סיפור חיי-פאנפיק- פרק17.1- עבר-קרול
~נ"מ קרול, לפני שלושים שנה~
התעררתי, לא ידעתי אם זה יום או לילה, מתוך תא כלא הכל נראה אותו דבר, קאי, המפקד שלי ישן על קרש לידי, יותר נכון עשה את עצמו ישן,
"מה קרה?" הנחתי עליו את ידי,
"הכל בגללי" הוא ענה בשקט "אני הייתי אחראי עלייך ובגללי את כאן" הוא הרכין את ראשו,
"זו לא אשמתך" ניסיתי לעודד אבל לא היה לי איך, זה היה היום שאחרי שנחטפנו. השומרים נכנסו לתא, שוקרים של חשמל היו בידיהם, הם כיוונו אותם לכיוון קאי ותפסו בכך בידי ואזקו אותן, הם הכניסו אותי לחדר אפורה שרק שולחן אפור ,שתיי כיסאות משתיי צדדיו ומראה נמצאים בו, ידעתי שהמראה הזו היא חד צדדית ומהצד השני היא חלון. המפקד שלהם נכנס מהלדת האפור והתישב על הכיסא מולי, אני הייתי אזוקה לכיסא השני,
"הטייסת המהוללת קרול דנברס" הוא אמר בקול ערמומי, "בואי נדלג על ההכרות ונגיע לעיניין" הוא חייך חיוך מפחיד, היה לו מבטע גרמני שגם לי לרצות להקיא "איפה המחשב הראשי שלכם?" הוא שאל ונשאן על השולחן,
"אני לא יודעת" שיקרתי מיד, ידעתי בדיוק איפה הוא
"תקשיבי מותק" הוא העביר את ידו על סנטרי, הזזתי את ראשי בחדות "אפשר לעשות את זה בדרך הקלה או בדרך הקשה, בחירה שלך" הוא נשאן אחורה בכיסאו,
"ואני מניחה שהדרך הקלה כוללת שתדע את זה?" חייכתי מאט למרות שבתוכי פחדתי מאוד, הוא הנהן בשלווה,
"את לא הבנת משהו חמודה, בשתיי הדרכים אני אדע, השאלה היא כמה זמן זה יקח וכמה לך יכאב מזה" הוא הוסיף
"אז נלך על הדרך הקשה" הוא שלף סכין מאחת המגירות,
"איפה הוא?" הוא שאל הפעם פחות בשלווה,
"אומרים לך שאני לא יודעת, זה מידע מסווג מידי לחיילת רגילה, אפילו למפקד לא סיפרו" אמרתי בתוקפנו, הוא לקח את הסכין והעביר על חולצת חיל האוויר האפורה שלי שנקרע,
"איפה?" הוא חזר על השאלה בקצרה
"אני לא יודעת!" חזרתי גם אני על השקר, הוא העביר את הסכין על בטני וחתך בה חתך שכמה טיפות דם יצאו ממנו, עצמתי את עיניי בכאב,
"לשאול שוב?" הוא שאל,
"אם תחזור על אותה שאלה תקבל אותה תשובה, תהיה מגוון קצת" עניתי טיפה בעוקצנות,
"צודקת…" הוא אמר כשהעביר את הסכין והעמיק את הפצע "ספרי כל מה שאת יודעת בלונדה!" הוא איים,
"כל מה שאני יודעת?" שאל והוא הנהן "אמנדה ממכונאות נדלקה על שלומי מהמחשבים, לכלב של ג'ון נדרסה הרגל, מספר האלקטרונים והפרוטונים בכל אטום שווה, אם לא הוא נקרא יון, לעכביש יש שמונה עיניים ושמונה רגלים, הוא לא נדבק לקורים של עצמו לעולם, למתומן שמונה צלעות…" התחלתי לזרוק דברים לא קשורים, הוא העביר את הסכין במהירות ובעצבים בידי,
"על המחשב הראשי!" הוא התעצבן, הרגשתי טיפת דם חמה נוחטת על רגלי ונספגת במכנסי השחורות, העדפתי שלא להסתכל והרמתי את ראשי, מה שלא רואים לא כואב!
"אני לא יודעת הרבה אבל…" הרהרתי למרות שידעתי שלא אומר את האמת גם ככה "אני דיי בטוחה שהוא מחובר לחשמל, וכניראה יש לו מסך, נראה לי" הוא הגדיל את החתך בידי וקירב את הסכין לשניה אך עצר,
"תעיפו אותה מכאן!" הוא קרא ונכנסו אותם אנשים שכבלו אותי
"ידעתי שזה חלון!" קראתי בשימחה כשהם שיחררו את האזיקי מהכיסא. כך המשיכו העינויים שלושה ימים, פעם הכניסו את ראשי ואת ראשו של קאי למיים מלוכלכים ופעם הושיבו אותנו הפוך כדיי שהדם יזרום לראש אך אני המשכתי להיתחכם ולשקר. ביום הרבעי קרה בדיוק כמו בראשון, הפצעים בידי ובבטני הגלידו והיו מוכנים לעוד פעם, וכך קרה אך עוד פעם שטקתי ולא אמרתי את האמת, אך במקום שתיי שומרים שבאו לקחת אותי היה רק אחד, הוא שיחרר את ידי מהכיסא אך לא גרר אותי, במקום זה הוא שלף אקדח והצמיד לראשו של המפקד,
"ידיים למעלה!" הוא קרה במבטה קנדי והמפקד הרים את ידיו בפחד, הוא לקח את האזיקים וקשר את המפקד לכיסא ושיחרר אותי, הוא הרים אותי על ידיו ורץ איתי החוצה,
"מי אתה?" שאלתי בבהלה
"ג'יימס מצבא ארצות הברית" הוא ענה תוך כדיי ריצה, שיערו היה שחור ארוך ועיניו כחולות. הוא הכניס אותי לג'יפ צבאי ונסענו משם במהירות, קאי כבר היה בג'יפ וחיבק אותי,
"אני כל כך שמח שאת בסדר!" הוא חייך, חובשים ניגשו אליי במהירות, חיטאו את פצעי וחבשו אותם, קמתי ונעמדתי ליד ג'יימס,
"תודה" אמרתי לו
"בשביל זה אני כאן" הוא אמר באדישות והמשיך להסתכל אחורה על השטח הריק מנפש חיה,
"אתה מקנדה?" שאלתי
"כן, צפון קנדה" הוא ענה שוב באדישות, קולו היה צרוד,
"ומה אתה עושה כאן?" חקרתי
"מה את עושה כאן?" הוא שאל בחזרה "נשים לא אמורות להיות בצבא, בטח שלא טייסות, ככה נהוג לפחות" הוא אמר אך עדיין לא הביט אליי,
"זה שאני אישה אומר שאני לא יכולה להילחם?" התעצבנתי
"תרגעי" הוא הסתכל אליי בעיניו הכחולות, "מה הביג דיל?"
"כלום…" עניתי בשקט
"רק ש…?" הוא ענה
"כל חיי אמרו לי שאני לא שווה כלום ולא יצא ממני כלום כי אני בחורה, ואני כאן כדיי להוכיח שכן" חייכתי קצת אך הורדתי את ראשי,
"מי אמר לך את זה?" הוא שאל,
"הילדים בבית הספר, המורים, אבא שלי" התישבתי, הוא נאנח,
"זה לא מה שחשוב עכשיו" הוא שינה נושא במהירות "תטפלי בפצעים שלך" הוא קפץ מהג'יפ שעצר כמאט לגמרי, הנהנתי וצלעתי בעזרתו של קאי לנקודת העזרה הראשונה.
תגובות (1)
מושלם!
השלמתי הכול!! המשךך