מתיישב.
" אני מצטער על ההתנהגות של הבנים ." הוא אומר ומגחך.
" זה בסדר .. אתם נחמדים , אז זה לא נורא."
" אווו , אני שמח לשמוע." אשטון אומר וניתן להבחין בקולו שהוא כבר שמח הרבה יותר ממקודם.
"אפשר לקרוא לך מדי ?" אש שואל.
" רצוי." אני מחייכת.
" אז מדי , מי האידיוט ששבר את ליבך ?" הוא שואל ומחייך.
אני לא יודעת למה אבל גם אני מחייכת ומשיבה לו :
" כפי שאמרת , אידיוט , שהוא לא שווה אפילו קצת ממני." אני אומרת בגאווה .
" כל הכבוד !" אש אומר וצוחק .
אני צוחקת ביחד איתו .
אנחנו מדברים על בית הספר , על הלימודים , מאיפה אני , גילי , תחביבים וכו'.
" אתם מנגנים כל כך יפה .." אני אומרת .
" תודה , אנחנו רק מתאמנים בינתיים , ומציגים את זה למעגל חברים די קטן , כלומר היינו רוצים שיבואו עוד אנשים מחוץ למעגל החברים שלנו , אבל בינתיים זה רק ככה , ואני עדיין שמח שלפחות מישהו בא לראות אותנו." הוא מחייך.
אני מחייכת.
אנחנו ממשיכים לדבר עד שאנחנו הגענו לבית שלי .
" תודה אש ." אני אומרת .
" אש ?" הוא אומר ומחייך חיוך קטן ומסמיק.
" אוי, אני יכולה לקרוא לך ככה ? או שזה רק מעגל החברים שלכם קוראים לך ככה?" אני מתבדחת.
" אבל גם את במעגל החברים שלנו עכשיו." הוא אומר.
אני מופתעת , ואז אני אומרת :
" אז אש , תודה , מקווה שנראה אותכם מחר." אני אומרת ויוצאת מהאוטו.
" גם אני מקווה לראות אותך מחר.. לילה טוב , אה ותזכרי את מה שאמרתי לך כבר מקודם."
"אני אזכור."
אש נסע ואני נשארתי עומדת מחוץ לבית מופתעת ונרגשת מההיכרות שלי עם הבנים עכשיו.
אני נכנסת הביתה , עולה לחדר שלי ופשוט נשכבת על המיטה.
פעם ראשונה בהרבה הרבה זמן שאני מרגישה משוחררת , אני מרגישה אנרגתית , וכיף לי כלכך!
אני מורידה את הכל , מחליפה לפיג'מה, ונשכבת במיטה.
אני מחייכת , לעצמי , אבל אני מחייכת .
שחכתי מברוקלין , שחכתי מהכל , ואני רק לא יכולה להוציא מהראש את הבנים , במיוחד את החיוך של אשטון.
אני מתהפכת מצד לצד , מנסה להירדם , ולבסוף , אני נרדמת כשראשי נקי מדאגות , ואני פשוט מאושרת.