סיוטי ילדות – פרק חמש

פולי רצתה לצרוח על ג'יימס, ולבכות, ולהרוג אותו, והכול ביחד.
היא הביטה במייקי המסכן שרעד ונאבק לנשום. העקרב כבר נעלם וג'יימס הופיע מהצד השני של הסורגים וחייך. העקרב טיפס עד שעצר על כף ידו.
"אתה…" היא מלמלה, עיניה רשפו. "עקרב. זאת חיית המחמד שלך?"
חיוכו המרושע של ג'יימס התרחב. אם היא לא דמיינה פולי היתה משוכנעת שעיניו זהרו. "למעשה, לא. העקרב הזה כנראה ממש אוהב אותי."
זהו זה. פולי הסתערה בטירוף על הסורגים, אבל שום דבר לא קרה להם. אפילו לא חריקה קטנה. בסוף אליסה ואלכס הרגיעו אותה.
"בתור ילדה בת שש היא קשוחה יותר מכם." ג'יימס צחק. פולי רצתה שוב לנסות להסתער עליו אבל הצליחה לשלוט בעצמה.
"בבקשה, ג'יימס, יש לך משהו שיעזור למייקי?" היא שאלה בקול רך פתאום. כולם הביטו במייק שהפך סגול. ממש לא טוב.
ג'יימס נאנח. "יש לי את הנוגדן, אבל… למה לי לתת לכם אותו?"
אלכס נעץ בו מבט. "תפסיק עם השטויות שלך. מה אתה רוצה?"
ג'יימס משך בכתפיו. "לא משהו גדול, קצת עזרה מכם, אבל אני לא יכול להבטיח שאף אחד לא ייפגע."
"אז אין מצב." אמרה מלורי וכמעט ירקה עליו. "אנחנו כולנו נאמנים לפיטר ולפיטר בלבד."
"טוב," הוא הסתובב. "אז תישאו בתוצאות הנאמנות שלכם לבד."
פולי נאנחה. היא לא רוצה שגוון ופיטר ואולי אפילו זיק ייפגעו, אבל היא לא מוכנה שמוות יכביד עליה, לא כמו שאחד כבר מכביד על גוון. "בסדר, אני אעזור לך."
כולם הביטו בה המומים. ג'יימס חייך והעביר לה בקבוקון קטן בין הסורגים. "ילדים, כל כך קל לשבור אותם."
פולי גלגלה עיניים בעצבים וזרקה את הבקבוקון לאוולין. "נו, אז מה אתה צריך שאני אעזור לך?"
"את תראי, את תראי."

זיק רצה להרוג את ג'יימס, ללכת לגיהינום ולחנוק את הרוח שלו. אף ילד קטן לא מנצח אותו. בחיים.
הנוכחות של גוון הרגיעה אותו, אבל הוא עדיין היה זועם. בלעדיה הוא היה קורא לג'יימס תיגר ועובר בכל ארץ לעולם לא.
טוב, בלי גוון הוא היה עושה הרבה דברים עוד לפני זה…
"הגענו." גוון חייכה חיוך מאולץ ונחתה מול האוהל הגדול ביותר בשבט הפיקניני. זיק נחת לצידה.
פיטר חייך חיוך שובב. "מי רוצה לדפוק בדלת?"
זיק נאנח ונכנס לאוהל. הוא לא ראה אף אחד, חוץ מילד קטן שחייך חיוך זדוני. עיניו היו אדומות.
זיק לא היה יכול אלא לחייך. "הנה אתה, ילדון."
ג'יימס חייך ופרש את זרועותיו לצדדים. "הנה אני, אני מופתע שנשארת בחיים, או שפיטר נשאר."
פיטר, שנכנס באותו הזמן לאוהל ביחד עם גוון, עמד להגיד משהו אבל קפא. ג'יימס עדיין הלחיץ אותו מאוד.
פחדן. זיק חשב. בסוף גם פיטר פן הוא רק ילד פחדן.
גוון צעדה קדימה. עיניה רשפו בזעם גדול אפילו יותר משל זיק. "איפה אחותי? והילדים האבודים?"
"אמרתי לך קודם, בבית שלי. הם יישארו שם עד שפיטר יפסיד לי סופית."
עיניה של גוון נפערו. הפעם הן הראו מעט פחד. "אתה… אתה תהרוג אותם?"
ג'יימס הניד בראשו. "לא. למה לי? אני מתכוון להפוך אותם לילדים האבודים שלי."
משום מה לזיק היתה הרגשה שזה דבר גרוע יותר מלמות.
ואז, הכול קרה יותר מדי מהר. ג'יימס חייך, וזיק עף לאחור, איתו פיטר וגוון. הם נזרקו כמה מטרים מהאוהל וזיק כמעט נחת על המדורה הדולקת למרות שאף אחד לא היה לידה. ג'יימס עופף אליהם עם מבט שחצני.
זיק מיהר לקום. הוא הצליף בג'יימס בשוט שלו אבל הוא הצליח לתפוס בשוט, ובעזרת סכין שהופיעה משום מקום חתך את החבל.
זיק קילל בשקט. אף אחד גם לא חותך לו את השוט.
הוא לקח את הפגיון של פיטר שהיה מעולף באותו הרגע והסתער. הוא לא הרגיש בטוח בעצמו כמו עם השוט, אבל נאלץ להסתפק במה שיש.
הוא ניסה לדקור את ג'יימס, אבל הוא רק חסם בקלילות את המכה. הוא הביט בזיק בין רגליו כמו שמתריעים חיית טרף. זה רק עצבן את זיק.
הוא שלח עוד מכה, אבל ג'יימס שוב חסם. ככה זה נמשך במשך כמה דקות עד שהוא שמע אנקה חלשה מגיע מאחוריו.
הוא הסתובב והתכופף לפני שג'יימס כרת לו את הראש. גוון שגם הייתה מעולפת פקחה את עיניה.
"זיק…" היא מלמלה. "כדאי שלא תילחם בו."
ג'יימס צחק. "גוון צודקת, זה קרב אבוד."
למרות שהוא ידע שהם צודקים, זיק חייך. הוא תפס ברגלו של ג'יימס והפיל אותו.
ג'יימס ניסה להתגלגל למקום בטוח, אבל זיק הניח את ברכו על חזהו והצמיד את הפגיון לצווארו. "אולי זה היה קרב אבוד בשבילך."
למרבה הפתעתו של זיק, ג'יימס חייך. לפני שהוא הספיק להגיב ג'יימס תפס בקת הפגיון שלו, סובב אותו ונעץ אותו עמוק בבטנו של זיק.