סיפור חיי-פאנפיק-פרק 12-מוקדש לuta

~נ"מ צ'ילי~
התעוררתי לשמע פרסותיו של אורנג' נכנסו לאורווה, הוא נשכב בתא שלו שחיוך על פניו, אבל לא חיוך שמח, חיוך של מישהו שהצליח לעשות משהו מרושע, הערתי את פפר,
"פפ, מה את ואורנג' עשיתם כשהלכתם לשדה?" שאלתי אותה והסתכלתי בעיניה,
"שום דבר, קצת דיברנו סיפרתי לו על הגראנד-פרי. למה?" היא ענת לי חצי ישנה,
"סתם…" עניתי, לא האמנתי לה "עיניין אותי". חזרנו לישון, בבוקר קלואי העירה אותי ולקחה אותי למרגש, במשך האימון ראיתי את מבטיהם של פפר ואורנג', שנאתי את זה! רציתי בכל רגע לשרוף אותו בלהבות אין סופיות, מצד שני אני רוצה לעשות את זה כמאט לכל אחד אז זה לא שינה כלום.
~נ"מ פפר~
לא היה לי נעים לשקר לאח שלי, אבל אם הוא היה שומע שאורנג' נישק אותי הוא היה שורף אותו עד שהיה נשאר ממנו רק עפר. בבוקר באימון ראית איך הוא הסתכל על אורנג', אני בטוחה במאה אחוזים שהוא רוצה לשרוף אותו, הוא רוצה לשרוף כמעט כל אחד. הסתכלתי על אורנג', הוא כל כך יפה כשהוא דוהר! רציתי לרוץ אליו ולנשק אותו שוב! כל כך אהבתי את ההרגשה הזו!. אחרי שכולם עזבו את המגרש וירדו מהסוסים אני וזואי הלכנו לשדה שיש ליד החווה, היא הוציע מתורגמן מהכיס,
"אני ראיתי את זה פפ" היא אמרה לי כשהיא שמה לי את המתורגמן,
"ראית את מה?" לא הבנתי, והאמת שנבהלתי טיפה,
"ראיתי איך את מסתכלת על אורנג', מישהי כאן מאוהבת!" היא קבע, הסתכלתי מסביבי לראות שאף אחד לא שומע,
"מה לעשות?" נשכבתי במהירות והיא ירדה מגבי,
"אני לא יודעת, אני רק בת שלוש עשרה. אבל אני יודעת שאת צריכה להתרכז יותר בגראנד-פרי! הוא מחר!
"הוא מחר?!" קפצתי לעמידה, "עלי כבר" הרמתי אותה אם האף על גבי והתחלתי לדהור,
"זה לא יוביל אותנו לשום מקום פפר. יש לי רעיון!" היא אמרה ומשכה את המושכות לעצירה, הקשבתי לפקודתה ועצרתי,
"רק אל תבהלי טוב?" היא הוציע מתיק שהיה מוחבא מאחורי השיחים שהיו מסביבנו את אותה החליפה שהיא הראתה לי שנה לפני, היא לא היססה לשניה ולחצה על כפתור בשעון היד שלה. הופענו המקום אחר, הקירות היו עשויים מלבנים אפורות חומות והריצפה היתה מכוסה חול,
"איפה אנחנו?" שאלתי
"מונטג', 1500 לפני הספירה" היא אמרה בקצרה ודירבנה אותי ברגליה, התחלית ללכת,
"זואי? מה את עושה כאן?" שאלה אישה שיצאה מאחת הדלתות הלבנות,
"היי המפקדת, זו פפר הסוסה שלי, החלטתי להראות לה את האבירים והמורדים" זואי אמרה במהירות,
"בסדר, יש לי משימה בשבילך, אנשינו צריכים מזון וכסף, תוכלי להשיג את זה בשבילנו?" היא שאלה,
"ברור! בואי פפר! נראה להם מי זו האססין!" היא קראה והניחה את הכובע על ראש, פניה התכסו בצל מוחלט. התחלנו לדהור בעיר, הבתים היו ישנים ועדניות פרחים הונחו על כל חלון, עמודי חשמל לא היו ובטח שלא כבישים, כל כך אהבתי את המראה הכפרי, זואי הסתכלה על קבוצה של ארבעה אנשים בחשש קל, הם היו לבושים במדים אדומים, מגפי עור חומות לרגליהם וחרב בחגורתו של כל אחד. זואי דהרה לעברם במהירות וחטפה תיק צד מאחד מהם, שמעתי מתוכו רישרוש כסף, הרמתי את רגלי ודהרתי במהירות עצומה, רצנו במשך כשעה ברחבי העיר, האנשים במדים הופיעו מכל מקום וניסו לפגוע בנו בחרבותיהם ללא הצלחה, הם העיפו אזרחים מסוסיהם ודהרו אחרינו, העפתי אם רגלי חול לעיניהם של הסוסים והם עצרו והעיפו את האנשים במדים. לבסוף חזרנו לאותו מקום שבו פגשנו את 'המפקדת' וזואי זרקה לעברה את התיק שהיא חטפה לאותם אנשים, האישה הוציע משם כסף והתחילה לספור אותו.
"טוב מאוד אססין! מאה לירות!" היא התרגשה,
"כל פעם שתצתרכי!" זואי חייכה ולחצה על השעון שלה. בערב אני וסקרלט הלכנו לביתה של זואי, הסתכלתי בחלונה וראיתי אותה מורידה מגופה משהוא בצבע גוף, כמו סוג של חליפה, נגלה לעיניי גוף רזה כמו מקל שעצמותיה בלטו, היא עלתה על מכשיר מדידה,
"23? עוד שתיי קילו פחות" היא נאנחה, ונשכבה במיתתה.