סיוטי ילדות – פרק שתיים

גוון בחנה שוב את הילד. היא שכחה כבר מזמן מהסיוטים של פיטר. "הילד הזה? זה לא הגיוני, הוא לא קיים."
הילד התעופף לעברה והגדיל את חיוכו המרושע. "עכשיו אני קיים. הילד היחיד המסוגל לנצח את פיטר פן."
פיטר המשיך לרעוד. גוון בחיים לא ראתה אותו מפחד כל כך.
"טוב, מה אתה רוצה?" היא שאלה.
הילד החווה בידו סביב. "לנצח את פיטר, כמובן. אני רוצה לשנות את ארץ לעולם לא לארץ שלי."
"זה לא יקרה!" אמרה פולי. "אין ילד שמסוגל לנצח את פיטר."
הילד הביט ישר בפולי. עיניו האדומות נצצו באור האכזרי ביותר שפולי תראה. "אם את רוצה, אני אוכיח לך."
הוא הרים את ידו, ופיטר עף לאחור ונחבט בחדרה הקטן של טינקרבל. היא נעצה בילד מבט זועם.
לסתה של פולי נשמטה. גם גוון היתה המומה. "איך עשית את זה?"
הילד עשה גלגול באוויר. "אם אגלה לך, זה יהרוס את כל הכוח שלי. יהיה לך מספיק זמן לשאלות כשתהיי חלק מהילדים האבודים שלי."
"אין מצב." אמרה גוון. "גם אם אתה מסוגל לנצח את פיטר לא תצליח לנצח את כל ארץ לעולם לא."
הילד צחק. אותו צחוק לבבי ומתוק כמו של פיטר. "את לא יודעת, הא? ארץ לעולם לא היא פיטר."
"אז אתה לא יכול להרוג את פיטר, כל ארץ לעולם לא תיהרס."אמרה פולי בחיוך זדוני מעט.
הילד משך בכתפיו. "לא אמרתי שאני רוצה להרוג את פיטר. אמרתי שאני רוצה לנצח אותו. אם פיטר יהיה שבוי שלי, גם ארץ לעולם לא."
הוא עף לפיטר, אבל הסתובב כשאבן פגעה בעורפו. פולי חייכה והורידה את הקלע הישן שלה. "אני עדיין זוכרת איך משתמשים בדבר הזה."
גוון הביטה בה בפליאה וחייכה מעט. היא היתה בטוחה שפולי זרקה את הקלע, אבל עכשיו הודתה לזה שלא.
הילד צמצם את עיניו בכעס. הוא נקש באצבעותיו, ופולי וכל הילדים האבודים חוץ מזיק נעלמו.
"איפה כולם?" צעקה גוון.
הילד חייך. "בבית שלי, הם יישארו שם עד שאנצח את פיטר."
"זה.. לא יקרה." נאנח פיטר.
הילד גלגל עיניים והתחיל להתפוגג גם. הא שלח חיוך מסנוור לגוון ההמומה. "דרך אגב, קוראים לי ג'יימס."
ורק גוון, פיטר, זיק וטינקרבל נשארו לבדם במחבוא.