סיפור חיי-פאנפיק-פרק 28-אמונת המתנקש

צלילי פרסות נשמעו בחשכת הלילה של צרפת העתיקה, הירח הלבן הבריק בשמיים השחורים מלאי הכוכבים ורק אדם אחד נראה מחוץ לביתו-זואי. חלפיתה המאיימת החשיכה את פניה עד שדבר לא נראה מלבד עיניה הזוהרות בצהוב, זואי נעמדה על האוכף ושלפה את חרבותיה הדקות, היא פרסה את ידיה לצדדים והחרבות שלה עמדו במקביל אחת לשניה בצידי גופה והבריקו באור הירח העדין,
"זואי, לאן אנחנו דוהרים?" שאל אותה אלכסנדר,
"אני לא יודעת אל, בו נחפש משהו מעניין לעשות" היא הציעה והכניסה את חרבותיה לחגורת הכלים שלה, היא שלפה חץ וקשת וחיברה לחץ מכשיר קטן מהבהב, היא ירתה אותו למרחקעד שנעלם מהאופק, היא הזהירה את עייניה, היא ראתה הכל בשחור ולבן ונקודה זוהרת באדום ואליה מוביל שביל זוהר באדום,
"לשם!" הצביע זואי עם חרבה לכיוון השביל האדום שהיא היחידה שראתה ואלכסנדר רץ לאן שהצביעה, היא עמדה על אוכפו החום, שיערו השחור הארוך התנופף ממהירותו ופרוותו החומה התלכלכה מהחול שעל הכביש ורגלו הלבנה האפירה מהאבק, כרגיל הוא לא נשם, זואי נשענה קדימה וידה שמחזיקה בניצב החרב החום מתוחה קדימה, לבסוף כשהגיעו למקום החץ הוא היה בכניסה למערה קטנה, זואי ירדה מאלכסנדר והסתכלה לתוך המערה, היא הוציע מהתיק שהיה מחובר לאוכפו לפיד והדליקה אותו בחיכוך חרבותיה בקירבתו,
"תשאר כאן אל, אני כבר חוזרת" היא אמרה וליטפה את אפו, הוא הנהן והסתכל עליה שהיא נכנסת למערה המאיימת כשהלפיד בידה, על הקירות היו ציורים שלא הבין, היא ראתה כתובת בעברית, שהייתה שפת האם שלה על הקיר, היא הסירה ממנה את האבק והעירה עליה עם הלפיד, 'אמונה, זה כל מה שנשאר לעולם, אסור לאבד אותה, ואסור לאבד את העולם. תשארי כאן מתנקשת, חזרי הביתה' היה כתוב על הקיר בדיו שחור, כשזואי העבירה את הלפיד על המשך קיר הסלע הופיע עוד אותיות ", help me, they're stronger then me they burning me like the fire of hell" נכתב על הקיר בדיו שהפכה להיות לבנה, לאחר מכן היא הפכה לצבע טורכיז בהיר ואז נעלמה, זואי יצאה במהירות מהמערה,
"אל!" היא קראה "צריך לעזור למישהי, זה היה כתוב במערה" היא התנשמה,
"מה היה כתוב שם זואי?" הוא שאל והביט למערה,
"עזרו לי, הם יותר חזקים ממני, הם שורפים אותי כמו אש הגהנום" דיקלמה זואי,
"היה עוד משהו?" הסתקרן אלכסנדר, זואי הנהנה,
"אמונה, זה כל מה שנשאר לעולם, אסור לאבד אותה, ואסור לאבד את העולם. תשארי כאן מתנקשת, חזרי הביתה" היא דיקלמה שוב,
"בואי נחזור הביתה" ציווה אלכסנדר,
"צודק" זואי הנהנה, היא התיישבה על גבו ולחצה על שעון ידה שהחזיר את שתייהם חזרה לחווה,
"מה כל זה אומר?" שאל זואי בפחד קל שלא היה אופייני לה,
"נגלה בבוקר, עכשיו לכי הביתה זואי ולכי לישון" ציווה אלכסנדר והלך משם לתאו.
זואי נשכבה במיטתה וחשבה על מה שראתה במערה,
"מתנקשת? אמונה? תחזרי הביתה?" מילמלה לעצמה זואי כשהיא בוהה בתקרת החדר הלבנה, היא העבירה את מבטה לחלל החדר הגדול ולנברשת הקטנה שהאורות מבחוץ האירו עליה מעט, הבית הזה אף פעם לא הרגיש לה כמו בית, החדר הזה מעולם לא הרגיש לה כמו החדר שלה, היא תמיד הרגישה שונה, לא קשורה, לא שייכת, המקום היחיד שהיא הרגישה שייכת בו היה על האוכף, כשהסוס שמתחתיה מותך את צאוורו הארוך קדימה והיא מתורממת מהאוכף על רגליה או נעמדת על ידה כשהן אוחזות בחוזקה ברצועות ורגליה עולות מעל ראשה והקהל שמסביבה מריעה ומוחא כפיים בקולי קולו היא מרגישה שהיא יכולה לעשות הכל, אם יכלה היא הייתה נשארת שם לנצח, היא המשיכה להסתכל על דלת העץ הלבנה שלה עד שהרגישה טיפה נוחתת על אפה, היא הסתכלה למעלה למקור הטיפה,
"הראש שתראי שידו תדמם יהיה הקרוב לך מכל" נכתב על התקרה בדם, זואי צרחה וקולה נשמע בכל הבית העצום, הוריה ואחותה קלואי נכנסו במהירות לחדרה, היא הסתכלה עליהם ואז על תקרתה אך הכתובת נעלמה,
"זואי מה קרה?" שאלה אמא שלה, זואי רצה וחיבקה אותה,
"היה לי חלום רע" היא לחשה,
"זה בסדר, זה רק חלום חמודה" היא העבירה את ידה על גבה של זואי,
"קדימה חמודה" אמר אבא שלה והרים אותה דרך מותניה בקלות רבה, הוא השכיב אותה חזרה במיטתה הגדולה והלבנה, "תחזרי לישון" הוא אמר וכיסה אותה,
"בסדר" היא הנהנה ועצמה את עיניה, הוריה יצאו מחדרה, קלואי נשארה,
"עכשיו מה באמת קרה זאו?" שאלה קלואי,
"משהו קורה כאן קלאו, אבל אני לא רוצה לדעת מה" זואי הסתובבה לכיוון הקיר,
"אני בטוחה" צחקקה קלואי ויצאה מהחדר,
"הראשון שידו תדמם" אמרה זואי "יהיה הקרוב לי מכל".