סוג של פאנפיק על לוקי (ממארוול) – אל הבגדים הירוקים והדברים המגניבים

שקט באולם, רק רעש קרקוש השלשלאות שכובלות את האסיר מפר את הדממה.
אודין משחק בטבעת החותם שלו ושותק.
הדלתות נפתחות, אודין מרים את ראשו. האסיר פוסע לכיוון החדר אפילו לפסיעותיו יש צליל מתגרה. מאחוריו שישה סוהרים שמחזיקים היטב את שלשלאות הברזל שכובלות אותו.
הוא מתקרב, האסיר הכי מסוכן שלהם, האסיר הכי קרוב אליהם, לוקי.
הוא פוסע קדימה הבעה מרדנית על פניו, אודין מתעקב על ההבעה הזאת מנסה לקרוא מעבר למרדנות ובמעבר הוא מוצא צער והרבה כאב.
"לוקי" לוחשת אישתו, אמא של לוקי והבעת פניה מיוסרת, היא באמת אוהבת את לוקי.
"היי אמא" הבעת המרדנות על פניו מתחזקת עכשיו נוסף שם גם חיוך מתריס. "הסבתי לך גאווה?" עיניה של אימו כאובות וקולה רך "אל תחמיר את המצב" הבעת פניו של לוקי ממאנת להתרכך "תגדירי להחמיר".
"מספיק" קולו הרם של אודין מהדהד ברחבי האולם, הוא לא ייתן ללוקי לשחק כך באשתו עם כל הכאב שבדבר אודין הציל אותו מגורל מר ממוות, אז שיכבד את הראויים לכבוד.
"אני אדבר עם האסיר לבדו" הוא ממשיך בקול טיפה יותר נמוך, מלכת אסגרד ומספר זעום של אנשים יוצאים.
החיוך נמחק מפניו של לוקי וההבעה נאטמת אודין כבר לא מסוגל לקרוא אותו "אז זאת פרטיות?" לוקי צועד קדימה מעט בעליזות "תמיד תהיתי איך היא נראית"